פרשת פקודי

דפי מאורות (5771-23)
תורה מקיימת על ידי כללות ישראל
 
בפרק לט, פסוק לב נאמר: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו". פסוק זה מתאר את מלאכת המשכן על ידי כל ישראל. בעל האורח חיים הקדוש שואל: אם העוסקים במלאכה היו בצלאל ואהליאב וחכמי לב מקרב ישראל, מדוע הכתוב מייחס את עבודת מלאכת המשכן לכל ישראל?
 
 
 
בדבריו מופיע ביאור נפלא שמסביר את העניין. כידוע, חובת קיום המצוות לא חלה באופן שווה על כל אדם מישראל. לדוגמה, מצוות הכהונה מייחדות רק את הכוהנים ולא את הישראלים, וכן מצוות מסוימות חלות רק על נשים ולא על גברים ולהפך. ידוע שהתורה בנויה מתרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה כנגד אברי האדם ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד גידיו, כך שכל מצווה פועלת ומתקנת איבר אחר. אך אם אדם יחיד אינו יכול לקיים בעצמו את כל המצוות כפי שהוסבר, כיצד יכול האדם לבא לשלמותו?!
כאן הוא מגיע ליסוד המובא בדבריו: "עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה. והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכהו זה לזה".
כלומר, יכול הפרט להגיע לקיום מלא של כל תרי"ג המצוות על ידי "מחברת הכללות" – חיבור הכלל, "כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכהו זה לזה " – כל אחד עושה את המוטל עליו, אם הוא כוהן את מצוותיו, ואם הוא ישראל את מצוותיו, "ויזכהו זה לזה" – וכל אחד ואחד מזכה את השני בחלקו. כך מתקיימות תרי"ג המצוות על ידי כל פרט ופרט.
בעל אור החיים הקדוש ממשיך ומבאר לפי יסוד זה את מצוות "ואהבת לרעך כמוך": "כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלמותך, וא"כ אינו אחר אלא אתה  עצמך וכאחד מחלקיך".


לפי עיקרון זה הוא מסביר את השאלה שבה פתחנו.

"והוא מה שאמר הכתוב כאן ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' – כינה לכולם יחד מעשה כולם הגם שמהם הביאו הנדבה ומהם עשו מלאכה יאמר על כללותם שעשו הכל." שלמות עשיית המצוות היא על ידי השתתפות כל אחד בחלקו – בין אם הוא יחסית מועט (הבאת נדבה) ובין אם הוא מרובה (עשו מלאכה).
עיקרון זה פותח צוהר והבנה עקרונית שקיום המצוות בשלמות חל על הכלל. דבר זה מסביר נוסחים המופיעים ב"לשם ייחוד" הנאמר לפי חלק מהמנהגים לפני קיום מצוות. בנוסח אומרים "לשם ייחוד [...] בשם כל ישראל הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה". לכאורה, מה קשור קיום המצווה על ידי כל ישראל? לפי דברי בעל האור החיים, הדבר מוסבר היטב. בכל מצווה שאנו מקיימים אנו מזכים את כלל ישראל, ואף את אותם שאינם מצווים (ייתכן שאף אנשים שנאנסו מקיום המצווה ואינם חייבים בקיומה יזוכו על ידי המקיים).
בספר "אהבת קדומים" מוסבר לפי דברים אלו הקושי הידוע בלשון הפסוק: "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) שהיה מן הנכון לכתוב "ויתנו לי תרומה". הרי בני ישראל נתנו תרומה לטובת המשכן, ולא לקחו.
ההסבר הוא, שבמעשה נתינת התרומה יש מעבר לנתינה גם פן של לקיחה שעליו רומז הכתוב. מאחר שמצווה זו מתקיימת רק על ידי שיתוף הכלל כמו שהוסבר, אזי כל אדם שנותן תרומה צריך גם לקחת תרומה שניתנת על ידי אחרים כדי להשלים את חלקו. זהו הרמז בכתוב: הנותן את התרומה יהא מודע לכך שמשמעות הנתינה היא לקיחה עבור אחרים, ובנתינה נותנים את התרומה בשם כל ישראל. יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות בשלמות מתוך ההבנה של קיום המצוות בשם כל ישראל. 
 
בת שבע ג'ייקוב
סטודנטית במסלול למחול ותנועה
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
ג'ייקוב, בת שבע