פרשת תולדות

 

כותב המהר"ל בספרו נתיב אהבת ה' (פרק א): "ומפני כי האבות היו דבקים בו יתברך כל אחד ואחד במידה מיוחדת, עד כי שלושה האבות היה להם הדבקות לגמרי כל אחד היה לו דבקות מיוחד". נבאר מעט מההבדלים הניכרים בנטיותיהם של אברהם ויצחק בעבודת הבורא.

 

אחד המאפיינים הבולטים בדמותו של אברהם אבינו הוא הרצון לפעול תמיד להארת אור ה' בעולם. הוא היה עסוק כולו בעולמות הגשמיים, נלחם בחמשת המלכים, פעל להצלת סדום, נטע אשל כדי לארח אנשים ולקרוא בשם ה', הכניס אורחים כאשר מצבו הבריאותי לא היטיב עמו, ואף פעל להצלת סדום, עיר מלאה חטאים. הוא חי בתודעה של "נציג הקב"ה בעולם", עד כדי כך שנקרא "אברהם העברי", מפני שמשול היה למי שנמצא בעבר אחד של הנהר וכל שאר העולם בעברו השני.  מגמה זו אצל אברהם ביטאה את אהבתו לה'. הייתה זו הדרך שלו לקיים "ואהבת את ה' אלוקיך".

לעומת זאת, אצל יצחק יש מידה של "נפעלות", כלומר מעין פסיביות כלפי המציאות. אין מדובר חס וחלילה מתוך מידה שאיננה מתוקנת, כי אם חיים בהם הוא בביטול גמור כלפי ה'. גם כאשר הוא רצה לפעול במציאות זה היה דרך תפילה והתבטלות כלפי האלוקות. מתוך כך המציאות ממילא השתנתה לטובה. הוא "נגרר" לעקידה על ידי אביו ללא כל שאלה וויכוח מצדו. גם בנושא שידוכו של יצחק, אברהם הוא זה שמחליט לשלוח את אליעזר. בעצם יצחק עצמו איננו מחפש שידוך כי אם יוצא לשדה "לשוח" (הכוונה להתפלל), והנה רבקה מגיעה. אולי הפעולה היחידה שהתורה מייחסת ליצחק היא חפירה. בעצם יצחק חפר את הבארות שחפר בעבר אברהם. כך מודגש גם בפסוקים: "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו [...] ויקרא להן בשמות כשמות אשר קרא להן אביו".

דוגמה מעניינת נוספת המבטאת את השוני בעבודתם הוא החסד של אברהם לעומת הגבורה של יצחק. אברהם פועל בעולם במישור החסד. הוא נוטע אשל כדי להביא אורחים ואף מחפש אחריהם אף על פי שאיננו מכירם. הוא מגן על חוטאי סדום רק כדי לא להביא חורבן לעולם, ואילו יצחק פועל במישור הגבורה. הוא רב עם חופרי הבארות מסביבו ואיננו יוצא מהארץ למרות הרעב. דווקא עם עשיו, המבטא גם הוא את הדין, הוא מצליח להתחבר, על אף שמידה זו לא הייתה נוכחת דיה בבית אברהם.

אם כן, נראה כי בכל הנוגע לצורה שבה פעל אברהם בעולם, יצחק בוחר לבטא את ייחודיותו בקשר עם ה' בצורה שונה לחלוטין מאביו. אולם יצחק ממשיך את דרכו של אברהם, כגון חפירת הבארות.

אם כן, הכוח להתחדשות של יצחק בעבודתו נובע מהאחריות המוטלת על כתפיו להמשיך את דרכו של אברהם. הביטחון שלנו, כי בסוף התהליך יתאחדו כוחות האבות ובניהם להיות נחלת העם כולו, נובע גם הוא מברכת ה' לאבות.

מתוך כך אנו לומדים לימינו אנו. הניסיון להתעלם מהמסורת שאבותינו הנחילו לנו ולהתכחש לדברים רבים הטבועים בנו מראשית היצירה, אינו מוביל את האדם לחופש גדול יותר ולביטוי עצמי רב יותר. אדרבה, יש בהתכחשות זו יותר ממעילה במורשת אבותיו, כי אם גם פגיעה בעצמיותו האמתית של האדם עצמו.

 

הרב ראובן ששון, "האור כי טוב".

הרב זאב קרוב, "מה שתשיב הפרשה".