פרשת עקב

דפי מאורות (5771-46)
יראה ואהבה
 
בין הנושאים שבהם עוסקת פרשתנו בולט סיפור חטא העגל המהווה את מרכז הכובד לכל חטאי עם ישראל במדבר, שאת השלכותיו אנו רואים עד ימינו אלה (כדאיתא בסנהדרין קב ע"א: "אין לך פורענות שאין בה אוקיא מחטא העגל"). לאחר מכן מגיע ציווי-בקשה של משה רבנו אשר בקיומו יתוקן המעוות שנגרם מחטאי עם ישראל: "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י, יב).
 
 
רבים מהפרשנים תוהים על השילוב הניגודי והפרדוקסלי בין שני חלקי הפסוק, הדורש מהאיש הישראלי מצד אחד את היראה מהקב"ה ומנגד את האהבה, וכל זאת על מנת שבאמצעותם יוכל לעבוד אותו וללכת בדרכיו. במבט שטחי נראה הדבר כבלתי אפשרי. כיצד ניתן לפחד ולירא מדבר כלשהו העלול להביא לניכור ולריחוק, אך בו בזמן גם לנקוט בסממנים של רגשות אהבה וחיבה?
כדי לענות על כך יש להבדיל בין שני סוגי היראה ומדרגותיה: יראת החטא ויראת הרוממות. משמעותה של יראת החטא ומגמתה היא הבאת האדם למצב של פחד וחשש תמידי מפני תוצאות החטא והעונש הנוראי שעתיד לבוא בצדו. לעומתה, יראת הרוממות, מביאה את האדם לאי-עשיית החטא לא מפני חזיון העונש הפועם במוחנו הקודח, אלא כל קיום המצוות נובע מתוך הבנה והכרת המִצוְָה והמְצַוֵה, ומתוך כך את המעלה, הסגולה והאמת הצרופה הקיימת בעשייתן.
אומר מרן הרב קוק זצ"ל: "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אף על פי שרק בתחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, וצריך הוא רק שם לקחת את מקומו" (מידות הראי"ה יראה, ז). פירושו של דבר, שהאדם כיצור מורכב אמור להכיל את שני המרכיבים הללו – יראת החטא ויראת הרוממות. שניהם צריכים להופיע, אך במינון שונה. יראת החטא, על אף פחיתות מעלתה, צריכה להוות את הבסיס ואת היסוד לבניין הרוחני של האדם. על גביה מגיעה יראת הרוממות, שהיא זו המביאה ומפריחה באדם את כוחות החיים הטמונים בו מתוך קדושה, טהרה, הבנה והכרה.
כך כאמור פוסק הרמב"ם הלכה למעשה בהלכות תשובה י, ה):
לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ  אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט  מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
בעת הינקות עלינו לבסס את חינוך ילדינו על עיקרי תורת הגמול – השכר והעונש, בבחינת יראת החטא, כפי שמוחו, שכלו והרגשותיו מסוגלים לקלוט. אך לכשיגדל עלינו להפיח ולבנות בקרבו קומה חדשה, עליונה הרבה יותר של ידיעת ה' מתוך אהבה ומתוך הכרה והתחברות למעשים, לרצונות ולשאיפות שהיו מנת חלקו בתקופת הילדות.       
יסוד זה קיים אף בפן הלאומי. היו תקופות במהלך שנות ההיסטוריה של עם ישראל שבהן יראת החטא היתה הדומיננטית והשלטת בלבותיהם של אבותינו, תקופות שבהן לא היה לקב"ה אלא "ד' אמות של הלכה". אלה היו שנים שבהן הושם הדגש ועיקר המסה על יראת החטא. הפחדים והחששות מפני העוונות היו מנת חלקם של רוב ככל קהילות הקודש של ישראל בגלות, מה שהביא עד מהרה את המארה של שכחת עצמיותנו ומהותנו כעם ישראל.
אך כעת, בשוב ה' את שיבת ציון, עלינו לשוב אל המינון הנכון של שביל הזהב ולהשיב את יראת הרוממות אל מקומה הטבעי והבריא, המעניקה לאומה ככלל ולאיש הישראלי כפרט את האומץ והגבורה, האהבה והשמחה הן בעבודת ה' האישית של כל אחד ואחד הן בהמשך כינון עמנו וארצנו.
 
שי וקנין
אברך בכולל אורות יעקב, רחובות
 
 

 

 

 

מחבר:
וקנין, שי