פרשת מטות

לאחר דברים קשים שאומר אליהם משה ומשווה את בקשתם לחטא המרגלים, מסכים משה לבקשתם אך מציב תנאי:

ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה, ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתככם בארץ כנען.[1]

דברי משה הפכו לבניין אב לכל דיני תנאים בהלכה: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן – אינו תנאי.[2] רש"י ותוספות בתלמוד הבבלי[3] על המשנה הנ"ל לומדים מספר כללים הלכתיים לדיני תנאים הנלמדים מדברי משה:

1. צריך תנאי כפול, כלומר יש לפרט מה יקרה אם כן יתקיים התנאי ומה יקרה אם לא יתקיים התנאי;

2. צריך שההן יוקדם ללאו, כלומר התנאי החיובי יהיה קודם לתנאי השלילי;

3. תנאי קודם למעשה, כלומר יש קודם להתנאות את התנאי ואחר כך את המעשה התלוי בתנאי;

4. תנאי שאפשר לקיימו, כלומר שהתנאי הוא בר ביצוע. יש להדגיש כי אם לא עומדים בכללי התנאים הרי אין התנאי חל והמעשה מקבל תוקף הלכתי אף ללא התנאי. וכן כותב הרמב"ם:[4]

המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים אינה מקודשת. ואלו הן הארבעה דברים של כל תנאי, שיהיה תנאי כפול, ושיהיה הין שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו, ואם חסר התנאי אחד מהן הרי התנאי בטל וכאלו אין שם תנאי כלל אלא תהיה זו מקודשת או מגורשת ויתקיים המקח או המתנה מיד וכאלו לא התנה כלל הואיל וחסר התנאי אחד מן הארבעה.

ומדגיש הרמב"ם:

שים אלו הדברים של תנאים לנגד עיניך תמיד, וכל מקום שאתה שומע המקדש על תנאי כך וכך או הנותן גט על תנאי כך וכך או המוכר או הנותן על תנאי תדע שהתנאי יש בו ארבעה דברים אלו שביארנו כדי שלא נהיה צריכין לפרש אותן בכל מקום ומקום, ואם חסר אחד מהן אין כאן תנאי.

כאמור, המשנה הלומדת את דיני התנאים מובאת בקידושין. אמנם הרמב"ם כתב כן לכל דיני התורה, אך מביא שיש חולקים על כך:[5]

יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין אדם צריך לכפול תנאו אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון אינו צריך לכפול, ואין ראוי לסמוך על דבר זה, שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותן חכמים "אם יעברו בני גד וכו' ואם לא יעברו" ותנאי זה לא היה לא בגיטין ולא בקידושין, וכזה הורו גדולי הגאונים הראשונים וכן ראוי לעשות.

וכן חזר הרמב"ם וכתב כן בדיני ממונות:[6]

כבר ביארנו שכל תנאין שיש במתנות או במקח וממכר צריך שיהיה תנאי כפול, והן קודם ללאו, ותנאי קודם למעשה, ויהיה תנאי שאפשר לקיימו, ואם חסר אחד מאלו התנאין בטל וכאילו אין שם תנאי. כרמב"ם פסק גם השו"ע גם בהלכות קידושין,[7] וגם בהלכות ממונות.[8] דבר פלא הוא ששני אנשים קובעים ביניהם דברים מסוימים, בין אם זו התקשרות של גבר ואשה, ועוד יותר מפתיע שגם בעיניני מסחר וקנין באים חוקי התורה וקובעים להם האם מה שקבעו ביניהם חל או אינו חל.

הרב אויערבך זצ"ל[9] מסביר בטוב טעם כיצד כללים אלו חלים:

נראה שיתכן שלפי חוקי התורה היינו צריכים לומר שאי אפשר כלל לעשות מעשה שיהיה תלוי ועומד בקיום של תנאי, מפני שאם אמר לאשה : הרי את מקודשת לי בטבעת זו "אם" תתני לי מאתים זוז אף שהקדושין חלין רק לאחר שתקיים את התנאי ותתן, מ"מ את עיקר מעשה הקדושין הוא עושה עכשיו רק דין הוא שאפשר להוסיף תנאי וגם לתלות את המעשה בקיום התנאי ולכן אם לא היינו לומדים מבני גד ובני ראובן לא היה אפשר כלל לעשות מעשה שהוא חל מעכשיו ובכל זאת יהיה תלוי ועומד בקיומו של תנאי, ואף שגם זה אינו מתנגד כלל לשכל האנושי, מ"מ בתוך מסגרת החוקים שקבעה התורה הקדושה בגדרי הקנינים והמעשים מסתבר שאם לא היינו לומדים מבני גד ובני ראובן לא היינו יודעים שיש מציאות של חלות מסוג זה ולכן צריך דוקא דומה למה שהתברר שם שהדברים יהיו ברורים ומפורשים ע"י כפילת התנאי והן קודם ללאו וכו'

 

 

---