רבינו וארגוני המחתרת מאמר זיכרון ליעקב רוזנברג הי"ד תלמיד הישיבה ולוחם הלח"י

א.                    יעקב רוזנברג הי"ד

יעקב נולד בה' כסלו ה'תרפ"ו (1925) בגרמניה כבן יחיד להורים שומרי דת ואוהבי ארץ ישראל, אשר כספו לעלות אליה בכל מאודם. ברבות השנים, בשנת תרצ"ו (1936) רצון זה התגשם והם עלו לארץ והשתקעו בתל אביב. יעקב החל ללמוד בבית-הספר 'תחכמוני', משם עבר לבית-ספר שהקימה 'ההסתדרות החרדית', ובכל מקום נתגלה בהתמדתו שהייתה למופת, בבקיאותו ובתפיסתו המהירה. יעקב התמסר לפעילות בתנועת-הנוער הדתית-לאומית 'ברית-החשמונאים' (ארגון דתי רויזיניסטי) וגילה כושר ארגוני רב לצד המימד התורני שהיה משרה בקרב חבריו. בהגיעו לבגרות עלה לירושלים ללמוד בישיבת 'חברון', בניגוד לרצון הוריו אשר רצו שימשיך את לימודיו בגימנסיה. יעקב עלה והתעלה בלימודיו ועם השנים הכל הכירוהו כתלמיד-חכם, עילוי ואיש-אמת. באותה תקופה התכונן לבחינות-כניסה לאוניברסיטה העברית ללימודים כלליים[1]. לימודים אלו מנעו ממנו את המשך לימודיו בישיבת חברון, ועל כן עבר לישיבת 'מרכז הרב' (לקמן 'הישיבה') שם למד רוב שעות היום. יעקב היה מסיים את סדר יומו בשעות מוקדמות, ומשכים קום לפנות בוקר ללימודיו האקדמאים[2]. במהלך שנות לימודיו בישיבת 'מרכז הרב', עוד בהיותו בן 19 שנים בלבד, הוסמך להוראה ולרבנות על ידי מו"ר הרב שלום נתן רענן זצ"ל[3].

 

במהלך שיחה עם הרב שאר ישוב כהן שליט"א רבה הראשי של חיפה, הוא סיפר במפתיע שאינו מכיר את "יעקב רוזנברג" אלא את "הרב יעקב רוזנברג" שהיה ידיד נפשו באמת, הם למדו בחברותא במשך שנים, ויחדיו התכוננו לסמיכה. "ת"ח יותר ממני", כך העיד, "יחדיו התכוננו לסמיכה, למדנו יחד לסמיכה יו"ד, עסקנו בסוגיות חולין וכו' כל זה מעבר ללימודים הסדירים בישיבה שם למדנו נדרים נזיר וכו' כסדר הרגיל. היה שיעור מיוחד בישיבה באישורו של הרצי"ה כהכנה לסמיכה. היה מתוכנן שנקבל את הסמיכה מהרב הראשי, הרב הרצוג זצ"ל, אני קיבלתי אחרי שחזרתי מהשבי אך הרב יעקב לא קיבל".

 

בתקופה טרום קום המדינה, הצטרף ר' יעקב כרבים מתלמידי הישיבה אל לוחמי המחתרות ואל הלח"י בפרט, והיה פעיל בשורותיה. בליל ה 17.9.1947- תוך כדי לימודיו בחדרו בישיבה בסוגיות "איסור והיתר" בשו"ע חלק 'יורה דעה' בנגינה נעימה ומופלאה כדרכו, הוא נתפס על ידי הבריטים[4]. בשעת החיפוש נמצאו בכליו כרוזים של המחתרת והוא נדון לשנתיים מאסר. תחילה ריצה את עונשו בלטרון, לאחר-מכן בבית-הסוהר בירושלים, ולבסוף הועבר לעתלית. בתקופת מאסרו היה אחראי לענייני הדת והתפילה, לצד שיעורי העשרה ליתר האסירים במקצועות השונים שידע. על אף מעצרו ושהותו בתנאים קשים המשיך את עבודתו המחתרתית, בחופרו מנהרות לבריחה בעתלית.

