פרשת נשא

דפי מאורות (5773-35)
חריות כב[ו]דה
 
פרשת נשא פותחת בחלוקת העבודה במשכן למשפחות בית הלוי. משה ואהרון פוקדים את כל בני הלויים וממנים תפקידים בנשיאת כלי המשכן במדבר המיועדים לכל משפחה, "איש איש על עבודתו משאו" (במדבר ד, מט).
 
 
אלעזר בן אהרון הכהן, שהיה, כמו שנאמר בסוף הפרשה הקודמת, ראש וראשון ללויים, "פקודת שומרי משמרת הקודש" (במדבר ג, לב), גם מקומו לא נפקד בחלוקת התפקידים. ויותר מזה, לפי מפרשים רבים קיבל אלעזר תפקידים כבדים וקשים יותר משאר בני הלויים. בחלקו נפל לשאת את המשאות הכבדים, את שמן המאור, קטורת הסמים, מנחת התמיד ושמן המשחה.
לכאורה, היינו יכולים לומר שיש בכך משום פחיתות כבוד לאלעזר. הרי הוא מכובד ומפואר ואפשר לפטור אותו מהתפקיד ה"מבזה" של נשיאת חפצי המשכן ולכבד אותו בעבודת המשכן בלבד. אולם אלעזר לא רואה בכך פחיתות כבוד, אלה להפך, זה היה כבודו, שנטל חלק נכבד בנשיאת המשכן.
ככל שהאדם חשוב יותר כך אחריותו גדולה יותר. הרב סולובייצ'יק דיבר על כך בספרו "איש האמונה הבודד". שם הוא מנסח מעין משוואה: כבוד = הדר = אחריות.
כלומר ככל שהאדם נמצא במקום מכובד יותר, ככל שלאדם יש חשיבות גדולה יותר, כך גדולה האחריות שלו. ככל שהאדם הוא איש טוב יותר, כך מחויבותו ואחריותו כלפי העולם שסביבו גדולה יותר.
"משוואה" זו מוכרת לנו היטב מחיינו אנו: מהמורה נדרוש אחריות גדולה יותר מהאחריות שנדרוש מהתלמיד; מההורה נדרוש יותר מהילד הצעיר; מנציגי ציבור בפוליטיקה הישראלית נצפה ליותר מעורבות חברתית מאשר מן האזרח הפשוט.
גם בספרות חז"ל ניתן לראות בוודאות את קיומה של משוואה זו. הגמרא (כתובות סו, עב) מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שיצא מן העיר בזמן חורבן ירושלים וראה שם בחורה שליקטה שעורים מבין גללי בהמותיהם של הערביים כדי להשביע את רעבונה. רבי יוחנן שאל אותה לזהותה והופתע לשמוע כי היא בתו של נקדימון בן גוריון, אחד מעשירי ירושלים. התפלא רבי יוחנן ושאל כיצד ייתכן שבתו של עשיר כה מופלג מלקטת מזון בצורה כה בזויה. השיבה הבת, "'מלח ממון – חסר". המלח בימים ההם שימש כחומר משמר לשימור מאכלים, ואם כן, מלח ממון זוהי מצוות הצדקה המביאה לשימור הנכסים. כלומר, עונה הבחורה, נקדימון לא נתן צדקה ולכן ירד מנכסיו.
תשובה זאת תמוהה ביותר, שכן נקדימון בן גוריון מוכר כנדבן ידוע. מספרים עליו שכשהיה יוצא מביתו היו פורסים לפניו שטיחי משי, ולאחר שהיה עובר עליהם היו משאירים אותם ברחובה של עיר ועניי העיר היו מלקטים את השטיחים הללו ומתפרנסים מהם. אם כן, איך אומרים על נדבן כזה שקימץ במצוות הצדקה?
הגמרא משיבה, שאמנם נתן נקדימון צדקה הרבה, אולם ביחס לעושרו הרב נדרש היה לתת הרבה יותר. על כן חסר "מלח הממון" שלו.
כל אדם נדרש לעבוד את ה' לפי רמתו ומקומו הנוכחיים; לעשות לפי רמתו, ולא ביחס לאחרים הנמצאים סביבו. 
כך גם אלעזר הכהן, בפרשתנו, לא קבל על שהוא נדרש לשאת בעבודת המשכן יותר מאחיו הלויים, אלא שמח וראה בכך אות כבוד המאפשר לו לעשות יותר ולתרום יותר.
מי ייתן ונשאף תמיד להיות אנשים טובים יותר ולשאת באחריות גדולה יותר כלפי ריבונו של עולם וכלפי עם ישראל כולו, מתוך המקום שלנו ורמת המסוגלות שבה אנו נמצאים.
 
מוריה אדלר
סטודנטית בהתמחויות לתקשורת
ולחינוך חברתי קהילתי


 
 
 

 

 

 

מחבר:
אדלר, מוריה