דפי מאורות (5776-02)

על הפסוק הראשון בפרשה, "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", אומר רש"י: "יש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי". נשאלת השאלה, אם ניתן לדרוש אותו לשבח, מה ראה רש"י לדרוש אותו לגנאי?

 

 

​

נח מופיע בסוף פרשת בראשית בתור התקווה הגדולה של העולם; בעולם מלא פושעים וגנבים יש איש אחד יחיד בדור, "ונח מצא חן בעיני ה' ". אך נח, למרות כל השבחים, ועל אף שדיבר עם הקב"ה והיה קרוב אליו, מגיע בסופו של דבר למצב שבו דורשים אותו לגנאי. הדרשה של נח אינה גנאי גמור, כלומר לא כל מעשיו היו רעים, אלא שהוא נדרש לגנאי בהשוואה לאברהם. באופן כללי ניתן לומר שכאשר חז"ל דרשו את נח לגנאי הם לא עשו זאת כדי להמעיט מערכו של, אלא רצו להדגיש את ערכו של אברהם.

במבט עמוק יותר נראה שבסיפור על נח קיים דבר המצוי גם אצל אנשים אחרים. תחילתו של נח הוא כ"איש צדיק תמים", אבל הסיפור האחרון עליו אינו יפה כל כך. נח אמנם לא היה זה שעשה את המעשה האסור, אלא בנו, אך הוא היה מעורב בסיפור, ודי היה בכך. מקרה זה של נח קושר אותנו לדמות נוספת שהייתה גם הא מעורבת בסיפור שלא היה ראוי כל כך – לוט. גם לוט הגיע ממשפחה טובה וסיים באופן לא טוב. יש נקודות דמיון נוספות בין נח ללוט: אצל שניהם מעורבים הילדים; שניהם התפתו ליין והנפילה שלהם מגיעה דרך שכרוּת; אצל שניהם השאלה היא לא מה גרם לאדם שיכור שיעשה מה שיעשה, אלא מה גרם לו להשתכר. גם נח וגם לוט נמצאים בבדידות שקשה היה להם להתמודד אתה, אחרי שהעולם שהיה סביבם נחרב ונעלם לנגד עיניהם. תחושה קשה זו, של בדידות,  היא שגרמה לשניהם להתחיל לשתות, ומשלב זה הדברים התגלגלו לסיפורים שהוזכרו לפני כן.

הבדידות של נח ושל לוט קיימת אצל כל אדם שהחליט לנתק את עצמו מן העולם. למעשה בדידות זו היא חלק ממהותו של הצדיק, משום שההחלטה להיות צדיק יכולה לבוא לידי ביטוי רק כאשר אדם מסוגל להיות לבדו. כדי להיות צדיק אדם צריך להכין את עצמו להיות בבחינה של אברהם אבינו, עליו נאמר ביחזקאל (לג, כד): "אחד היה אברהם". אברהם מכונה גם "אברהם העברי", ועל כך דרשו חז"ל (בראשית רבה מא): "כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד". אברהם רצה לעשות שינוי בעולם ולשם כך הוא צריך להיות מוכן להיות בודד, אחד בדורו. נכונותו לקבל את הבדידות היא חלק ממה שהופך אותו לצדיק שלם. הצדיק מתמודד עם הבדידות גם כאשר הוא מוקף קהל וגם כאשר יש אנשים אחרים סביבו. נקודה מעניינת היא, שאפילו אנשים שחיו בדורות שלכאורה לא היו דורות ירודים כלל, מבטאים את הבדידות של מי שרוצה להיות אחד מהחברה שלו, ומעבר לה. דוגמה מספר תהלים: דוד המלך לא חי במדבר, לא פיזי ולא תרבותי. הוא גם לא חי במקום שכולם היו אנשים רשעים. אבל בפרק סט למשל נראה שהוא מדבר על בדידות נוראה: "מוזר הייתי לאחי, ונכרי לבני אמי" (פסוק ט). כדי שאדם ילך בדרך של צדיקים הוא צריך להיות, לפחות במידה מסוימת, מובדל ומופרש אל הקב"ה, וזה דבר הדרוש סוג של טוטליות. אדם שיתחשב כל הזמן בסביבתו עשוי להגיע לדברים חשובים, אבל כדי להגיע לדרך אמת כמורה דרושה זניחה גמורה של המחשבה על אחרים.

(על פי ספרו של הרב עדין שטיינזלץ, חיי עולם)

 

תמר פקטר

סטודנטית בהתמחויות למחשבת ישראל ולאנגלית

 

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

נח תשעו

מחבר:

פקטר, תמר