 

בתקופה שבין החלטת חבר האומות המאוחדות, הידועה בשם "כ"ט בנובמבר", לבין יום הכרזת המדינה, ה' באייר תש"ח, הרוחות סערו בישיבה סביב שאלת הגיוס לצבא או המשך הלימודים בישיבה. רבינו הרצי"ה נקט עמדה ברורה של חובת הגיוס למלחמת מצווה, בטענו כי חיוב ההתגייסות להגנה על עם ישראל מבוסס על חיוב הצלת נפשות ומצוות כיבוש ארץ ישראל המהווה מצווה לדורות, ואף פירסם כרזות בנושא[5]. ומאידך מו"ר הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל נקט שעל בחורי הישיבה להישאר ולעסוק בתורתם. רבים מתלמידי הישיבה התגייסו כמצוות רבם, הרב צבי יהודה, למלחמות התקומה של מדינתנו מדינת ישראל.

 

גם יעקב רוזנברג התגייס למאמץ המלחמתי. על אף שעברו רק יומיים מעת שחרורו מהכלא הבריטי בעתלית בניסן תש"ח, ולמרות שהיה בן יחיד שלא חייב להילחם[6], נקרא לפקד על קבוצת לוחמים לקראת מלחמת השחרור. יעקב יצא לקרב ושירת בחטיבה 8. מהקרב הזה לא שב. הוא נפל בד' סיוון תש"ח מכדור שפגע ברקתו, בעת לחימתו בכפר ענאה, ונקבר בבית הקברות בנחלת יצחק.משפחתו סיפרה שבימים בהם היה נתון במעצר, ואף בימים טרום המלחמה בעת שהותו בצה"ל, היו מעבירים אליו משלוחי מזון ומכתבים ואף הוא היה כותב אליהם חזרה מכתבים שחלקם אף נשמר כפי שנראה לקמן.

 

"בעת המלחמה יצאתי לשבי הירדני מהרובע היהודי", ממשיך הרב שאר ישוב שליט"א בסיפורו, "מאז לא שמעתי ממנו ולא פגשתיו, הרב יעקב היה בתחילה בברית החשמונאים והיה צריך להיות עימי בישיבה הלוחמת הראשונה שהקמנו ברובע. יעקב היה אמור להקימה עימי (עוד לפני ישיבות ההסדר), אך מכיוון שלא הצליח להיכנס לרובע היהודי הלך ונלחם בפ"ת ויהוד, ושם נהרג. בתחילה היה בלח"י, אח"כ בהגנה בגדוד מוריה, ובהמשך נהרג ביהוד. כשחזרתי מהשבי שמעתי שנהרג, בכיתי והצטערתי רבות".

"הרב יעקב היה תלמיד חכם אמיתי, הרבה יותר ממני, מלא ביראת שמים, עדין וצנוע אך מלא עוז דקדושה. הוא היה איש לאומי, כל ישותו הייתה לאומיות, לוחם בעל עוז ואמיץ כוח, לא ירא, אשר הלך בראש כל משימה. יהי זכרו ברוך".

 

לאחר נפילתו ביקש רבינו הרב צבי יהודה, ולאחר מכן עמד על כך מרן ראש הישיבה הרב אברהם כהנא שפירא זצ"ל לכתוב ספר זיכרון ליעקב רוזנברג, ספר שינציח את אישיותו המופלאה ואת סיפור נפילתו[7].

 

ב.       הקשר בין רבינו הרב צבי יהודה ויעקב רוזנברג הי"ד

הקשר המיוחד בין רבינו הרצי"ה לתלמידיו הינו מן המפורסמות, ואף במקרה הנוכחי, הקשר החם והאמיץ שהיה בין רבינו ליעקב רוזנברג היה מיוחד ביותר. כבר בימי לימודו בישיבה קשר יעקב קשר מיוחד עם רבו, קשר שהתבטא בלימוד משותף יום יומי, ואף התייעצויות כל אימת שעמד מול צומת דרכים, כשאלת ההצטרפות למחתרת, ואף בשאלת הגיוס לצה"ל אחרי שהשתחרר מהכלא. גם בעת שבתו בכלא הבריטי, התכתב רוזנברג עם רבו ושיתפו בקשייו והתלבטויותיו וקיבל בחזרה מרבינו כוחות ודברי חיזוק לאמיתת דרכו. כך כותב הרב צבי יהודה במכתב אחד מיני רבים המודפס לראשונה מכת"י[8] (ההדגשות אינם במקור י.ו.):

 

ב"ה, כ"ח תשרי תש"ח

ר' יעקב יקירי מאד,

שלמא וברכת ד' עליך.

