פרשת קדושים

דפי מאורות (5774-30)
בצדק תשפוט עמיתך"
 
פרשת קדושים עוסקת במצוות רבות. מבין למעלה מחמישים מצוות התורה הקיימות בפרשה יש מצווה אחת התופסת מקום מרכזי בחיינו, מצוות "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו).

מצווה זו נחלקת לשני ציוויים, וכל אחד מהם הוא מצוות עשה. הציווי הראשון מופנה לדיין בבית הדין ותוכנו הוא הוראה לדיין לשפוט בצדק ולא להפלות בין בעלי הדין. מצווה זו, העוסקת בטוהר המשפט, נועדה למנוע מצב שבו אחד מבעלי הדין יחוש כי הדיין נוטה לטובת הצד השני מסיבה כלשהי, וכך יתייאש מהאפשרות לקיום משפט הוגן ויחדל מלהציג את טענותיו.
הציווי השני של מצווה זו הוא החובה של כל אדם לדון את חברו לכף זכות. חובה זו מוטלת על כל פרט ופרט בחברה. כיום, כאשר דרכי התקשורת בין בני אדם נעשים נגישים יותר, בין היתר בשל אמצעי התקשורת ההולכים ומשתכללים, ערכה של מצווה זו מקבל משמעות חיונית ביותר. כולנו יודעים ומרגישים עד כמה הכרחי לדון את השני לכף זכות, אך כמו נושאים רבים אחרים לעתים חשיבותה של מצווה זו מתגלית דווקא בדרך השלילה, כאשר לצערנו לא נעשה ניסיון לראות את מעשי השני באור חיובי. כאשר מגלים את גודל הפילוג והשנאה הנוצרים כשאין דנים לכף זכות, נוכחים לדעת שמצווה זו היא הבסיס לקיום חברה תקינה המושתתת על ערכי כבוד הדדי.[1]
הרב אליעזר מלמד, בספרו "פניני הלכה",[2] טוען כי בכל מעשה שאדם עושה ניתן למצוא כוונות טובות אך גם כוונות שליליות. נדמה לעתים כי האחרונות הן הקלות יותר לפרשנות, בעוד שהניסיון לראות את החיוב במעשי הזולת מצריך מחשבה ויצירתיות. לגבי זה מורה לנו התורה "בצדק תשפוט עמיתך". אין הכוונה להתעלם  מהצדדים השליליים ומן הכוונות הרעות הקיימות, אלא יש צו המנחה אותנו להדגיש את הטוב ואת החיוב שבמעשי האחר. אנו מאמינים כי כל אדם בנשמתו, בפנימיותו, הוא טוב, ורק בקליפותיו החיצוניות פחות טוב. השאלה היא מה העיקר: הנשמה, הפנימיות או החיצוניות? בזה שאדם דן את חברו לכף זכות הוא קובע כי הנשמה הטובה של האדם היא העיקר, ולא חיצוניותו. הרב מלמד מוסיף עוד כי ככל שהאדם מוחזק כצדיק יותר, כך צריך להתאמץ כדי לדון את מעשיו לכף זכות. בשל כך נענשה מרים הנביאה ע"ה, שלא דנה את משה רבנו ע"ה לכף זכות (במדבר יב, א–טז). לעומת זאת, כאשר מדובר באדם הידוע כרשע, כיוון שעיקר כוונתו היא להכעיס את בוראו ואת הרבים, גם כאשר ניתן לפרש את מעשיו לחיוב נכון יותר לפרשם לשלילה, כיוון שמניחים שמן הסתם זוהי כוונתו. עליו נאמר: "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (משלי כה, כו). אלא צריכים אנו להיזהר מאוד ולא להיחפז בקביעה כי בן אדם מסוים הוא רשע. כדי לא להיכשל בזה מצווה אותנו התורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) וכן "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז).
פרשה זו נקראת בסמוך לחג הפסח ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכן אנו מברכים בה את חודש אייר שמשופע באירועים הקשורים לתקומת המדינה. עם ישראל שסבל משנאה לאורך כל הדורות מחויב לשמור על ערכי הצדק והחסד. מדינת ישראל חרתה על דגלה ערכי שוויון וצדק חברתי. נדמה כי בימינו, עם התגברות הקיטוב בעם, נדרשת מאתנו עין טובה והשקעת מאמץ יתר בראיית הטוב במעשי הזולת.
"שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם.
 
עטרה שלומוביץ
סטודנטית בהתמחות לאנגלית

 


[1] מעובד  על  פי  ספרו  של  הרב  אביגדר  הלוי  נבנצל, שיחות לספר ויקרא, עמ' רמג–רמד.
[2] הרב  אליעזר  מלמד,  פניני  הלכה –  ליקוטים  ב,  מכון הר ברכה (תשע"א), עמ' 12–14.
 
 

 

 

 

מחבר:
שלומוביץ, עטרה