פרשת קדושים

כותב ר' יונתן אייבשיץ  בספרו "תפארת יונתן":

הרמב"ן בפרשת קדושים תהיו – "קדש עצמך במותר לך". אמנם כבר פירשתי כי להחמיר יותר מתוך התורה היא אפשרות רחוקה, כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון (יוסף פלאוויוס) בספרו לרומיים, שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים וממש לא אכלו, רק פרי עצי היער והיו נזירים מכל ענייני העולם. אבל הפרושים לא נחה דעתם בהם כלל וכלל. כי עובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדינה. ואילו היו כולם נזירים כאלה לא נתקיים נימוס וסדר הטבע, ויכלה העולם ויאבד קשר האומה, ועל זה רמזו חז"ל: "יפה תורה עם דרך ארץ". ולכן כל הפרישות שיעשה האדם תהיה על זה הסוג, שיש אפשרות שתקיים אותה כל האומה. אבל הפרישות שאפשרית רק ליחיד ולא לאומה בכללה זה אינו בגדר השלמות, ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל. וזהו כוונת המדרש: "פרשה זו נאמרה בהקהל", כי הקדושה במותר לך תהיה רק מה ששייך להקהל.

נחלקו הפרשנים אם הציווי "קדושים תהיו" הוא מצווה בפני עצמה או שמדובר במעין כותרת לפרק יט, העוסק במצוות, כלומר שזו הוראה כללית.

כותב הרמב"ם:

וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו "קדושים תהיו" מצווה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו שאמרו "קדושים תהיו" וכן "והתקדשתם והייתם קדושים" הם ציוויים לקיים כל התורה, כאילו יאמר: היה קדוש בעשותך כל מה שציוויתיך, ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו.

הרמב"ם וכן פרשנים נוספים רואים באזהרה "קדושים תהיו" הנחיה כללית לחיים ולשמירת המצוות ולא מצווה העומדת בפני עצמה. לעומתם, רש"י והמדרש רבה לדוגמה, מייחסים פסוק זה לפרישות מן העריות, בעקבות סמיכות הפסוק לפרשת העריות.

ר' יונתן אייבשיץ בפירוש הנ"ל קובע כמו הרמב"ם שמדובר בהוראה כללית ולא באזהרה על מצווה מסוימת. לדעתו, פסוק זה בא לתת גבולות למושג הפרישות. פרישות ועבודת ה' חייבות לבוא מתוך קשר עם שאר האומה ולא מתוך התבודדות וניתוק מהכלל. הוא מביא דוגמה לפרישות לא רצויה בעיני ה' מִכת שהייתה בימי בית שני. קרוב לוודאי שהוא מתכוון לכת האיסיים, שעליה כותב יוסף בן מתתיהו:

הם מתנזרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם [...] הם מואסים בחיי עושר ונפלא הוא שיתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מופלג בנכסים (תולדות מלחמות היהודים, ב, פרק ח, ב–ג).

כת האיסיים הייתה כת של מתבודדים שחיו חיי נזירות בעיקר במדבר יהודה, בניתוק משאר העם.

ר' יונתן אייבשיץ טוען כי פרישות ועבודת ה' המתקיימת ביחידות, ללא חיבור לכלל, היא חסרה ופגומה. אי חיבור לכלל מתבטא בחיי פרישות שרק קומץ אנשים מסוגלים לחיות על פיה, ומפני שאין היא מסדרי העולם – פסולה היא. פרישות כזו יכולה להביא כליה לעולם. לכן קבעו חכמים: "פרשה זו נאמרה בהקהל" (ויקרא רבה כד) – הם באו ללמדנו שקדושה יכולה לשכון רק באדם שמחובר לכלל האומה וחי חיים של פרישות המתאימים לכולם.

שנזכה לעבוד את ה' יתברך מתוך חיבור לכלל עם ישראל.