פרשת מסעי

[1]  שמות יט, ו.

 

​

כמו כל הליכה, יש בדרך קשיים ובפרט במדבר, שיש בו סכנות גדולות,[1]מופיעים משברים גדולים (עגל, מרגלים, מתאווים, מתאוננים). כמו שאדם  "מהלך"[2] ואינו עומד, כך האומה הישראלית "מהלכת" ואיננה עומדת. פרשתנו מתארת מ"ב מסעות שעם ישראל עבר במדבר. יש פוסקים האומרים שאסור להפסיק באמצע קריאת המסעות[3] מפני שמ"ב המסעות הם בעצם מסע אחד ארוך שמסמל את שם ה' המורכב ממ"ב אותיות שהוא גילוי הגבורה האלהית בעולם.[4] לכאורה מה הקשר בין מ"ב המסעות ובין שם ה' בן מ"ב האותיות?

שמו של הקב"ה מציין את דרך התגלותו בעולם, והקב"ה מתגלה בעולם בשני מישורים עיקריים: טבע והיסטוריה.[5] גילויו של הקב"ה בהיסטוריה גדול לאין ערוך מגילויו בטבע, ושיא גילויו בהיסטוריה הוא בעם ישראל,[6] כמו שאמר הנביא: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".[7] לכן קיים קשר בין שם ה' בן מ"ב האותיות ובין מ"ב המסעות שעם ישראל עובר, שהקב"ה מתגלה בכל מסע ומסע של עם ישראל, בתהליך התגבשות האומה הישראלית.[8] בכל מסע ומסע יש התעלות והתקדמות דרך המשבר שעם ישראל עובר,[9] והכול יחד הוא ספר אחד שאורג בתוכו את כל המסעות שהם על פי ה'.[10] הכול מונהג על פי הסדר וההנהגה האלוקית. הפרשה ממשיכה בנושא ירושת ארץ ישראל שהוא עניין כללי מאוד – פירוט דרך גבולות הארץ והחלוקה לשבטים. אולם לקראת סוף הפרשה אנו נתקלים בנושא שנראה לכאורה לא שייך וקטן ביחס לנושאים הגדולים שהועלו עד כה: הרוצח בשגגה. התורה כתורת חיים דואגת גם לנחותים ולירודים בחברה (צבו"ר: צדיקים בינונים רשעים). שפיכות דמים אפילו בשגגה היא חמורה מפני שהייתה כאן רשלנות, לכן הרוצח מחויב לגלות. אולם יש כאן אחריות חברתית שאל לנו להזניח את הרוצח, אלא להחזירו למוטב. לכן ערי המקלט נמצאים דווקא בערי הלוויים שהם המחנכים בעם ישראל,[11] כדי להחזיר את הרוצח למוטב. שם הוא שוהה עד מות הכהן הגדול שהוא אדם כלל-ישראלי כפי שמבואר במהר"ל[12] ובמסילת ישרים.[13] לכן, אם קרה מקרה מצער כזה יש לכוהן הגדול כאדם כללי אחריות על כלל האומה, שכן הוא מוסיף ברכה באומה.[14] כאשר הכהן הגדול מת חל שינוי במציאות, והרוצח יכול לחזור למסלול חייו הרגיל. כל הדאגה לנחותים בחברה שייך לסדר חיי חברה של אומה תקינה, ולכן במובן מסוים חמורה שפיכות דמים מגילוי עריות ועבודה זרה, ששפיכות דמים נלמדת מסברא פשוטה.[15] כאשר יש יציאה מהסדר הבריא והברור, צריך להחזיר את הסדר. מטיפול ביציאה מן הסדר החברתי (רוצח בשגגה) אנו עוברים ליציאה מן הסדר בעניין החסד, פרשת בנות צלפחד שדרשו נחלה בארץ ישראל מפני "שחבבו את ארץ ישראל".[16]אף יותר מכך, שהן היו מבנות מנשה שקיבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי אך רצו נחלה בחלקה הפנימי של ארץ ישראל.[17]

דבקות בסדר תקין של חיי האומה ודבקות בארץ ישראל, הם החותם לספר במדבר שמתאר את גיבושה ואת התהוותה של האומה הישראלית ומראה את הקשר הפנימי והעצמי של האומה עם ארץ ישראל.

ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאמה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפלו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האמה, חבוקה בסגלות פנימיות עם מציאותה".[18]

 

 

 

---