פרשת לך לך

 

ה"אורחות צדיקים" כותב:[1]

ויש שלושה מיני נדיבות: האחד, נדיבות בממון. השני, נדיבות בגוף. השלישי, נדיבות בחכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו. היה נדיב בממונו, דכתיב:[2] "ויטע אשל". נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי למד כל העם דרך הישר עד שנתגיירו וכו'.

נדיבותו של אברהם אבינו בחכמתו, שלימד דרך הישר (התורה) עוד לפני שניתנה, "זוהי הנדיבות הגדולה שבכל מיני הנדיבות".[3]בנדיבותו, "ויתר" אברהם אבינו על הישגים תורניים ונבואיים שיכול היה להגיע אליהם אם היה מתבודד ומשקיע את כל זמנו בהתעלות אישית.

וכן מצינו בהקדמה לשו"ת חתם סופר, חלק יורה דעה:[4]

הורה בזה כי נפלאות אהבת ה' לאברהם אבינו ע"ה על שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב וזכות הנפש אשר היה לו לעצמו, כי באמת גם לפניו היה היו יחידי סגולה אשר ידעו את ה' ודעת דרכיו יחפצו וכו' ומי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקותו בה' נתפרדה החבילה וכו', חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום וכו', "ואיננו כי לקח אותו אלוקים".[5] ולא מצינו באברהם  אבינו ע"ה שנזדכך עפרוריותו כל כך. אך לא מצד הפחיתות  וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, לא, כי אם אברהם אבינו ע"ה  היה עושה כאשר עשה חנוך להתבודד עצמו מחברת בני אדם התעלה גם הוא להיות ממלאכי א-ל. ואשר לא עשה כן, הוא כי התבונן בחוכמתו כי לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה', כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול. הניסיון הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו, למען רבות כבוד ה' למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו. כי מה יתן ומה יוסיף האדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה' בורא וממציא כהנה וכהנה חדשות לבקרים. ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור, ימצא אחד מני אלף קודש לה' ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם מרעת יושביה וחפץ הבריאה תשארה מעל.[6]

העולה מהאמור כאן הוא כי עלינו ללמוד עד כמה אנו צריכים להתמסר למשימה, ללמד תורה גם כאשר הדבר כרוך ב"ויתור", אפילו אם לכאורה יש בכך צמצום של המדרגה האישית[7] (שכן כל נתינה היא גם קבלה). נדיבותו של אברהם אבינו באה לידי ביטוי כחסד של אמת בהקרבת התעלותו הפרטית למען התעלות הכלל.