פרשת מצורע

דפי מאורות (5771-28)
אמנות הדיבור
 
בפרשת השבוע דנה התורה בדין תורת המצורע, מי שהוציא רע (ומדייק הרש"ר הירש שהשורש צר"ע מעיד על ריקבון פנימי). תחום לשון הרע ברמה החוקתית נוגע ישירות לפרסום דברים על אודות מאן דהוא, אך אם בחדרי חדרים דיברו על אודותיו אין החוק יכול לעשות מאומה בנידון.
 
 

הנכון, היינו לעיתוי יש ערך מרכזי ביחס לדברינו. יש להמתין בטרם נדבר, ולחשוב: האם זה הזמן הראוי לדברים, האם הדברים ייכנסו ללב השומע או שמא הוא לא הכתובת? "דבר בעִתו מה טוב".
הרמב"ן פותח את איגרת המוסר שלו (האיגרת המפורסמת שאותה שלח לבנו) בהדרכה בענין זה: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס, שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם".
הרמב"ן נותן כאן את אחד הכלים החשובים והמשפיעים ביותר מהצד החיצוני פנימה. כיוון שהאדם נפעל כפי פעולותיו, יש ערך לכל פעולה ונודעת חשיבות לכל מעשה, ובוודאי למעשים היותר איכותיים שלנו. הדיבור הוא הביטוי של נשמת האדם, וממילא השפעתו על הלבבות גדולה לאין ערוך. כשמישהו אומר מילה שלא במקום אנו חשים זאת מיד. כך גם מילותינו אנו. לא רק כלפי אחרים אלא בראש וראשונה כלפי עצמנו.
אם אקבל על עצמי להתחיל לדבר בנחת – אחוש שינויים מפליגים באישיותי. הדרכתו של הרמב"ן כוחה יפה לא רק ביחס לסביבה, אלא ואף יותר ביחס לעצמי. כך הוא נימק לבנו: דיבור בנחת יציל אותך מכעס. כך גם המילה היא בסלע, בעלת משמעות, וממילא הדיבור הופך לאמנות כמו גם השתיקה. כשהמילה מאבדת את ערכה, אני מאבד את עצמי.
בסלנג הצברי הפך צמד המילים "הכול דיבורים" לתיאור של דברים לא רציניים, אין כאן ממש. בעיני התורה אין סלנג המחלל את הקודש, את האדם, יותר מזה. אין ספק שיש בסלנג זה ביטוי לריקנות פנימית, אך מעבר לכך הוא מעיד על חוסר שליטה עצמית. מי שלא מסוגל לשתוק, לעצור, לשלוט, כי אז דיבוריו הם הבל ורעות רוח. אכן "הכול דיבורים".
מי שמסוגל לשתוק, לשלוט ולדאוג שמילותיו שקולות, מדודות ובדרך כלל ענייניות, אחרי דבריו לא נפטיר ש"הכול דיבורים" (במובן הסלנגי).
 
יניב כהן
סטודנט לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך
 
 

 

 

 

מחבר:
כהן, יניב