פרשת מטות מסעי

דפי מאורות (5775-42)
מלחמת מדין – קנאה ונקמה לשם שמים
 
בשבת שעברה קראנו על מעשהו של פנחס, נכדו של אהרון, שבקנאתו לה' המית את זמרי בן סלוא ואת האישה המדיינית שהחטיאה אותו. הכתוב משבח את פנחס על פעולתו זו. בזכותה זכה לברית שלום ולהבטחה שהכהונה הגדולה תהיה שייכת לו ולזרעו עד עולם.
 
 

פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום [...] וידבר ה' אל משה [...] צרור את המדינים והכיתם אותם (במדבר כה).
בהמשך מצווה ה' את משה לצרור את המדיינים ולהכותם, אולם הציווי המפורש על מלחמה במדין, על אשר החטיאו את ישראל בחמורות שבעבֵרות, מופיע בפרשתנו, פרשת מטות. כאן מצווה ה' את משה:
נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך וידבר משה אל העם החלצו מאתכם אנשים לצבא [...] וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פנחס בן אלעזר הכהן (במדבר לא).
על אף שכאמור פנחס זכה לתהילה על מעשהו האמיץ, הנהגתו אינה מתאימה להיות הוראה לרבים, וכבר אמרו חז"ל, "הבא לימלך אין מורין לו" לעשות כמעשה פנחס.
הסכנה בפעולה של יחידים מתוך רגש של קנאה היא שיחד עם הקנאה לדבר ה' מעורבים לא פעם גם אינטרסים אישיים, נמוכים. המקנא מונע לא פעם ממניעים אישיים הגם שמעשיו מכוסים באצטלה של קנאות לשם שמים.
על כן הדגישה התורה את העובדה שפנחס הוא צאצא של אהרן, הידוע כאיש של שלום מובהק, ולכן גם שכרו הוא ברית השלום. הדבר בא להדגיש כי קנאתו של פנחס הייתה נקייה לחלוטין מכל רבב של פנייה אישית.
משה והעם מצווים לצאת להילחם במדין. כאן הציווי הוא על נקמה באויבים וגם על תחושת נקם העלולה להיות מסוכנת אם היא נובעת משיקולים אישיים וממחלוקות פרטיות. בפסוקים הקצרים הנ"ל מקופל רעיון גדול שלפיו נקמה ראויה רק כאשר מדובר בנקמה העולה מעל כל שיקול אישי.
חז"ל מדגישים את גדולתו המיוחדת של משה שאף על פי שנאמר לו במפורש, בפרשת מטות, שמלחמת מדין היא משימתו האחרונה ואחר ייאסף אל עמיו, הוא ניגש לבצעה מיד וללא כל עכבות:
רבי יהודה אומר אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי שאמר לו הקב"ה נקם ואחר תאסף. תלה הכתוב מיתתו במדין אלא להודיעך שבחו של משה אמר בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל מיד (במדבר לא) וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא אנשים צדיקים (מדרש רבה).
אין ספק כי האינטרס הבסיסי ביותר של אדם הוא החיים עצמם, ומשה, בצאתו לנקום במדין מיד כשנצטווה, מגלה שהוא פועל רק מתוך רצון כן ואמתי להילחם ברשעה. מכאן הלימוד לדורות. נקמת ה' חשובה והכרחית כאשר היא נעשית לשם שמים וללא שמחה לאידם של האויבים.
אנשי הצבא מצווים להיחלץ, להתעלות מעל המניעים האישיים ולמסור את נפשם למען הרעיון. הדוגמה, בה"א הידיעה, לנקמה ראויה ומשובחת היא נקמת משה במדין. מעניין, שפנחס שפעל אף הוא מקנאה טהורה לה' ולעם ישראל הוא ההולך בראש המחנה להילחם במדין.
הפועלים מתוך מסירות לה' ולכלל ישראל מובטחים, כפי שהובטח לפנחס בשעתו, "הנני נתן לו את בריתי שלום". על כך מעיר הנצי"ב כי בהיות פעולת ההרג לשם שמים ניתנת לפנחס ברכה מיוחדת, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא ידבק בו אפילו קורטוב ממידה של אכזריות וקשיחות הלב. בשכר הלחימה הצודקת והשמירה על טוהר הלחימה והמטרות, מובטח ללוחמים את מלחמות ה' שמצב המלחמה לא ישחית חלילה את מידותיהם. להפך, הללו מבורכים בברכת ברית השלום.
זהבה ויזל
סטודנטית בהתמחויות למתמטיקה ולהיסטוריה
 

 

מחבר:
ויזל, זהבה