פרשת ראה

דפי מאורות (5774-47)
כולנו מכירים את השיר "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה". את השיר הזה אנו נוהגים לשיר בדבקות רבה בעיקר כאשר מישהו מאתנו נמצא בצרה כלשהי. בגלל שהוא "אחינו", מרגישים אנו ביתר שאת את הצרה שהוא שרוי בה. השיר מבטא את הערבות ואת הקשר החזק השורר בין הפרטים בעם ישראל.
 
בפרשתנו, פרשת ראה, אנו רואים דוגמה נוספת לערבות ההדדית הקיימת בתוך עם ישראל: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך [...] לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (דברים טו, ז).
מפשט הדברים הנאמרים בפסוק זה אנו מבינים שהתורה מצווה עלינו לרחם ולחוס על אחינו האביון, משמע העני והמסכן, ולפתוח את ידינו לנתינה עבורו ועבור צרכיו.
אולם ניתן לשאול למה התורה מצווה אותנו לדאוג כל כך למי שאינו דואג לעצמו? לכאורה זה נראה ונשמע טוב ומוסיף, אך פעמים רבות כאשר מגיעים לידי מעשה, אין זה מוסיף כבוד לנותן ולמקבל. חשוב לזכור שהעני אינו בהכרח מנומס ומבויש ממצבו. לעתים אנו גם חווים מצב הפוך שבו עני אינו מתייחס בנעימות לצד הנותן. למעשה שאלה זו מובילה אותנו לשאלה נוספת המתייחסת לנוסח המובא בפסוק, כלומר מדוע כתוב "כי יהיה בך אביון"? הרי לכאורה נראה שאפשר לוותר על השימוש במילה "בך" ולכתוב רק "כי יהיה "אביון", שהרי ברור שמדובר על אדם אחר.
כדי לענות על שאלות אלו נקרא תחילה את דבריו של אור החיים הקדוש:
ה' בוחר לייסר אדם בעולם הזה בייסורי העוני כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו, על כן כתוב "בך אביון" – בסיבתך. בסיבתך יהיה חברך או שכנך אביון ובאמצעותו יזכה במצוות גמילות חסדים.
רצה אור החיים הקדוש לומר שהמציאות ה"חיצונית לנו" הקוראת בעולם נועדה לעשות לנו משהו באופן אישי. אם נתעמק עוד בדברים נבין שלמעשה המציאות שבה יש אביונים מעידה על כך שיש משהו לא מתוקן בחברה ולכן יש בנו אביון. אם הייתה נעלמת ממנו האביונות הרי שגם מחברינו ומשכנינו היא הייתה נעלמת, וזאת בגלל אותה ערבות הדדית הקיימת בינינו. הרי לא ייתכן שלאחד טוב ואילו השני נמצא בצרה. כאמור, אחים מרגישים זה בצרתו של זה. כך למעשה רואים את החשיבות הרבה במעורבות ואת האחווה הנדרשות מאתנו במצב שבו יהודי נדרש לסייע ליהודי אחר. לכן אנו מבינים שהדאגה לאחר היא למעשה הדאגה לעצמנו. חשוב לציין שגם המשפט ההפוך נכון הוא, שהדאגה לעצמנו היא הדאגה לאחר.
נוסף על כך, חשוב שיש רובד עמוק נוסף לדברים האמורים בפרשתנו ומובאים לעיל, והוא סובב סביב השאלה מהו אביון ואיך הוא נוגע אלינו.
בעבר היה ברור לכול שהתואר אביון פירושו שמדובר בעני של ממש, כלומר באדם חסר אמצעים אשר יש לעזור לו מבחינה קיומית-כלכלית. אולם מן המציאות כיום אנו מגלים רובד נוסף בתואר אביון.
מוכרת לנו אמרת חז"ל ש"אין עני אלא בדעת". למעשה אמירה זו מחדדת את הרובד העמוק יותר שאביונות ועניות אינה בהכרח מצב כלכלי לא פשוט, אלא גם מצב שבו אדם נמצא בעניות מצד מצבו הנפשי-שכלי ולעתים אף יותר מכך. חשוב לזכור שגם במצב כזה יש לנו חשיבות ל"לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". אולי בימינו, אלו הדברים העיקריים המתגלים לעינינו.
אסיים במילות השיר שבו פתחנו: "המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה, משעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב". מתוך כך כמובן גם עלינו ונזכה לעלות מעלה מעלה.
 
 
 
 
 
צופיה ליפשיץ
סטודנטית בהתמחויות למתמטיקה ולחינוך חברתי קהילתי
ובמכון לחינוך ואמונה בימינו
 

 

מחבר:
ליפשיץ, צופיה