דפי מאורות (5776-10)

פרשת השבוע פותחת בחלומותיו של פרעה:

וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר. וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה, וְדַקּוֹת בָּשָׂר. וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת, רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת, יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת. וַיִּיקַץ, פַּרְעֹה. וַיִּישָׁן, וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית. וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת, אַחֲרֵיהֶן. וַתִּבְלַעְנָה, הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים, הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת. וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם (בראשית מא, ב–ז).

 

 

​

פרעה חולם שני חלומות; האחד מספר על שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות, כאשר הרזות אוכלות את השמנות ונשארות רזות גם לאחר האכילה. השני מספר על שבע שיבולים דקיקות ושבע שיבולים שמנות, כאשר גם כאן הדקיקות אוכלות את הבריאות והשמנות.

החרטומים אינם יודעים להתמודד עם פתירת חלומותיו של פרעה ומפגישים את פרעה עם יוסף "פותר החלומות". 
יוסף רואה כי פרעה אינו רגוע מהחלומות ואף מוטרף מהם, ככתוב, "ותפעם רוחו". מתרגם אונקלוס, "ומטרפא רוחיה" כלומר, רוחו מטורפת עליו. כאשר יוסף מציג את הפתרון לפני פרעה הוא מתחכם ואינו מציג לו את הפתרון כסדרו. פתרון החלומות של פרעה הוא שבע שנות שובע ולאחריהם שבע שנות רעב, אולם יוסף פותח ב"הגדרת מונחים" מהחלום: "שבע פרות הטובות שבע שנים הנה, ושבע השיבולים הטובות שבע שנים הנה ושבע הפרות הרקות והרעות [...] שבע שנים הנה ושבע השיבולים הדקות [...] יהיו שבע שני רעב".

מדוע קופץ יוסף לאמצע הסיפור ואינו מסיים בהגדרת המונחים? למעשה, ההמשך צריך היה להיות ששבע השיבולים השדופות גם הן שבע שנים, ולאחר מכן לספר לפרעה את הסיפור מתחילתו, "הנה שבע שנים באות שבע גדול...". מה פשר ההצהרה הקשה הזו "יהיו שבע שני רעב" עוד לפני שהוא מתאר את שנות השובע שקודמות זמן ניכר לשנות הרעב?

נראה לפרש כך: יוסף פוגש במלך נסער ורואה לנגד עיניו את פרעה כמי ש"התמסר" באופן טוטלי לחוויית ה"טרגדיה" שבחלום. לכן כל פתרון שהיה מתחיל בתיאור מצב אופטימלי של שובע גדול ושפע חסר תקדים, היה נדחה מיד על ידי פרעה, כיוון שזה יבוא בניגוד לחוויה שלו כפי שהוא חווה את החלום. ייתכן שהוא בכלל לא ירצה לשמוע את ההמשך. לכן יוסף מיישר קו עם תחושת ה"טרגדיה" הטוטלית של פרעה ודבר ראשון הוא אומר את המשפט הקשה "שבע שני רעב". עכשיו פרעה כבר מאזין באוזן כרויה לפתרון, אחרי שנבואת ה"רעב" נשארה תלויה בחלל האוויר. אילו היה יוסף מציג את הפתרון לפי הסדר משבע שנות השבע, ייתכן שפרעה היה דוחה את דבריו על אף שהפתרון הוא אמתי. בכך היה פרעה מפסיד פתרון שיש לו השלכה קיומית על חיי העם שלו וכל זה בגלל השלטת תחושת ה"טרגדיה" שבחלום על ההוויה שלו באופן מוחלט.

נלמד מסיפור זה שכל חוויה בחיינו יש לקחת בפרופורציה הנכונה. בין אם חוויה חיובית, שבה נזכור כי תמיד יש תחומים אחרים שבהם אפשר להשתפר ונבין שהבנה זאת מחסנת אותנו בפני "נפילות" שעלולות לבוא, ובין בחוויה שלילית המביאה עמה אכזבה. יש לזכורלחוות את תחושת האכזבה רק ביחס לפעולה שגרמה אותה ולא להיכנס להרגשה כללית, כי בתחושה כזו אנו מתייאשים מראש מעשיית צעד כלשהו שיוכל להביא לפתרון.

(מרעיונותיו של הרב ראובן בר-כץ)

 

אביטל הללה

סטודנטית בהתמחויות לתנ"ך ולמתמטיקה

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

מקץ תשעו

מחבר:

הללה, אביטל