אבקשך מאד תסלח נא כי מתוך טרדה מרובה בהמשך עבודת הקודש העמוסה עלי נתעכבתי עד הנה מכתוב אליך במצב מעצרך המשונה הזה. הלא תבין ותדע כי מעת שנודע לי המעשה המוטעה והמכאיב של מאסרך לא נחתי ולא שקטתי מדאוג לשלומך ומחפש את הדרך הנכונה לבירורה של אמתת צדקתך וישרתך ושל הטעות הגמורה שבמעשה זה. במשך השבועות האלה הלא ניכר היה אצלנו חסרונה של הופעתך החשובה גם בסדר התפילה של ישיבתנו המרכזית הקדושה וגם בסדר הלימודים שלה, והנה עתה עם תחלת זמן-הלימודים החדש אנו עומדים להמשיך את שיעורנו המיוחד בספרו הקדוש של מרן אאמו"ר הרב זצ"ל מ"עולת ראיה",- בודאי לא ירבו הימים ותשוב ותתפוס בזה את מקומך המצוין לנעימות כולנו, בע"ה.

כי כל מעשה מאסרך זה אינו אלא טעות מעיקרו,- הלא ברור וודאי היה זה לנו מתחילה, גם לפני קבלת מכתבך היקר וכל הבירורים המפורטים המעשיים,- לפי ידיעתנו והכרתנו באמת את כל גודל שקידתך בתורה ומסירותך השלמה אליה בטהרות רוחך היקרה, איך שהיא תופסת את כל זמנך וכל מהותך, באין שום מציאות לטיפול בדברים אחרים שהם חוץ ממנה. אך כמובן לפי תסבוכת המצב הכללי של הימים האלה יש אפשרות למקרי טעות כאלה אפילו ביחס לאדם נעלה שכמוך. מד' מצעדי גבר, ואם נזדמן לך, מתוך טעות מצערת ומכאיבה זו של מי – שהוא שגרמה לך להרגיש במצבך האישי משהו מסבלו וממעצרו של עם ישראל כולו, להשפיע מתורתך ויראתך וכל שאר-רוחך ושפע בית מדרשנו, הלא תקבל את זה באהבה ובנעם כראוי לך, חזק והתעודד במשגב שם-קדשו של אלהי- (...) וכל אור תורתו וישועתו כולה, להכיר כולם את אמתת כל ישרתך, ובתשובה לדברי כתבי זה נשוב בימים הקרובים בעז"ה להתעלס אתך באהבים באותם דברי-הקודש הרוחניים הרוממים שהיינו רגילים לעסוק בהם, "ואשתעשע במצותיך" ו"תורתך שעשועי".

ידידך מוקירך מצפה שלומך ונעמך

צביהודה כהן קוק

 

ממכתב זה עולת כמה נקודות חשובות, שעולות גם ממכתבים אחרים שנשלחו ביניהם. ראשית הרצי"ה מציין את הדאגה וחוסר השקטשבקרבו כל עת היות רוזנברג כלוא והרצון העז לעזור ולשחררו מכלאו. יתר על כן, הוא מציין את החיסרון המורגש בין כתלי הישיבה בעת התפילות, השיעורים והלימוד.

 

עיקרו של המכתב סובב סביב הרצון להעניק כוחות ועוצמות ליעקב בעת שיבתו בכלא, באומרו שכאבו וצערו הפרטיים מקורם מתלאות הזמן והשעה הלאומית. הרצי"ה מעמיק יותר ואומר שדווקא רוזנברג שהינו בעל רוח טהורה, הוא זה שיכול לקבל את הייסורים האלו באהבה ובנועם, וזוהי הדרך האמיתית להתמודד עימם. את מכתבו הוא חותם בצפייה עזה למפגש מחודש ללימוד ונועם.

 

לצערנו, צפייה זו לא זכתה להתממש, ויעקב נהרג על קידוש השם בד' סיון תש"ח. ידיעה זו התקבלה בכאב וצער אצל משפחתו ואצל ראשי הישיבה ותלמידיה. רבינו הרב צבי יהודה שהיה בקשר רציף עימו נשא עליו  דברי הספד מרים, ולאחר מכן אף כתבם בקצרה כדברי זיכרון למשפחה, וכך כתב[9]:

 

א.       בישיבה, מלבד קביעותו בלימודים במסגרת "הכללית"[10], השתתף בקביעות בשיעור המיוחד של "עולת הראיה". כאן התבלט ברצינות ובהתרכזות מעמקת, כמו בפעילות רוחנית עירנית ע"י הערותיו המחכימות ומוסיפות בירור.

