דפי מאורות (5772-25)

בין חמץ ומצה

 

מסופר על איש עסקים אחד שנתקע במשרדו הגבוה ללא יכולת יציאה וללא טלפון. חשב האיש איך יוכל לצאת, וחשב לזרוק כסף לרחוב. התחיל בשקל, ואז שניים, עשרים, והגיע עד מאה שקלים. אנשים שמחו להרים את הכסף מעל המדרכה, אבל לא הרימו את ראשיהם לראות מאין הכסף בא. בסוף האיש זרק כיסא על עובר אורח ומיד באו להרביץ לו...

 

 

​

משום מה כשרע לנו אנחנו מיד מסתכלים למעלה ומתלוננים. אבל כשטוב לנו, לא תמיד אנו מצליחים להודות על הטובה לאחראי עליה.

בפרשיות ויקרא וצו אנו נתקלים בפירוט סוגי קרבנות המנחה הקיימות. בין הדברים שהתורה מתייחסת אליהם יש התייחסות נקודתית על החמץ. אסור שקרבן מנחה יהיה חמץ: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא), ואילו את קרבן מנחת התודה יש להביא מחמץ: "על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו" (ויקרא ז, יג). מה עניין החמץ ומדוע לפעמים נשתמש בו ולפעמים לא?

בדומה ליחס בין קרבן המנחה לקרבן התודה יש הבדל גם בין פסח לשבועות. בפסח אנו נמנעים מהחמץ ואילו בשבועות יש להביא קרבן שתי הלחם כאשר כתוב עליו "חמץ תאפינה" (כג, יז). אם כן מתחזקת השאלה מה עניינו של החמץ.

חז"ל בפסחים קטו ע"ב מביאים שני הסברים לכינוי "לחם עוני" שניתן למצה בתורה (דברים טז, ג). מצד אחד, "לחם עוני" הוא לחם של עניים. לעניים לא היה זמן להכין לחם בתנור הכללי ולכן היו מוציאים את הלחמים לפני הזמן והייתה יוצאת להם מצה. מצד שני, המצה הוא גם "לחם שעונין עליו דברים הרבה". המצה בפסח גורמת לבירור וללימוד של יסודות האמונה וההלכה. אם נחבר שני הסברים אלו נגיע למסקנה שלחם העוני שאנו אוכלים בפסח מבטא עניות חומרית המובילה לעשירות רוחנית.

"הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה", מזהירה הגמרא (נדרים פא ע"א). דווקא לעני חסר האמצעים יש יכולת טובה יותר לעבוד את ה' מכיוון שאחד התנאים לעבודת ה' האמתית הוא הענווה. לעשיר המצליח בחיים ולא חסר לו דבר, קשה יותר להיות עניו ומתוך כך קשה לו יותר לראות את יד ה' בעולם ובהצלחתו. העשיר צריך לעבוד קשה יותר על מידת הענווה ועבודת ה' מאשר העני.

עבודת הקרבנות מביאה את האדם לקרבה גדולה לקב"ה. קרבה זו יכולה להתקיים אך ורק אם המקריב מגיע בהתבטלות ובענווה כלפי הקב"ה. הגאווה מרחיקה את האדם מהקב"ה ובעצם עושה את ההפך מעבודת הקרבנות.

דווקא בקרבן מנחה, שהוא סוג של דורון שהאדם נותן, נדרשת ענווה. לכן החמץ, המבטא את עושרו ואת הצלחתו החיצונית של האדם, לא יכול להיות חלק מקרבן המנחה. לעומת זאת, כאשר אדם נותן קרבן תודה עבור מקרה טוב או שניצל מסכנה מסוימת והוא רוצה להודות לקב"ה, אין חשש שהוא מגיע ממקום של גאווה. אדרבה, אז הקרבת הקרבן מהווה שעבוד כל יצריו וחומריותו לבורא עולם.

מכאן נבין את היחס בין פסח לשבועות. אחרי שעברנו את פסח, אחרי שהתנתקנו מהחמץ ומהגאווה וקיבלנו עול מלכות שמים, אנו זכאים להגיע למעמד מתן תורה. אך אם חשבנו שבחג מתן תורה עלינו להתנתק מדברים חומריים ולחגוג את החג בצורה שכולו רוחניות – טעות בידינו. דווקא בחג מתן תורה יש ציוויים רבים השייכים לעולם החומר, ודווקא בחג זה אנו מקריבים קרבן שנעשה מחמץ. התורה יורדת מן השמים לעולם המעשה שלנו במטרה לשלב בין העולמות ללא ביטול של אחד מהן.

נראה שככל שהעולם מתפתח ומתקדם, כך המסר של המצה מתחזק. אף על פי שבמידה מסוימת נכון אמנם ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז) עלינו לזכור בענווה גדולה את הפסוק "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח).

 

(הדברים מבוססים על פירושו של הרב קרוב בספרו על פרשת השבוע).

תהלה פולק

סטודנטית בהתמחויות להיסטוריה ולחינוך חברתי קהילתי

ובמכון הגבוה לחינוך ולאמונה

 

 

קבצים להורדה:

צו תשעב

מחבר:

פולק, תהלה