פרשת נשא

 

בראש חודש ניסן קידש וחנך משה רבנו את המשכן ואת כל כליו. ביקשו הנשיאים להשתתף בחנוכת המזבח ולחנוך אותו על ידי הקרבת קרבנות (כהסבר רש"י: ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח – נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח – לחנכו). הקב"ה קיבל ברצון את רוח ההתנדבות ששרתה על הנשיאים, אך חייב שבכל יום יקריב נשיא אחר. כדברי ה"אור החיים" הקדוש: "נראה כי כולם כאחד רצו להקריב ביום ראשון לחנוכת המזבח, שרצו שיתחנך מכולם יחד, וה' אמר נשיא אחד ליום".[1]

שתי שאלות בפנינו: האחת, מדוע שלא יקריבו כל הנשיאים ביחד ביום חנוכת המזבח? מדוע בחר הקב"ה בנשיא אחד ליום, נשיא אחד ליום? והשנייה, מדוע התורה, שבדרך כלל מקמצת במילים ומתארת את עיקרי הדברים, דווקא כאן מפרטת את קרבנו של כל נשיא, זאת כאשר אין שום הבדל בין קרבן נשיא אחד למשנהו? היטיב להקשות קושיה זו האלשיך הקדוש:

למה האריכה תורה לספר כל פרטי קרבנות כל נשיא ונשיא דבר יום ביומו, אחר שאין הפרש בין קרבנות של כל אחד לזולתו כלל. אחר סיפור כל הפרטים בראשון, היה לו לומר, וכן הקריב את קרבנו, כל נשיא ונשיא ביומו.[2]

ותשובתו של האלשיך על שתי שאלות אלו:

כי רצה הוא יתברך, לבלתי קפח שכר שום בריה, ולהורות, כי חשובים הם לפניו יתברך, כקטון כגדול כמקדים כמאחר [...] לבל יחשוב הרואה, כי אין חשיבותם לפניו יתברך רק בהתחברות זכות כלם, אך לא     יחשב כל אחד בפני עצמו. והוא יתברך לא כן ידמה, כי צדיק אחד יסוד עולם יקרא, מבלי היות זולתו.[3]

לעתים נדמה לאדם שעבודת ה' הפרטית שלו אינה חשובה כל כך והיא בטלה מול עבודת הכלל, "העיקר שכולם נותנים צדקה, העיקר שכולם לומדים תורה". באה התורה ומלמדת אותנו שעבודת ה' של כל אחד ואחד חשובה לפני הקב"ה בפני עצמה ואין הוא מקפח שכר שום בריה. לכן ציווה שהקרבת הקרבנות לא תהיה "קבוצתית" ובכל יום יהיה נשיא אחר. זו גם הסיבה שהתורה מדגישה ומפרטת את קרבנו של כל נשיא למרות הדמיון המלא לקרבן הנשיא שלפניו.

רעיון דומה אך בהדגש קצת שונה מציע רש"ר הירש:

אולם ה' ציווה שנשיאו של כל שבט יקריב את קרבנו ביום המיוחד לו. שהרי כל שבט מייצג סגולה אנושית חברתית מיוחדת. סגולה זו טעונה זיקוק, ויש להחדיר בה את רוח התורה ולהפעיל אותה בקיום מצוותיה; על ידי כך יתרום כל שבט את תרומתו העצמאית למילוי התפקיד המוטל על הכלל.[4]

לדעתו של הרש"ר הירש לא זו אף זו: לא רק שאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה, כדברי האלשיך, אלא אף חפץ ביצירת מִרקם שלם של עבודת ה' המורכב מפרטים שונים, יצירת פאזל שבו לכל חלק יש את המקום החשוב שלו, את הדגשים המיוחדים שלו ובעיקר את הלב והרגש השונים אצל כל אדם ואדם.

נסיים בדבריו של הרב סולוביצ'יק המסכמים את הנאמר:

אמרו חז"ל (ברכות נח, א): "כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתם שווה. כל אדם הוא לא רק 'אחד' במספר אלא גם 'יחיד'. הוא שונה מאחרים, יש בו משהו עצמי, ייחודי, משהו מקורי שאין כמותו אצל אחרים [...] הוא אינו אחד שאפשר למלא מקומו באחד אחר אלא 'יחיד' שיש בו משהו המיוחד אך ורק לו ולא לשום אחר".[5]