פרשת משפטים

דפי מאורות (5772-18)
"נעשה ונשמע"
 
"ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם, ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).
על אודות תשובה זו של ישראל – "נעשה ונשמע" – מוסרים לנו חז"ל ש"בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', יצתה בת-קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו?" (שבת פח). כלומר "נעשה ונשמע" היה ביטוי שעניינו הרוחני גלוי רק למלאכים.
 
 
 עוד מסרו רבותינו, שאותם מלאכי-מעלה שסודם נגלה לבני אדם, ירדו וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". אותם כתרים שהוסרו מהם לאחר חטא העגל, עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם לישראל לעתיד לבוא, שנאמר: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" (ישעיהו לה, י). הוי אומר: אמירה זו של ישראל עשתה רושם כביר בעולמות העליונים וחשיבות מיוחדת שמורה לה גם באחרית הימים.
אלא שכאשר מעמידים ביטוי זה במבחן המציאות מתעוררת מיד השאלה המעשית: כיצד ייתכן לעשות, מבלי לשמוע קודם לכן?
רבנו יונה בפירושו למסכת אבות (ג, ט) מעלה שאלה זו בעקבות המשנה: "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת". לכאורה, כיצד ייתכן שיהיו מעשיו מרובים מחוכמתו שלמד? הרי אם לא למד לא ידע לעולם מה וכיצד עליו לעשות. הוא משיב שיש במשנה זו "עצה טובה" למי שלא זכה ללמוד, ולבו כואב על שאינו יכול לקיים מחוסר ידיעה. באה המשנה ומגלה לו שאם יקבל בלבו לקיים כל מה שילמד מכאן ואילך, הרי שמיד נחשב לו הדבר כאילו עשה כל המצוות כולן.
כך גם, אומר רבנו יונה, קיבלו ישראל בסיני לעשות את כל מה שילמדו, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשו את המצוות כולן עוד קודם ששמעו בכלל מה טיבן.
לכאורה קשה: הלא יש כאן ויתור על השימוש בשכל, אותו כלי מופלא שחנן בו הבורא את בריותיו. אם כן, בני ישראל התחייבו לקיים את כל המצוות שיצטוו בעתיד אף שאינם יודעים מה הן. האמנם נתן ה' תבונה באדם כדי שיתחייב שלא לעשות בה שימוש?
כדי לענות על שאלה זו נביא מעשה המובא בגמרא (שבת שם): חז"ל מספרים, שמין אחד ראה את רבא כשהוא יושב "ישיבה מזרחית" על הרצפה, כדרכם באותם ימים, ושקוע עמוקות בלימוד. מגודל ההתעמקות בלימוד, הניח רבא בלי משים את אצבעות ידיו תחת רגליו, עד שהחל לזוב דם מאצבעותיו, מבלי שרבא חש בדבר מרוב דביקותו בלימוד. קנטר אותו המין ואמר: "עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו" [עם פזיז שכמותכם, שהקדמתם בסיני את פיכם לאוזנכם, שפיכם התחייב "לעשות", עוד קודם שאוזנכם "שמעה"] "אכתי בפחזותייכו קיימיתו" [עדיין מחזיקים אתם במידה זו של פזיזות, ואינכם מקדימים לחשוב על מעשיכם]. כיצד קיבלתם על עצמכם לקיים את התורה, קודם ששמעתם מה כתוב בה?
ואנו נוסיף ונשאל: האם יחתום מישהו על חוזה עבודה כשבעוד מספר ימים יגלו לו את תנאי החוזה?
ענה לו רבא: בנו נתקיים "תומת ישרים תנחם" ובכם נתקיים חציו השני של הפסוק: "וסלף בוגדים ישדם" (משלי יא, ג). במילים אחרות: תלוי מי מחתים אותך על החוזה. אם המחתים הוא בשר ודם, אכן ההיגיון מחייב לבדוק את תנאי החוזה לפני החתימה, אבל אם המחתים אותך הוא הקדוש ברוך הוא אזי ההיגיון עצמו אומר לחתום מיד ותהיה זו טיפשות לבדוק חוזה כזה. וכי אני, שנבראתי על ידו, מבין טוב ממנו מה רצוי ומועיל עבורי? או שמא יש צל-צלו של חשש שבחוזה יהיו תנאים שלא אוכל לקיימים? אותה "תומת ישרים", אותה תמימות וישרות שנהגנו בה בעת שסמכנו על ה' בקבלת התורה היא שהנחתה אותנו בדרך אמת.
(לקוח מתוך הספר "שיחות לספר שמות" מאת הרב אביגדר הלוי נבנצל).
שירן גיא
סטודנטית בהתמחות לחינוך חברתי קהילתי
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
גיא, שירן