פרשת תצוה

דפי מאורות (5774-20)
קול פעמונים
 
פרשת תצוה מספרת על כלי המשכן והשימוש בהם, ומתארת את בגדי הכהונה שלבשו הכוהנים בעת עבודתם בקודש.
 
 
בימינו, כאשר בעוונותינו בית המקדש עומד עדיין חרב, מתבטאת עבודת ה' בלבו של כל אחד מאתנו באמצעות התפילה. אמנם בימים שזכו אבותינו לעלות להר הבית ולעבוד את אלוקינו בבית הבחירה, היוותה עבודתו של הכוהן הגדול בעצמה את החיבור הישיר שלנו לשמים. הכוהן הגדול ייצג בעצם את כל אחד ואחד מעם ישראל מול בוראו, את המלכים, הזקנים, החכמים המכובדים ומנהיגי העם, ואִתם גם את האנשים הפשוטים והישרים, אנשי העמל היגעים להביא פת לחם לביתם, בדרך התורה ויראת השמים.
"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. ועשית על שוליו [...] פעמון זהב ורימון [...] והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו לא ימות". (כח, לא–לה). מה עניין הפעמונים והרימונים ומדוע דווקא בשולי המעיל? הקב"ה עצמו מצווה את משה על בגדי הכהונה, והתורה חוזרת ומדגישה לפרטי פרטים את מרכיבי הבגדים ואת אופן עשייתם. כלומר שיש משמעות וערך לפרטים. אם כן, הכוהן הגדול, בייצגו את כלל חלקי העם, מכיל בתוכו גם את "אנשי השוליים", אלה שאינם משולבים בחברה, כמו בעלי צרכים מיוחדים, וכן את אלה שיש להם שאלות, אשר בודקים ומחפשים ולא תמיד בטוחים בדרך התורה, ולפעמים אף מנותקים ורחוקים. לכל אחד יש מקום בצל השכינה.
זאת ועוד, מדוע התורה מדגישה את החשיבות בהשמעת קול הפעמונים במעילו של הכוהן הגדול עד כדי כך שחייו תלויים בדבר?
על כתפיו של הכוהן הגדול רובצת האחריות הגדולה לשלום עמו. הוא השליח שעל ידו מתקבלת תפילתם של היחידים ולכן עליו לזכור את הזכות ואת האחריות הכבדה להתכוון לייצג גם את קולם של אלו שאינם מרגישים קרובים בעצמם לשכינה. קול הפעמונים הוא בעצם קול זעקת נשמותיהם של הרחוקים, אלו שבבחינת "שולי המעיל". הכוהן הגדול נותן לגיטימציה לרצון המשוועים לקרבת אלוקים להתממש.
האחדות בין העם ושליחיו מודגשת בפרשה בצורה מיוחדת: "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי" (כח, א). מתוך בני ישראל, לא מתוך עם אחר, ואפילו לא מתוך שאר הכוהנים, אלא מתוך בני ישראל, למענו ולמען הקשר שלו עם הבורא. ממשיכה התורה ומצווה: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" (כח, ב). לשם מה נועדו הבגדים? לכבוד ולתפארת. זאת ועוד, התורה חוזרת ומדגישה לפרטי פרטים את מרכיבי הבגדים ואת אופן עשייתם. וכל זאת מדוע? "לכבוד ולתפארת". למי כל הכבוד והתפארת, לאהרון? לבניו?
אלא שכאן אנו חוזרים להתחלה. "ואתה תצוה [...] מאת בני ישראל [...] מתוך בני ישראל". כלומר לא לחינם יורדת התורה לדקויות הקטנות ביותר; לא סתם לכבוד ולתפארת. כל זה נובע מתוך בני ישראל, לשם כבוד בני ישראל. האחריות הגדולה שאותה נושא אהרון הכוהן בבואו אל הקודש פנימה, אותם כבוד ותפארת המתבטאים בבגדיו – שייכים לכלל עם ישראל. הכבוד אינו אישי, האחריות אינה אישית של אהרון בלבד, אלא של העם כולו.
ממעשה הכוהן הגדול, מתוך אותה תחושת ערבות המפעמת בלבו, נוכל ללמוד לקחת אחריות על כלל האומה. אין מדובר כאן בהנעת תהליכים בין-לאומיים, אלא בחיים שגרתיים ופשוטים, כאשר כל אחד תורם ממרצו ומיכולותיו ומהווה דוגמה אישית בכל מקום שבו הוא נמצא. יש יחידים הנמצאים לעתים בשולי החברה וזקוקים למעט תשומת לב. תפקידנו הוא לקרב ולאחד את כולם, הקרובים והרחוקים, לשם האחדות החשובה כל כך בעם, שבלעדיה לא נוכל להתקיים.
(מבוסס על רעיון מתוך אתר חב"ד בישראל)
 
ענבר גורביץ'
סטודנטית במסלול לריקוד (מחול ותנועה)
 

 

מחבר:
גורביץ', ענבר