דפי מאורות (5776-03)

קצרה היריעה מלתאר את צדקותיו של אברהם אבי האומה ולכן בחרתי להתמקד בפן הרלוונטי לנו, כסטודנטים לחינוך.

 

 

​

בפרשת השבוע מסתעפת מערכת היחסים המורכבת ששררה בין אברהם ובין אחיינו לוט. חילוקי דעות תוך-משפחתיים הם משהו שאינו זר לאף אחד מאתנו, אבל נראה שבין אברהם ובין לוט התגלעה מחלוקת בנושא מהותי באמת. לפני היפרדם אחד מהשני ובטרם שם לוט את פעמיו מזרחה, לכיוון סדום, נכתב כי התלהט ביניהם ויכוח, "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ" (בראשית יג, ז). על מה התווכחו?

מלשון הפסוק ניתן להסיק כי התווכחו בענייני חינוך, עקב ההקבלה הקיימת ביהדות בין צאן ובין ילדים רכים והמודגמת במגילת שיר השירים, "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים" (שיר השירים א, ח). על פי המפרשים, היפה בנשים זוהי מלכות ישראל המתבקשת לצאת ולרעות, כלומר לחנך את גדייה – תינוקות של בית רבן, ילדים שלא טעמו טעם חטא על משכנות הרועים – שהם מלמדים ומחנכים, מורים, גננות וראשי ישיבות. עקב כך ניתן ללמוד כי בין אברהם ובין לוט התעוררו מחלוקות עקרוניות על מהות החינוך שיועבר לילדיהם. אברהם אבינו ביקש לחנך את הילדים בדרך של יראת ה', תורה ומוסר, שנאמר, "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). ומנגד, ניצבים לוט והשקפת עולמו הרוחנית פחות והחומרנית יותר, לוט שביקש להיפרד מאברהם וללכת לכיוון סדום כי "כֻלָּהּ מַשְׁקֶה" (בראשית יג, י) ולבו נמשך אחר אנשיה הרעים והחוטאים. אברהם ולוט נאבקו שניהם על נושא החינוך, כל אחד בדרכו שלו, כיוון שהבינו את חשיבותו העצומה. הם הבינו את הכוח שיש בידיו של מי שלוקח על עצמו חינוך ילדים, לא רק מורים, אלא גם הורים – הכוח לעשות נפשות ולעצב זהויות, כחומר ביד היוצר. הנושא היה חשוב עבורם כל כך שלא היה מקום לפשרה, וגרם לכך שייפרדו דרכיהם.

בהמשך הפרשה ניתן לראות עוד הוכחה ללהיטותו של אברהם בנושא חינוך הדור הצעיר. לאחר מלחמת המלכים מציע מלך סדום לאברהם לקחת לעצמו את כל הרכוש בתנאי שיותיר אצלו את השבויים, "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית יד, כא). הדרש מפרט כי אברהם החזיר את השבויים המבוגרים והקשישים, אבל סירב להחזיר את הילדים הרכים, בעוד שמלך סדום נאבק כדי לקבלם. הפרשנים סוברים כי התעקשותו לקבל לידיו את השלל האנושי מרמזת כי גם הוא, בדומה לאברהם, זיהה את הפוטנציאל החינוכי הטמון בילדים. הוא רצה לקבל אותם כדי להשפיע עליהם ולחנך אותם בדרך שאינה דרך האמת. לכן מסרב אברהם בכל תוקף להביאם לו, מתוך הבנה כי עליו מוטלת האחריות להוליך אותם בדרך הישר למען יגדלו להיות מבוגרים אוהבי ה' ומצוותיו. אברהם היה מחנך גדול שהבין את כובד האחריות המוטלת על כתפיו – להגדיל ולשבח את גרעין האמת הטמון בילדים הקטנים, אותו גרעין שחובה עלינו כמחנכים להעצים ולהביא למימושו.

יאנוש קורצ'אק, מחנך דגול שסלל את הדרך לאנשי חינוך בדורות הבאים אחריו, כתב על כך בספרו "איך לאהוב ילד": "בכל ילד ניצוץ משלו, שבכוחו לשלהב מדורות של אושר ואמת, ואולי בדור עשירי הוא יפרוץ בדליקות גאונות וישרוף את גזעו, ובכך ייתן לאנושות שמש חדשה". התפקיד שלנו כאנשי חינוך והוראה הוא לעזור לילדים לשלהב את השמש הטמונה בתוכם, שלעתים קבורה עמוק ולעתים זקוקה לחפירה שטחית כדי לפרוץ החוצה. מי ייתן ונזכה כולנו, מחנכים ומחנכות, להצליח במשימה שלקחנו על עצמנו.

 

(הרעיונות הפרשניים שאובים ממעיינה של תורה)

 

רחלי שוהם

סטודנטית במסלולים לגיל הרך ולחינוך מיוחד

 

 

קבצים להורדה:

לך לך תשעו

מחבר:

שוהם, רחלי