פרשת תרומה

דפי מאורות (5774-19)
הכרח וחופש
 
בפרשתנו נאמר, "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי".
 
 
 
יש מאורעות שבהם בוחר הקב"ה להנהיג את עולמו בהכרח, ללא הסברים, בלי קשר לבחירתנו, כדברי המשנה, "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה" (אבות ד, כט). קיימת שורה ארוכה של "על כרחך" שיש בעולם: על כרחך אתה יהודי, ועל כרחך השמש תזרח מחר וכו'. יש בהנהגה זו צד גבוה מאוד שבו אין מקום לקלקול אנושי. הקב"ה מדבר בשפתו האלוקית בלבד ואין אנו יכולים לומר שם אף מילה.
אך בפרשתנו קורה דבר מפתיע. דווקא במקום שהוא ביתו של אלוקים, נויו של עולם, המקום הקדוש ביותר בעולם, הקב"ה נותן לנו מקום לפעול ולקחת חלק בבנייתו ללא שום הכרח וציווי. כמו שמבאר המלב"ים: "לא אמר ויתנו לי תרומה שאז היה מצוות עשה וחיוב על כל אחד ליתן, וה' רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חופשי לא ע"י שום הכרח [...] לכן באר שאינו מצווה רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ליתן".
בניית בית המקדש נעשית ממקום רצוני וחופשי בלבד. אם לא תרצה – אל תביא.
גם הנהגה זו של הקב"ה מופלאה היא ועומדת גם עם המעלות המיוחדות לה. אנסה לעמוד על מקצתם, ומשם להגיע ליסוד הנמצא בפרשתנו ובבניית בית המקדש.
ראשית, אדם הפועל מתוך רצון חופשי מראה בכך הזדהות עמוקה עם הפעולה, שלולא היה מזוהה אִתה ומבין את תכליתה, לא היה פועל מרצונו החופשי. בניגוד לאדם הפועל מתוך הכרח, שאותו תלווה תחושה של ניכור וזרות בעשיית הפעולה.
שנית, אדם הפועל מתוך רצון והזדהות לא ירצה רק לסמן "וי", אלא יעשה את הפעולה על הצד הטוב ביותר מתוך אהבה לדבר. בגמרא, שבת דף קב נאמר: על הכלים במשכן "אין עניות במקום עשירות" ומפרש רש"י שם "לא עשו דבר בצמצום אלא הכל מתחלתן דיים והותר". כלומר העשייה אינה תכליתית גרידא, אלא ביטוי של דבר עמוק יותר, מלא אהבה וזהות לדבר.
אך המעלה העליונה ביותר בהנהגת החופש היא עצם העובדה שעם ישראל פועל עם אל, כמו שאומרים בהושענות, "אני והו הושיעה נא". עם ישראל והקב"ה פועלים יחד, אנו נעשים שותפים של הקב"ה ליצירה זו (עיינו שיחות הרב צבי יהודה, פרשת תרומה).
המלב"ים בפירושו לעשיית המקדש משתמש ב"חוק התהודה" במוזיקה. הוא ממשיל את עשיית המקדש לנבל קטן שיהיה באותו חדר עם נבל גדול. כל פריטה וצליל שיפרטו על הנבל הקטן הוא ישמיע גם מתוך הנבל הגדול. כך גם בעשיית האדם את המקדש ובאופן כללי בעשייתו מעשים בעולם. כל מעשה הוא בעל השפעה על העולם, שכן "האדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול". אם אדם יתנהג בשמחה ובטוב ויקיים את מצוות בוראו, כך גם תשתנה המציאות והעולם ינגן לו חזרה חיים שלמים ושמחים. "ואם ישמיע כל קנים והגה והיה בעברו את מצוות ה' ותורתו, כך יגדל המספד על הנבל הגדול על החורבן וההשחתה שיהיה בכל העולמות" (מלבי"ם שם).
מיד לאחר בקשת הנדבה מעם ישראל, שהיא הביטוי לשותפות, נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ה' שוכן בתוך עם ישראל. לקראת הגאולה אפשר לראות את זה בציונות שהחליטה לפעול עם אל ולהקים מדינה. זוהי מדרגה שבה הקב"ה נותן לעם ישראל מקום לדב, "עם זו יצרתי תהילתי יספרו".
דומה הדבר לאא העוזב את אופני בנו מתוך אמון בילד שייסע ישר ולא ייפול. כך גם הקב"ה, מתוך אמון והתאחדות ביצירתו, בעמו, נותן להם מקום לפעול ולכונן את בית מקדשו. זהו תהליך של הכרה בעצמיות ופיתוחה וכן באתחלתא דגאולה. עם ישראל חוזר לעצמיות שלו, להבנות כעם שלא כפוף לעמים אחרים. זהו מצב ראשוני של פיתוח עצמיות, שמתעסק יותר בקיומיות ובארציות, וזהו רק שלב בדרך להכרת העצמיות האמתית הטמונה בעם ישראל, המלאה באלוקות.
 
יעל ויסברג
סטודנטית במסלול ריקוד (מחול ותנועה)
 
 
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
ויסברג, יעל