פרשת מטות מסעי

דפי מאורות (5772-42)
ם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה
 
בפרשת מטות (פרק לב) מופיעה בקשתם של בני גד ובני ראובן לשבת בעבר הירדן המזרחי עוד לפני כיבוש הארץ. לכאורה, פסוקים מעטים היו מספיקים כדי לתאר את הדיון בין משה ובין השבטים. אך חילופי הדברים הללו מובאים באריכות, כשלושים פסוקים, דבר המצריך התבוננות נוספת.
 
 
 בני גד ובני ראובן פונים אל משה, אלעזר ונשיאי העדה ומבקשים: "יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, אל תעברנו את הירדן". משה רבנו מגיב בחריפות לבקשתם של השבטים ובפיו שתי טענות: האחת, "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה"? כלומר איך ייתכן שעם ישראל כולו ימסור את נפשו במלחמה ואתם לא תשתתפו במאמץ המשותף? הטענה הנוספת היא: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה' "? במלים אחרות, איך אתם מעיזים להוריד את המוטיבציה של בני ישראל מלכבוש את הארץ? כדברי הרס"ג, ש"תביאו מורך ורפיון לב". משה מוסיף ומשווה אותם למרגלים: "כה עשו אבתיכם [...] ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה'". הוא מתאר את חטא המרגלים ומסיים את דבריו בהאשמה: "והנה קמתם [...] תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל". השבטים מקבלים את ביקורת משה ומתחייבים לפעול מתוך ערבות הדדית, "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם [...] לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו".
לאחר ההבהרה של שני השבטים היינו מצפים שמשה ייעתר לבקשתם, אך משה לא מסתפק בהצהרתם וחוזר שוב על התנאי: "ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה". כשהם עונים: "עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה", הם מרגיעים אותו ומאשרים את דבריו, אך משה עדיין לא מניח להם.
הוא מצווה על אהרון ועל נשיאי העדה שאם השבטים לא יעברו חלוצים הם לא יקבלו את מבוקשם לשבת בעבר הירדן המזרחי. רק כאשר שני השבטים עונים שוב: "את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה", משה מוכן לתת להם את עבר הירדן המזרחי. מה התחדש בהצהרה האחרונה של שני השבטים שלא היה בהצהרה הקודמת?
תשובתו של רמב"ן על שאלות אלו היא: "אמרו [שני השבטים למשה]: אין אדונינו [משה] צריך לצוות עלינו בתנאי כפול, כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצותו [...] כי מתחילה אמרו כאשר אדוני מצווה". רמב"ן מסביר שהשבטים אמרו למשה שהוא לא צריך להתנות אתם שוב כי הם לא יעזו חלילה להפר את ציווי ה'. לכן הם משנים את ניסוח הבטחתם ואומרים: "את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה", במקום דבריהם הקודמים: "עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה". כשהם מכירים בכך שהיציאה למלחמה היא מצוות ה' ומבטאים זאת, אזי משה נותן להם את מבוקשם. אולי ניתן להסביר על פי רמב"ן גם את החידוד הראשון שחידד משה. השבטים אמרו: "נחלץ חשים לפני בני ישראל" ומשה עדיין לא מאשר, אלא מציג שוב את התנאי, והפעם מחדד: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה". המלחמה היא לפני ה' והמצווה היא מצוות ה'.
אנו חייבים להבין שארץ ישראל היא לא דבר פרטי ואישי של שבט היושב בנחלה מסוימת. המלחמה על ארץ ישראל שייכת לכלל האחים ועל כן: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה". אך יותר מכך, חשוב לזכור שללחום, לכבוש ולנחול את הארץ זה ציווי ה' והמלחמה היא לפני ה'. אנו צריכים לקרוא בקול גדול: "את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה, ובעזרת ה' נעשה ונצליח.
 
ברוריה גרינצייג
 
 

 

מחבר:
גרינצייג, ברוריה