You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
פרשת תזריע-מצורע
דפי מאורות (5772-27)
חשיבות האמירה
ידועות ומפורסמות דרשות חז"ל כי הצרעת באה על לשון הרע, גבהות לב וחמדנות
בכל המקרים הנ"ל אדם עשה פעולות שליליות ועבר בקום ועשה על ציוויי התורה. חכמי האמת פתחו בפנינו צוהר חדש בהבנת הצרעת כעונש וממילא גם דרך חדשה בהבנת המושג הימנעות מעשייה ודיבור. בעל "שפת אמת" (תרס"א) מביא:
"כמה דעונשא דהאי בר נש (כמו העונש שבא על האדם) בגין מלה בישא (בגלל דיבורים שלא היה אמור להוציא מפיו כמו לשון הרע) כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל (כך עונשו על מילים טובות כמו דברי תורה שהיה יכול לומר ולא אמר" (זוהר, ג [ויקרא], פרשת תזריע מו ע"ב).
קרבנו של המצורע מורכב מארבעה חלקים: עץ ארז, שני תולעת, אגודת אזוב ושתי ציפורים חיות טהורות.
רש"י (ויקרא יד, ד) מסביר שהציפורים המפטפטות באות לכפר על פטפוטיו של המצורע: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול".
ציפור אחת נשחטת והיא אסורה באכילה, והשנייה משולחת ומותרת באכילה. הסיבה ההלכתית לכך מופיעה בסוגיה במסכת קידושין (נז ע"ב): "רבא אמר: לא אמרה תורה שלח לתקלה". (פירש רש"י שם: "סברא הוא שהמשולחת מותרת, דלא אמרה התורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה". עיין עוד ב"פני יהושע" על אתר וב"שערי יושר", שער ג, פרק ו). ה"שפת אמת" מסביר את העניין גם מבחינה רעיונית. הציפור השחוטה היא כנגד הדיבורים הלא כשרים שיצאו מפי המצורע. לכן ברור מדוע היא נאסרת באכילה. לעומתה, הציפור המשתלחת היא כנגד הדיבורים הכשרים שלא שולחו מהפה. לכן ברור מדוע היא מותרת באכילה, כי בזה תיקונו.
עיקרון זה, שאי-דיבור משמעותו אמירה והוא יכול להיחשב כחטא, בא לידי ביטוי גם בדברי חז"ל על הפסוק "כי רבים חללים הפילה ועצמים כל הרגיה" (משלי ז, כו): "כי רבים חללים הפילה – זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה" (סוטה כב ע"א).
בשם הגאון מוילנא מובא שזו הסיבה שעל פי חלק מהמסורות הדיבר "לא תרצח" מופיע פעם בניקוד קמץ ופעם בניקוד פתח. דברי חז"ל מתבארים נפלא: יש "רציחה" על ידי הוראה ממי שלא ראוי להורות ואז הדיבור המיותר הופך לכלי משחית, ויש "רציחה" על ידי הימנעות מאמירת דברי אמת ובחירה בשתיקה כשיש מה לומר. את הרעיון הנ"ל ביטא רבי מנחם מנדל מקוצק כשקבע "אין דבר רועם יותר מן השתיקה".
אנו נמצאים עתה בתקופה שראשיתה בפסח וסופה בשבועות. בימים אלו נציין את יום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחיילי צה"ל ונפגעי הטרור, ל"ג בעומר ויום שחרור ואיחוד ירושלים. כמדי שנה בשנה שאלת אמירת ההלל והיחס לימי הזיכרון תעלה לדיון הלכתי וציבורי. אולי זה הזמן לחזור על העיקרון שאי אמירה כמוה כאמירה שלילית. החלטה שלא להחליט משמעותה להחליט לכיוון השלילי. מי שאינו אומר הלל מכריז מה דעתו על תקופתנו לא פחות ממי שאומר הלל. חזקיהו מלך יהודה הצדיק איבד את זכותו להביא גאולה לעולם כיוון שסגר את פיו ולא שלח שיר תודה והודאה לה' אלקיו (סנהדרין צד ע"א).
הבה נתפלל כי נזכה כולנו בקרוב לשיר לקב"ה שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.
מיכל בוקובסקי
סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד
קבצים להורדה:
