דפי מאורות (5773-13)

מעשי משה – סימן לבנים

 

שלושה סיפורים מספרת לנו התורה על משה רבנו כרקע להכרת אישיותו.

 

 

 

א)       משה יוצא אל אחיו ורואה:  "וירא בסבלתם  וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו [...] ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, יא–יב).

ב)        למחרת הוא רואה: "שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך"? (שם ב, יג).

ג)        משה בורח מפרעה ומגיע למדין. הוא רואה שהרועים אינם נותנים לבנות יתרו להשקות את צאנם: "ויקם משה ויושען וישק את צאנם" (שם ב, יז).

מה תכלית הסיפורים? בספר לב אהרן, הרב אהרן אבן חיים (ספר שופטים, פ"א סי' ג) מסביר:

ידוע לנו [...] שאין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שיבדקנו בדברים אשר יורו על שלמותו ועל היותו ראוי והגון לאותה מעלה [...] ולא נבחר על צד הרצון לבד אלא מפני היותו הוא ראוי לזה. וכן [מצינו] במשה.

היו שהוסיפו (נחמה ליבוביץ, עיונים לספר שמות), שמעשים אלה באו ללמד מדוע נבחר משה למנהיגם של ישראל. בשני המעשים הראשונים אנו רואים את חוש הצדק שבו ואת האכפתיות והקשר לאחיו ולעמו. אך במעשה הראשון, בהורגו את המצרי, היה מקום לומר שרגש האחווה, בראותו שבני עמו מוכים ונרדפים, דחפו אותו לכך. גם במעשה השני, הפריע  לו מצבם המוסרי הירוד של אחיו. אולם במעשה השלישי בא במיוחד לידי ביטוי חוש צדק זה, שהרי משה נרדף על ידי פרעה ובורח למקום שלא מכירים אותו. כאשר הוא רואה את מעשי עוולה הנעשים לנשים שאינם מבני עמו, אין הוא יכול לשתוק ולמרות הסכנה הוא עוזר לבנות יתרו להשקות את צאנם.

בשמות רבה (ב, ב) מובא סיפור נוסף. כשהיה משה רועה את צאן יתרו במדבר, ברח ממנו גדי. רץ אחריו ומצאו ששותה מים. הרכיבו על כתפו. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם חייך אתה תראה את צאני ישראל. נמצאנו למדים המנהיג האמתי שלם בכל, ביחס לאחיו, ביחס לאדם נכרי, וביחס לבעל חיים.

במעשים אלה מתבלט משה כמנהיג העם כבר בראשית דרכו. הוא אינו נושא נאומים או מטיף מוסר. הוא נושא בעול עם הצבור, יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם, אך אינו מסתפק בראייה בלבד, אף לא בגילוי של בכי ואנחה, אלא עוזר להם בפועל. בשמות רבה (א, כז) נאמר: "וירא בסבלתם" מהו וירא? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, והיה נותן כתיפיו [טיט] ומסייע לכל אחד ואחד מהן. כדי להיות מנהיג, חייב אדם לסחוב על גבו שקים של חול וטיט, ולחוש בגופו את סבל עמו.

מסר נוסף יש בסיפורים אלה: ידוע כי גאולת מצרים היא שורש כל הגאולות. שלושת הסיפורים הם בבחינת מעשה אבות סימן לבנים והם שלבים שונים בגאולתם של ישראל.

המעשה הראשון, "איש מצרי מכה איש עברי" מלמד על היחס בין אומות העולם לישראל. בני ישראל היו אז משועבדים במצרים, מוכים ומעונים. גאולתם תהיה  "ויך את המצרי ויטמנהו בחול", כשיֵצאו מעבדות לחירות, כשישתחררו מעול זרים. המעשה השני, "שני אנשים עברים נצים" מלמד על הבירור הפנימי בעם ישראל. בימי משה קיימת מחלוקת פנימית קשה בעם על הדרך, על התכנים ועל הזהות. המחלוקת מביאה  למלשינוּת ולשנאת חינם. המנהיג נאלץ לברוח, וחוזר. רק לאחר שנים רבות העם מקבל את מנהיגותו ואת דרכו. המעשה השלישי, שבו משה מושיע את בנות יתרו – עם ישראל עוזר ומושיע את הגויים, "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא).

שלבים אלו באים לידי ביטוי גם באדם הפרטי. בניית אישיות חינוכית-תורנית של נער מתבגר וההתמודדויות שאותם הוא עובר מורכבת גם היא משלושה שלבים אלה. השלב הראשון, התבגרות ועצמאות. הוא עומד ברשות עצמו ואינו תלוי באחרים (בהורים וכדומה). השלב השני, התמודדות פנימית עם עצמו. חיפוש דרכו בחיים, התמודדות עם שאלות מהותיות, ועמידה על שורשו ומהותו. שלב זה הוא ארוך וקשה ויש בו עליות ונפילות. השלב השלישי, כאשר הוא מוצא את דרכו, לומד וממלא את עצמו בתורה ובמידות הוא עוזר ומלמד אחרים ומעניק להם מעצמו "ונשתחוה ונשובה אליכם" (בראשית כב, ה; ראו, בפירוש רש"ר הירש; ובעולת ראי"ה, א, עמ' פח).    

 

הרב יעקב זיסברג

מרכז השלוחה במכון להכשרת מורים

שעל יד ישיבת ההסדר קרני שומרון

 

 

 

קבצים להורדה:

שמות תשעג

מחבר:

זיסברג, הרב יעקב