דפי מאורות (5773-02)

בשורתה של היונה

 

בסוף תיאור המבול שולח נח את היונה לראות "הקלו המים" ופעמיים שבה היונה אל התיבה. בפעם הראשונה שבה כלעומת שבאה ובפעם השנייה שבה כשבפיה עלה של זית.

 

 

בכתוב מובאים הבדלים מהותיים בין תיאור שיבתה הראשונה של היונה אל התיבה ובין תיאור שיבתה בפעם השנייה. בפעם הראשונה, כאשר שבה היונה  לתיבה ללא כל בשורה משמעותית, מובא בכתוב (בראשית ח, ט): "ותשב אליו אל התבה [...] וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה". הכתוב מאריך במילים: היונה שבה אל נח וגם אל התיבה, וכן נח מושיט ידו להכניסה לתיבה. לעומת זאת תיאור שיבת היונה לתיבה בפעם השנייה תמציתי בהרבה (שם, יא): "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה". בפשטות היונה שבה אל נח.

מה פשר הסרבול בתיאור חזרתה בפעם הראשונה של היונה לתיבה? מסביר הנצי"ב מוולאז'ין (העמק דבר, שם):

פירש הכתוב שלא שבה אליו ממש אלא אל התבה, סמוך לתבה. והיינו משום שלא היה מה בפיה להשיב כמו שהייתה מלומדת. כסבורה שלא יניח אדונה להשיבה ריקם. ע"כ עמדה בצדי התיבה ולא שבה למקומה עד וישלח ידו ויקחה אליו – חמל עליה ואחזה ביד."

היונה מהססת לשוב כי היא חשה שכשלה בשליחותה. אין לה מה להודיע, הארץ איננה כשירה ליישוב וטרם קלו המים, לכן היא עומדת לצד התיבה עד שנח חס עליה ומכניסה פנימה.

התנהגותה של היונה תמוהה מאוד. היא לא אחראית על המבול, על ייבוש הארץ או על גובה המים, לפיכך מדוע היא מרגישה לא בנוח לחזור עם הבשורה שעדיין לא ניתן לצאת מהתיבה? היא בסך הכול נשלחה לבדוק מה המצב בשטח.

אם נסתכל לאחור נראה שכאשר אנשים חטאו האדמה התקללה ושילמה מחיר בעקבות החטא. אם זה חטא אדם הראשון (בראשית ג, יז): "ארורה האדמה בעבורך", או חטאו של קין שרצח את אחיו שהאדמה מתקללת עמו (ד, יא): "ארור אתה מן האדמה". גם חטאי דור המבול נותנים אותותיהם באדמה (ו, יא–יב): "ותשחת הארץ [...] ותמלא הארץ חמס". חטאי דור המבול באים בהמשך לחטאים המשחיתים את ארצם ואת אדמתם, אך אינם עוצרים לרגע לשקם את ההריסות, ובורחים מאחריות למעשיהם.

היונה, על אף קטנותה, מבשרת משהו אחר. היא איננה מסוגלת לחזור אל נח ולסיים את שליחותה כשהמצב בחוץ עדיין אינו טוב. כל עוד האדמה מוצפת במים המבטאים את זעמו של הקב"ה היא לא יכולה לשוב אל מנוחתה.

מכאן אנו מבינים את דימויו של עם ישראל ליונה, המופיע לאורך כל שיר השירים, כאשר הרעיה, שהיא כנסת ישראל, משולה ליונה (שיר השירים א, טו): "הנך יפה עיניך יונים"; (ב, יד): "יונתי בחגוי הסלע"; (ה, ב): "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי" ועוד. על משמעות הדימוי מסביר המדרש (שיר השירים רבה, א):

מה יונה מביאה אורה לעולם, אף את (הרעיה, כנסת ישראל) מביאה אורה לעולם, שנאמר (ישעיה ס, ג) והלכו גוים לאורך. ואימתי הביאה יונה אורה לעולם? בימי נח, הדא הוא דכתיב ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה.

התנהגותה האחראית והאכפתית של היונה הביאה אורה לעולם. זה היה חידוש גדול באותה תקופה של דור המבול, אשר אחריות ורצון לתיקון היו בשפל המדרגה. תפקידה של היונה היה משמעותי בהרבה מעבר לבשורה שתופת המבול מסתיים.

לאור הדימוי של היונה לכנסת ישראל גם לעם ישראל יש תפקיד גדול יותר של "והלכו גויים לאורך". מצפים מאתנו לקחת אחריות על מה שקורה בעולם גם אם אנו לא האחראים הבלעדיים: לעבוד ולטרוח עד שינוחו המים, עד שישוב העולם לתיקונו.   

(על פי מאמרה של הגב' פנינה נויבירט)

 

יעל טי

סטודנטית בהתמחויות למתמטיקה

ולחינוך חברתי קהילתי

ובמכון הגבוה לחינוך ולאמונה

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

נח תשעג

מחבר:

טי, יעל