דפי מאורות (5772-19)

תרומה למשכן – רק מן הכלל

(על פי "שיחות לספר שמות" של הרב נבנצאל)

 

 

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, ב).

ציווי זה, הפותח את עבודות הקמת המשכן, כולל בתוכו כביכול סתירה לשונית מסוימת: תחילה הפנייה היא אל "בני ישראל" – כולם, ואחר כך ממשיך הפסוק בפנייה לקחת "מכל איש אשר ידבנו לבו" – דווקא מנדיבי הלב. אם הכוונה היא שרק נדיב הלב יתרום למשכן מדוע לא נאמר למשה "דבר אל כל נדיבי הלב ויקחו לי תרומה"?

מפרש הרב נבנצאל שליט"א שכוונת התורה להדגיש כאן שלמרות שהפנייה היא בעצם דווקא אל נדיבי הלב שבישראל, בכל זאת מבהירה התורה שלאחר שנתנו את תרומתם זוהי תרומתם של "בני ישראל", של הכלל. לנדיב יש אמנם זכות גדולה יותר, אבל התרומה חייבת לעבור באמצעות הכלל.

נראה שעיקרון זה, האמור בקשר לתרומות בניין המשכן, מתקיים גם בענייני מקום המקדש, מנהיגי ישראל וקבלת התורה.

מקום המקדש: ידועה דעת חז"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, אלא נשארה בחלקם של כל ישראל. גם לדעת רבי יהודה, הסובר שירושלים אכן נחלקה לשבט בנימין ויהודה, אין כוונתו שיכלו להשתמש בשטח כרצונם כשאר נחלתם, אלא שהם זכו בנחלה עבור כלל ישראל. אמנם לדעתו הייתה חשיבות לכך שהמקום ייפול דווקא בחלקם של יהודה ובנימין ו"יספוג" את הרוחניות של אותם שני שבטים, אבל כל זאת כדי למסרו מיד לאחר כך לכלל ישראל.

מנהיג ישראל: משה עומד בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה כמלאך שאינו שייך לעסקי אכילה ושתייה. התורה כולה ניתנת לו במתנה על כל כלליה, דבר שלא זכה בו שום אדם מעולם. לאחר חטא העגל אומר לו הקב"ה: " 'לך רד כי שיחת עמך'! רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל?"

מעלתו של משה והשראת השכינה על משה קשורים בהכרח לכלל. אם ישראל אינם ראויים להשראת שכינה משפיע הדבר בצורה מיידית על גדול הנביאים, על אף שהוא עצמו עדיין אינו יודע שחטאו.

קבלת התורה: כך אפשר להבין גם את הסברו של רש"י לפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב): "כאיש אחד בלב אחד". את התורה לא קיבלו שישים ריבוא יחידים, אלא אגודה אנושית אחת שהייתה מורכבת משישים ריבוא מרכיבים. לכן, אף על פי שלא הייתה ביניהם כל התייעצות מוקדמת, יכלו כולם להתחייב ולומר בלשון רבים: "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), כאדם היכול להתחייב בשם כל איברי גופו הרבים.

אין ספק שאופן זה של נתינת התורה אינו עניין שבמקרה, אלא עניין מכוון ומהותי. אם בני ישראל קיבלו את התורה מתוך התקשרות הדדית אמיצה כל כך, משמע שכך הוא דרכה של תורה. התורה אינה יכולה להיות של יחידים, חשובים ככל שיהיו, ונתינתה הכללית של התורה חייבת להשליך גם על לימוד התורה שלנו.

כאשר אנו לומדים תורה עלינו להתכוון ללמוד עבור כלל ישראל ולא רק למען עצמנו. איך ניתן לעשות זאת? ניתן ללמוד תורה בצורה כללית בשתי בחינות: בכוונה ובמעשה.

הכוונה: עלינו ללמוד את התורה מתוך כוונה לזַכות את כלל ישראל ומתוך התחברות אל הכלל, שהתורה שלנו תיזקף גם לזכותם. מתוך כך, קל וחומר לשמוח כשהחבר לידי מתקדם בלימוד התורה שלו והקשר שלו לריבונו של עולם מתחזק.

המעשה: עלינו לשאוף וללמוד היטב כך שנוכל למסור את התורה הלאה. כל אחד, לפי מעלתו ודרגתו, יכול להעביר את התורה לאחרים – להיות מקבל עבור הכלל, כדי שאור התורה יגיע לכל יהודי.

זה הדין גם בשמירת המצוות. אם אני שומר שבת ויודע את ערכה, עליי לשאוף שכל הכלל ישמור שבת. אסור ששיא השאיפה בעניין השבת יהיה שמירת השבת הפרטית שלי, אלא חשוב שנשאף להשפיע ולעשות כל מאמץ שכל יהודי ויהודייה ישמרו שבת.

רבן יוחנן בן זכאי אומר: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך" (אבות ה, ח). אחד הפירושים הוא: אל תחזיק את ה"טובה", את התורה, לעצמך, אלא התחלק בה עם אחרים. זו אינה רק שאלה של נתינה לזולת, אלא חובה של כולנו.

שנזכה!

 

הדר חדד

סטודנטית בהתמחות לחינוך חברתי קהילתי

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

תרומה תשעב

מחבר:

חדד, הדר