פרשת מטות

 

משה אכן עושה זאת. הלוחמים יוצאים לקרב, כובשים והורגים את הזכרים, לוקחים בשבי את הבנות וחוזרים כמובן כשידם על העליונה. אבל בחזרתם למחנה, משה עומד מולם ומקבל את פניהם בכעס גדול: "ויקצוף משה על החייל [...] ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה!" משה צועק עליהם: "הרגתם, בזזתם, כבשתם אבל את הייעוד האמתי של המלחמה 'פספסתם'? ניצחתם בקרב, אבל במערכה ניצח האויב! למה הבאתם הנה את הנשים שהחטיאו אתכם? כדי לעורר את היצר שוב?" משה רואה שנשארו שרידים של החטא בלבותיהם של האנשים שראו בעיניים את העם נכחד, ולכן הוא כועס. הוא לא מצליח להבין איך אדם שניצל מרצח עם תרבותי ומקבל פקודה להשמיד את הגורם לחטא חוזר לאותה טעות, מכניס אותה שוב הביתה ונכנע ליצר. אם נשים לב נראה שהכעס שלו אכן מוצדק, אך על כעס זה משה נענש. מדוע??

אומרת הגמרא (פסחים סז ע"ב):

ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה. דכתיב, "ויקצף משה על פקודי החיל", וכתיב "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו' " –  מכלל דמשה איעלם מיניה.

כשחזרו הלוחמים קיבלו את פניהם משה ואלעזר. משה כועס על הסטייה במילוי הפקודות ומסביר כיצד יטהרו ואיך יוכלו להיכנס שוב בשערי המחנה טהורים. אך לפתע הוא נדם. במקומו החל אלעזר הכהן להדריך את הלוחמים בשאר הלכות הטיהור של הכלים. עניין זה טעון בירור, שכן אסור לאדם להורות הלכה בפני רבו (ברכות לא, ב). איך ייתכן שאלעזר מורה הלכות כשמשה, רבו, עומד לידו? נוסף על כך, כשמדייקים בנוסח דבריו "זאת חוקת התורה אשר צווה ה'

את משה", הוא מכריז בקול שזו התורה שהוא למד ממשה.נראה שמשה פשוט לא הצליח להמשיך את דבריו. הוא פתח בכעס, המשיך בהוראת הלכה ולפתע נעצר. הוא נאבק בזיכרונו. היה זה רגע מביך ומכאיב, בפני כל העם. הלוחמים מחכים לשמוע את דבריו והוא, משה, נאבק בזיכרון בחוסר אונים רוחני.

אלעזר תלמידו היה חייב להיחלץ לעזרתו ולכן המשיך את דברי רבו. אך מה קרה למשה? חז"ל מספרים לנו ששכחה זו נבעה ישירות מכעסו של משה ולא משנה עד כמה הוא היה מוצדק, כי הכעס משנה את האדם. הוא מוריד את הקליפות הרוחניות ששמרו עליו ואת כל מה שעד עכשיו עטף אותו. לכן אדם שכועס נראה אדם אחר. בדרך כלל הוא לא שולט במעשיו ובמילותיו, ואין זה משנה אם זה כעס על משהו מוצדק.

"אל תדון אדם בשעת כעסו" הוא משפט שמתייחס בדיוק לנקודה זו. אדם בשעת כעס שוכח היכן הוא נמצא, שוכח מה לפניו ומה אחריו. הרמב"ם כותב: "הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו". משה, גדול המנהיגים, מעד בזה למרות הצדק שבכעסו, וספג מהלומה כבדה כשראו כולם איך כעסו הרב השפיע על חכמתו שהסתלקה ממנו באותו הרגע.

אנחנו "סופגים מהלומות" כאלו בכל יום; אנחנו נמצאים בסיטואציות כאלו ובידינו הבחירה: האם ליפול למלכודת הכעס או לכבוש אותו.

אפשר לבחון בחיי המציאות מי חי טוב יותר – האנשים הכועסים או האנשים הרגועים שמקבלים את המציאות בהבנה? מי מאבד יותר דברים בחייו – האדם הכעסן או האדם הגיבור הכובש את יצרו?

שנזכה למגר את מידת הכעס מלבנו.

( על פי מאמרו של גלעד יפרח) .

 

 סמדר אליאסיאן