"ויקהלו על משה ועל אהרון [...] כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה' "?
כל בני האדם נולדו שווים. האמנם? כולנו למדנו לזחול, לאכול, לדבר; עברנו את כיתה א', וצלחנו, אולי אפילו בהצלחה, את שנות התיכון; סיימנו בגרויות, שירתנו את המדינה בשנות השירות הלאומי, והגענו ללמוד את אותו המקצוע, באותה המכללה. כישרונות, אופי, ותכונות נדחקו לעתים הצידה לתוך תבנית אחידה, עד שבשלב כלשהו השתכנענו כי כולנו אותו הדבר. שכחנו את פנימיות החיים.
ריבוי המינים בטבע יוצר הרמוניה מופלאה. לכל אחד תפקיד, מיקום וזכויות הייחודיים רק לו. הרבגוניות הזו היא החיים.
קרח טען שכולם שווים, אז מדוע שמשה ואהרון יכהנו כמנהיגי העם? קרח צדק, אך טעה בגדול!
כולנו יהודים, בניו אהוביו של מלך מלכי המלכים; כולנו יצאנו ממצרים וקיבלנו את מכתב אהבתו הנצחית של ריבונו של עולם – את התורה. אך האם בשם עובדה זו נמחק את הבחירה האלוקית במשה רבנו ובאהרון אחיו? האם נתעלם מייחודיותו של גדול הנביאים ושל כל אחד אחר בשם השוויון?
פרשת קרח מלמדת אותנו יסוד חשוב: הייחודיות היא הדבר המשותף לכולם.
חז"ל מכוונים אותנו כי "נברא אדם יחידי",[1] ומוסיף רבי מנחם מנדל מקוצק, "והוא חייב להישאר תמיד ביחידותו"; להישאר הוא, עם שליחותו ובשורתו שעליו לבשר לעולם כולו, ולשם כך הגיע הנה.
את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מוגדרת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין רק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו. באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו. בורא העולם פועל בהתאם להלכה האומרת כי לא יתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד שהוא למעלה מכוחותיו של שליח. זו שליחות שאי אפשר לקיימה והיא מחוסרת כל ערך. מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו גם את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם מילוי שליחותו.
אין מקריות וסתמיות בעולם. ריבונו של עולם מכוון ומשגיח שכל אחד יגיע למקומו המדויק. כאשר כל אחד נמצא במקומו ופועל את פועלו הייחודי, הולך העולם, מיתקן ומשתלם. שהרי לכך נוצרנו.
נקודה נוספת הנלמדת מהפסוק הנ"ל היא הידיעה כי כל נקודת עוצמה ניתן להפנות לכיוונים שונים. כאשר קרח התסיס את האליטות נגד משה הוא טען שמשה מתנשא. לא במקרה משה רבנו, שעליו העידה התורה כי הוא העניו מכל אדם, נחשד דווקא בגאווה. משה רבנו היה בעל עוצמות אדירות וקִרבת אלוקים במדרגה הגבוהה ביותר שבן אנוש הגיע אליה. היו לו את כל היכולות האפשריות כדי להעצים את עצמו ולהתרכז באישיותו בלבד. אך הוא מראה לנו את הדרך הנכונה לצעוד בעולמו של הקב"ה. הוא הפנה את כל עוצמתו האדירה כלפי חוץ, לדבקות מוחלטת בריבונו של עולם ולחיבור כנה ותמידי לעם ישראל.
עלינו להעמיק כדי להפנות את כל כוחותינו לטוב, להאיר עם האור הגדול שנטע בנו מלך מלכי המלכים.
בלמדנו חינוך עלינו לזכור יסודות אלו, להאמין בטוב שבתלמידינו וגם בנו; להאמין בייחודיות ובשליחות של כל אדם ולעזור לכל אחד (גם לעצמנו) להפנות את כל כוחות החיים לשם שמים.
"צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוכו דולק נר, ואין נרו כנר חברו, וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אורו ברבים ולעשותו לאבוקה ולהאיר את העולם כולו" (הראי"ה קוק זצוק"ל).[3]
ספיר אודסר
סטודנטית בהתמחויות להיסטוריה
ולחינוך חברתי קהילתי (פק"ם) ובמכון הגבוה לחינוך ולאמונה