פרשת פנחס

דפי מאורות (5774-41)
קנאת ה' וקרבן התמיד
 
בתחילת פרשתנו מסופר על השכר שקיבל פנחס על קנאתו לה'.
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹוקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
לכאורה נראה שעל מעשה חד-פעמי שעשה פנחס, שהרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, הוא זוכה בשכר תמידי "לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". נראה שעל פי הפרשיות שבסוף פרשתנו ועל פי תיאור מעשה פנחס בתחילת פרשתנו, אפשר להסביר את השכר שקיבל.
הפרשה ממשיכה ומוסיפה: "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר, רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא". אותם אנשים שהרג פנחס הם מהמכובדים ביותר בעם: נשיא שבט בישראל ובתו של ראש אומות בית אב במדין. בפסוק זה התורה מלמדת אותנו על מסירות הנפש שהייתה במעשה פנחס. פנחס לא יכול היה לדעת מה תהיה תגובת העם על הריגת הנשיא, ולא ידע מראש שהמגפה תיעצר מיד בעקבות מעשיו.
נראה שכאן טמונה התשובה. המעשה של פנחס אינו מעשה חד-פעמי, אלא מעשה שמוכיח על חיים של מוכנות למסירות נפש. ביטוי כזה של מסירות נפש יוצא לפועל רק אצל מי שכל חייו הוא חי מתוך תחושה של קנאה לה' ומוכנות למסור את נפשו על כך. הפסוק לא אומר שפנחס מקבל את השכר "תחת אשר הרג את זמרי", אלא "תחת אשר קינא לאלוקיו". לא על המעשה היחיד, אלא על מה שגרם לאותו מעשה. ובשכר זה ראוי לו לקבל שכר תמידי, "ברית כהונת עולם".
בשני הפרקים האחרונים של הפרשה כתובות פרשיות קרבנות המועדים. מתוך פרשיית הקרבנות אנו רואים את אותו עיקרון, וכך אפשר להבין מדוע זכה פנחס דווקא  ב"ברית כהונת עולם", לעבוד בבית המקדש ולהקריב את הקרבנות לה'.
בפרשיות הקרבנות אנו רואים שבכל מועד בשנה יש את הקרבנות המיוחדים לאותו הזמן: שבתות, ראשי חודשים, שלושת הרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים. פרשיות אלו פותחות בקרבן הקבוע שהיה מוקרב בכל יום, קרבן התמיד.
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם, זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה', כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם, שְׁנַיִם לַיּוֹם, עֹלָה תָמִיד.
בשמו של הקרבן אנו לומדים את עניינו, להיות תמיד. על קרבן זה נאמרה אזהרה מיוחדת: "תשמרו להקריב לי במועדו", לשמור על הקביעות ועל התמידיות. וכך הפרשה סוגרת באותו עניין שפתחה בו, שמעשה גדול של מסירות לה' מתחיל בעבודה תמידית וארוכה של חיים לשם ה'.
יש קרבנות מיוחדים לכל מועד וכל אחד מבטא את המיוחדות שיש בכל חג. אבל קרבן התמיד בא ללמד על השגרה ועל החיים שצריכים להיות כולם לשם שמים; שכל מעשה שיהודי עושה ייעשה מסיבה נכונה, בשביל לתקן את עצמו ואת העולם כולו. כאשר כל החיים סובבים רק סביב רצון ה', גם כאשר מגיעים לניסיון – עומדים בו. כאשר מתאמצים בחיים הרגילים לעשות אותם באופן הנכון, יש את המוכנות ואת המסירות לעמוד גם בדברים קשים יותר.
כמורות בעזרת ה', השגרה היא העיקר, הן מבחינה ערכית-חינוכית הן מבחינה לימודית. עלינו לזכור את החשיבות של ההתמדה, של השגרה, ולשאוף לעשות אותה באופן הטוב ביותר, להכניס קדושה בשגרה עצמה. שנזכה בעזרת ה' לבנות את בית המקדש במהרה ולחדש כקדם את הקרבת התמיד שממנו אנו לומדים את חשיבות הקדושה שבחיי השגרה שלנו 
 
     אודיה גרוס
סטודנטית בהתמחויות לתנ"ך וללימודי ארץ ישראל
 

 

קבצים להורדה:
מחבר:
גרוס, אודיה