פרשת תרומה

דפי מאורות (5775-19)
"זאת התרומה תקחו מאתם זהב כסף ונחושת" (כ'ה, ג)
 

אמרו רבותינו שיש שלושה סוגים של אנשים בנותני הצדקה: האחד, נותן תמיד, בכל מצב; השני, כשיש חולי אצלו ובמשפחתו הוא מתחיל לפזר את ממונו לצדקה; השלישי, כשקרב קצו וסמוך לפטירתו מן העולם נותן צדקה.

 
 

מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א (זצ"ל) הסביר ששלושה סוגי אנשים אלו מרומזים בפסוק זהב כסף ונחושת: זהב – ראשי תיבות זה הנותן בריא; כסף – ראשי תיבות כשרואה סכנה פותח; נחושת – ראשי תיבות נתינת חולה שאומרתנו.
מסופר על רבי עוקבא שהיה רגיל לתת צדקה לאדם עני שהכיר. באחד הימים בא רבי עוקבע להניח הצדקה מחוץ לפתח בית העני ובאותו רגע חשש שהעני מתקרב כדי לראות מי שם את הצדקה. מיהר רבי עוקבא וברח לכיוון התנור הבוער הרחוק מבית העני. ראתה אותו אשתו ונכנסה אחריו לתנור הבוער. הרגליים של רב עוקבא החלו לשרוף ואילו של אשתו לא. שאל רבי עוקבא לפשר הדבר וענתה לו אשתו: "אתה מביא לו כסף והוא מתאמץ לקנות בזה אוכל, ואני מביאה לו אוכל כדי שלא יתאמץ כלל".
אמרו רבותינו, "צדקה תציל ממוות". כשאדם מוציא מכיסו – הקב"ה רואה את החמלה שבלב הנותן ואת השמחה שבלב המקבל וה' בעצמו נמלא בחמלה על אותו אדם הנותן.
באבות דרבי נתן (ג, ט) מסופר על חסיד שהיה רגיל לתת צדקה. פעם נסע בספינה, באה רוח סערה וטבעה ספינתו בים. ראהו רבי עקיבא ובא לפני בית דין להעיד על אשתו שתוכל להינשא, וטרם הספיק רבי עקיבא להעיד בא אותו האיש ועמד לפניו. שאלוֹ רבי עקיבא: "אתה הוא שטבעת בים?" אמר לו: "הן". שאלו: "ומי העלך והצילך מן הים?" אמר לו: "צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים". שאלו רבי עקיבא: "מניין לך זאת?" השיב לו: "כשירדתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מגלי הים, אשר גל אחד אמר לחברו וחברו לחברו, 'רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים שעשה צדקה כל ימי חייו'. באותה שעה פתח רבי עקיבא ואמר: "ברוך אלוקים ואלוקי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים, שדברי תורה ודברי חכמים קיימים  הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר (קהלת י'א), 'שלח לחמך על  פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'. ועוד נאמר (משלי י), 'צדקה תציל ממוות' ".
בגמרא (שבת קנו ע"א), מצינו שאמרו החוזים בכוכבים לרבי עקיבא שביום שתיכנס בתו לחופה יישכֵנה נחש והיא תמות, והיה רבי עקיבא מיצר על כך. יום חופת בתו הגיע. הכול עבר בשלום ובני הזוג הלכו לביתם. באותו הלילה הורידה בתו של רבי עקיבא את סיכת הזהב מראשה, אותה סיכה אשר מחוברת הייתה עם מחט דוקרת מאחוריה, הניחה אותה בין כותלי הקיר ונרדמה. בבוקר הורידה הסיכה מהקיר ולסיכה היה מחובר נחש מת. הסיכה דקרה את הנחש והרגה אותו.
שמע על כך רבי עקיבא ושאל את בתו: "בתי, איזה מעשה עשית? מה הציל אותך מהמוות?". ענתה לו: "ביום החתונה הגיעה אדם עני ורצה לסעוד, אך כולם היו טרודים בענייני השמחה ולא שמו לב אליו. לכן אני בעצמי הבאתי לו מהמנה שלי".
דרש רבי עקיבא, "צדקה תציל ממוות" – לא ממיתה משונה אלא מהמיתה עצמה.
על כל אדם ואדם גוזרים בשמים את פרנסתו וכן כמה יחסר ממונו במשך השנה. אם זוכה – נותן את החיסרון לעניים ולשאר ענייני צדקה, ועל ידי החיסרון זוכה למצוות צדקה שבשכרה יתברך בעושר; אם לא זכה – סוף שייקחו את ממונו בעל כורחו, הן על ידי מסים שונים או שחלילה יצטרך להוציאם לקניית תרופות, כנאמר בגמרא במסכת ביצה (טז ע"א): כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, זכה – הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה – ועניים מרודים תביא בית.
אמר רבי אלעזר: "גדול העושה צדקה בסתר יותר מכל הקרבנות" (סוכה מט ע"ב).
 
(מתוך הספר אמרי התורה)
ורד תורג'מן
סטודנטית בהתמחויות לתושב"ע ולאנגלית
 
 
מחבר:
תורג'מן, ורד