פרשת פנחס

דפי מאורות (5773-41)
חשיבות החינוך השורשי והדוגמה האישית לקיום העם
 

פרשת פנחס פותחת בייחוסו של פנחס ובמתן שכרו על מעשה הקנאות שעשה: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (כה, יא).

 
 
רש"י במקום מבאר את פשר ייחוסו,  "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו לאהרן הכהן".
בפרשתנו מובא כיצד נחלקה הארץ לנחלאות. "אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו" (כו, נה).  גם כאן אנו מוצאים את ההתייחסות לפרט על פי התייחסותו ל"מטה אבותיו".
אף בנות צלפחד, בבואן אל משה בטענתן הצודקת על ירושת חלקן, מתייחסות מפורשות בפסוק עד ליוסף הצדיק: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף [...] תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו." (כז, א, ד).
רש"י מבאר במקום (שם): הלא כבר נאמר "בן מנשה"? אלא לומר לך: יוסף חיבב את הארץ שנאמר (בראשית נ, כה) "והעליתם את עצמותי מזה", ובנותיו חיבבו את הארץ, שנאמר: "תנה לנו אחוזה".
הרש"ר הירש בפרשתנו כותב יסוד נפלא לנקודה המשותפת לכל המובא וז"ל:
גדול ההישגים של ההורים, הם הבנים והנכדים הנוהגים כשורה, כי הבנים מעידים על זכות האבות ומכפרים על חולשותיהם...כשישים ריבוא גברים היו ראויים לגאולה, מוכנים ללכת בדרך ה' אחרי שנבחנו בכור ההיתוך של מצרים.. וכשישים ריבוא גברים היו ראויים לרשת את אדמת התורה, אחרי כל החטאים והתלאות של דור המדבר ומשה היה יכול לומר אליהם: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום.
והנה בנים אלו, שנמצאו ראויים לרשת את הארץ, נטלו את חלקם רק "לשמות מטות אבותם", כיורשיהם וכנושאי שמם של אביהם. עובדה זו מוכיחה שאותם אבות שקיפחו את זכותם לארץ ידעו לחנך את בניהם במשך שלושים ושמונה שנות נדודיהם "ורוח נכון חידשו בקרבם".
מכאן שהורים היודעים לחנך את בניהם הם חלק מקיום האומה והמשכה הרוחני יהודי בעולם, הם נותני הזכות לקיום העולם ולהמשך הדורות. 
אולי נבין על פי זה את פשר ייחוסו של פנחס לאהרן הכהן, שורש חינוכו הטהור שהוא תשובה ניצחת כנגד כל המלעיזים או החוששים לשמץ של מחשבה לא טהורה שהשתרבבה למעשיו. כך גם פשר ייחוסן של בנות צלופחד ליוסף הצדיק, עדות נאמנה לפרי החינוך הטהור המתחיל עוד מהשורש, מיוסף הצדיק, הבא לידי ביטוי בחיבתן העזה לארץ, הקו המנחה החינוכי והשורשי שתחילתו נעוץ באהבת יוסף הצדיק את הארץ.
גם אופן הקניית חינוך טהור זה רמוז בפרשתנו: "ויהיו לנס, ובני קרח לא מתו" (כו, י–יא), מסביר בעל ה"ילקוט סופר" (שם), שכדי שבן יפתח אצלו את מידת הכעס והמחלוקת אין צורך במאמצים. די לראות אצל האבא דוגמה אישית לכך. אך אצל בני קרח אירעה תופעה לא מצויה. אביהם היה בעל מחלוקת גדול, אך הם לא תפסו אומנותו אלא חזרו בתשובה. על זה אומר הכתוב "ויהיו לנס...", תופעה פלאית! ובילקוט שמעוני (קרח תשנ)  מובא:
"אשרי האיש" – אלו בניו של קרח, "אשר לא הלך בעצת רשעים" – שלא הלכו בעצת אביהם [...] "כי אם בתורת ה' חפצו" – אלו בניו שאמרו שירה, בני קרח לא חיים ולא נידונים, עומדים בגהינום ואומרים שירה".
יהודים האומרים "שירה"... אך בגהינום...
מסביר הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל (דברי אגדה, שם), שאדם אשר איננו שולח את בנו לבית ספר ולחינוך של רשעים, כבר מגיע לו על כך "יישר כוח", אבל גם כאשר שולח את בניו למקום "אשר תורת ה' חפצו", שיבדוק ויברר היטב על המקום, ישב עם בניו בלימוד משותף ובשיחה אישית, יתעניין וישקיע בהם מזמנו ומרצו וייתן דוגמה אישית אמתית למידות טהורות ונעלות, שלא יזדקק לנס כפי שהיה עם בני קרח.
 
מלכיאל אברהם
סטודנט לתואר שני
בניהול וארגון מערכות חינוך


 
 
 


 
 
 
 

 

מחבר:
אברהם, מלכיאל