פרשת מקץ

דפי מאורות (5771-10)
בפרשתנו מובא הפסוק "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" (מב, ז). מהפסוק עולה השאלה מדוע יוסף מתנכר לאחיו ולא מתגלה אליהם מיידית וחוסך מהם, ויותר מכך מאביו, צער רב, ייסורים ועגמת נפש. כיצד דווקא יוסף, הזוכה בפי כול לכינוי "יוסף הצדיק", מסוגל להעמיד לאחיו פני זר, להעליל עליהם שהם מרגלים וגנבים, לכלוא אותם ולדבר אתם קשות?
גדולתו של יוסף
 

בניסיון ליישב קושיה זו מציגים הפרשנים מספר גישות. ראשון המתייחסים לקושיה הוא ר' שמעון בר יוחאי בעל הזוהר הקדוש. הזוהר גורס שלא ייתכן שיוסף התנכר לאחיו על מנת להתנקם בהם ח"ו, אלא הייתה לו מטרה גדולה שעמדה מאחורי מעשיו להביא אליו את בנימין. אולם לא מובן, מה גרם ליוסף לרצות לראות את בנימין דווקא עד כדי כך שהיה מוכן לצער את אביו ואחיו?

הרמב"ן (ובעקבותיו הנצי"ב) מנסה לענות על השאלה על פי הפסוק "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם" (מב, ט). לשיטתו, יוסף רצה להוביל לקיום חלומותיו שהם כעין "נבואות", כדברי הנצי"ב. חשוב היה ליוסף להביא את בנימין לפני אביו במתכוון, כיוון שבחלומו הראשון אחד עשר אלומותיו של אחיו השתחוו לאלומתו, משמע שמשתחווים אליו רק אחיו ולא אביו ואמו, ואילו בחלומו השני משתחווים אליו גם השמש והירח, המשולים כנגד הוריו, ולא רק אחד עשר הכוכבים. לכן צריך היה יוסף להביא ראשית את בנימין ורק לאחר מכן את יעקב אביו. מסביר הרמב"ן: "אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שהתקיימו באמת". הנצי"ב מוסיף שאם לא היה מקיים את החלומות היה כנביא המוותר על דברי עצמו שחייב מיתה.
האברבנל והעקדת יצחק גורסים שיוסף אמנם יכול היה להודיע לאביו כל השנים על מכירתו על ידי האחים, אולם הוא רצה להביא לידי כך שעשרת אחיו יוכלו לחזור בתשובה שלמה על מעשה המכירה. יוסף לא היה מעוניין שאחיו יסבלו
באותו המצב שבו הוא היה נמצא בעת ביצוע החטא. כותב הרמב"ם: "איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח". לכן רצה יוסף במתכוון להביא את בנימין אליו לפני שיתוודע לאחיו, ולשם כך התנכר לאחיו ברגע שירדו למצרים, האשימם בריגול ודרש מהם להביא את אחיהם הקטן על מנת להוכיח שהם אינם מרגלים. יוסף ציווה לשים את הגביע באמתחתו של בנימין אחיו, על מנת להעמיד את האחים שוב במצב שבו יש ביכולתם להפקיר את אחד מאחיהם ובמיוחד את בנו האהוב של יעקב שהוא גם בנה של רחל אמנו. יהודה מוכיח אכן ערבות מוחלטת ומוכנות למסור את עצמו ולהישאר בשבי במקום בנימין, ועל פי המדרש אף להילחם בכל מצרים. רק לאחר מכן מתוודע יוסף אל אחיו.
לסיכום, ניתן לומר שאף על פי שכביכול נראה שיוסף מתנכר לאחיו מתוך הסתכלות פרטית ומצומצמת, או מכיוון שהוא רוצה לייסרם ולהיפרע מהם על כך שזרקוהו לבור ומכרוהו, או מתוך סתם רצון לראות את בנימין אחיו, למעשה ההפך הוא הנכון. יוסף עושה מה שעושה ללא שום נגיעה אישית ומתוך הסתכלות והבנה כללית. יוסף הצדיק יודע שממנו ומאחיו עומד להיווצר עם ישראל, והוא מבין שהמהלך הגדול של קיום הנבואות חייב להתרחש. הוא מבין ודאי שעל האומה הקדושה שנמשכת מזרעם של אברהם יצחק ויעקב אבותינו אסור שירבוץ חטא איום ונורא כזה של מכירת אח לעבדות. לכן הוא מבין שעל כתפיו מונחת האחריות להביא לתיקונו של החטא ולהתגשמות הנבואה, ולכך הוא אכן דואג. יהי רצון שנזכה כולנו להידבק במידותיו של יוסף הצדיק ולהסתכל ולפעול בגדול למען האומה. 
 
חן עטרה לפיד
סטודנטית בהתמחויות לתקשורת ולייעוץ ובמסלול לחינוך מיוחד

 

 

 

 
 

 

 

 

מחבר:
לפיד, חן עטרה