פרשת צו

דפי מאורות (5773-25)
פרשת צו היא המשך לפרשת ויקרא. בפרשת ויקרא מדובר על הקרבנות שהיחיד מקריב ככפרה על חטא ורצון להתקרב לקב"ה, ובפרשת צו אנו רואים סוג של קרבנות קצת אחר, קרבנות העולה המוקרבים פעמיים ביום על ידי הכוהנים. קרבן עולה זה מוקרב בלא זיקה להתנהגות מסוימת או לחטא של הכוהנים.
 
 
התורה מדגישה גם את נושא אש התמיד. אש התמיד נשרפת בלי שתכבה ומשמשת לצרכים רבים במשכן, כגון להדלקת המנורה. אך מה קורה בכל הזמנים בהם אין לה שימוש?
במבט ראשון, בפרשה זו לכאורה יש בזבוז של הטבע ללא סיבה ברורה. חיות מוקרבות פעמיים ביום ונדלקת מדורה אשר אסור שתכבה. מדוע בפרשה זו יש מספר ציווים המתקרבים מאוד ל"בל תשחית"? את המקור לציווי זה אפשר למצוא בספר דברים כאשר מדובר על יציאה למלחמה. כאשר היו יוצאים למלחמה היו משחיתים את כל הרכוש והשדות של העם הנכבש. היו כורתים עצים לשם השחתה בלבד ולא משום שהם הפריעו מבחינה אסטרטגית. התורה ציוותה שאסור לנהוג כך ולכרות עצים ללא מטרה,-בדגש על "ללא מטרה".
המשכן השוכן בלב מחנה ישראל מסמל את הלב של העם. כמו שהלב מזרים דם לכל האיברים בגוף וגורם להם לפעול, כך גם המשכן לעם ישראל. הוא מהווה מקור מרכזי לחיוּת של עם ישראל. כשם שאדם פועל לשמור על לבו, אוכל דברים בריאים, עושה ספורט, רוקד, כך גם עם ישראל צריך לשמור על המשכן. איך עושים זאת? המדרש מדבר על כך שהעולה שימשה למקור יום-יומי לטיהור הלב והמחשבות של הכוהנים (מה שמשפיע על כל העם). האפשרות להתחיל ולסיים כל יום במחשבה של מתנה לקב"ה גרם לסוג של מסגרת סביב העבודה במקדש, כמו תפילה בימינו.
ביהדות יש ערך גדול לחזרה בתשובה, כפי שאנו לומדים בעיקר בראש השנה וביום כיפור: מי אינו מכיר את המשפט, "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים"? ובאמת יש חיוּת ושמחה רבה בהתקרבות כזו לקב"ה.
בהקבלה למשכן, קרבן החטאת הוא סוג של חזרה בתשובה. ומהי העולה? העולה היא העבודה היום-יומית שאדם עושה, הדברים שלפעמים הופכים לשגרה. ביהדות יש ערך לעבודה זו.
אותה איכות קיימת באש התמיד. האש הייתה מקור קבוע, מקור שלא נפסק. אדם יכול להסתכל על זה ולהבין את המשמעות של דבקות בלתי פוסקת בקב"ה.
המקדש לא היה מקום של קסמים. כל מה שקרה שם קרה כדי שעם ישראל יתקרב בצורה הנכונה והמתוקנת אל הקב"ה. לכן, כאשר עם ישראל לא עשה את העבודה הפנימית שאמורה לבוא עם עבודת המקדש, והתמקד רק בעבודות הפיזיות של המקדש – הקרבת קרבנות וכדומה – הקב"ה אינו מתרצה ושולח נביאים לומר שעבודת המקדש שלהם היא מאוסה כיוון שהסיבה לעבודות המשכן היא העבודה של האדם – בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
"כל אדם יכול לעשות מעשה גדול חד פעמי שרבות ידובר בו: קשה הוא המעשה הקטן". שנלמד להתמיד בעבודת ה'.
 
טל טוויל
סטודנטית במסלול למחול ולתנועה
 
 
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
טוויל, טל