ב.       שלמותו הדתית, שהיתה מבוססת ביראת-שמים פנימית, טהורה ומחודרת, מוארת בבירורי דעות והשקפות ומושרשת במסירות-נפשית תקיפה ושקטה,- מכרת היתה גם בזהירות המצוות וביחוד בנעימות התפילה.

ג.        לפי כל אפיו וכיוונו הרי היה נטול ורחוק לגמרי מכל תכנית מעשית של שימוש בתפקיד של רבנות בפועל. מתוך-כך התאמצותו בלימודים בתקופת זמנו האחרונה במקצוע זה דוקא, עד לקבלתו את תעודת –הסמיכה הרבנית בהצטינות מרובה מאת אחד הגדולים שבדור[11], לא היתה אלא ההגשמה של השאיפה האידיאלית לשכלול המעלה של קנין תורה.

ד.       שקידת קביעותו התורנית הזאת קבלה הפסקות מפעם לפעם אך ע"י התמסרותו למלחמת חרות ישראל, מתוך החלטיות הכרה וכנות אמונים של עבודת –קודש, שחייבנו לצאת לעזרת ד' בגיבורים.

ה.      הסתגרותו הרוחנית הלימודית, שכאילו הוסיפה לה,  לפי תנאי המצב ששררו אז, הצטמצמות פנימית ע"י פעילותו המעשית בנטייתו המדינית, מתובלת היתה אעפ"כ בסבר –פנים- יפות ובהארה של טוב לבב כלפי חברים. עם זה בא לו לידי ביטוי גם עוז מוסרי בתביעה והוכחה של דרישת צדק ויושר.

ו.         גם כשהופתע בחדרו באשמורת הבוקר למאסר ע"י הבולשת הבריטית, נלקח מתוך למודו בספר "יורה דעה" הגדול, שנמצא שם פתוח אח"כ.

ז.        במשך הזמן של שבתו במאסר, כשלא היתה לו האפשרות למלוא הסדר הלימודי של הישיבה ולקיום חובת עבודתו מצד הרגש הלאומי בכוון המדיני, הוסיף ושקד בדברי תורה ובפתוח המחשבה הישראלית ושכלול הבעתו אותה. השתדל להשפיע חזוק יהדות ובסוסה על שאר החברים שהיו נמצאים שם אתו. החברים החפשים – בדת היו מרושמים מטוהר אישיותו, בתקף מוסריותו ודתיותו ובגבוש התכן הרוחני המוצק שהתגלה בו.

ח.      אחרי השתחררותו, כשנקרא לפיקוד כתה צבאית במערכת החזית, לא שעה  לעיכוב המעצורים, הזדרז לקיום המצוה הרוממה לשחרורה של ארץ-חיינו האלהית, ועלה במעלות קדושים[12].

 

בנקודות אלו משרטט הרצי"ה בצורה מיטיבית את דמותו של יעקב הי"ד, בהשוואה להספד אשר נשא על דוד רזיאל הי"ד תלמיד הישיבה – מפקד האצ"ל שנהרג בפעולה בעיראק, יש לציין שכאן רבינו משרטט את מכלול אישיותו, בצדדים שונים בחייו, ואילו בהספד על רזיאל, כפי שיובא בהמשך, רבינו עומד על הנקודה המרכזית באישיותו ועליו מרחיב. ניתן לומר שרזיאל, שהיה דמות מופת המוכרת בציבוריות הישראלית די היה לדבר על הנקודה העיקרית, ועליו לבכות. ואילו על רוזנברג, שלא היה מוכר, ודומה לכאורה כ'עוד חייל אלמוני' יש מקום להדגיש כמה וכמה נקודות המאפיינות אותו ויוצרות אותו כמשהו מיוחד.

 

ברבות השנים, לאחר תום ימי האבל על יעקב רוזנברג, פנה הרצי"ה למשפחתו של יעקב בבקשה ורצון לכתוב חוברת לזכרו. רצונו העז של רבינו להוציא חוברת מעין זו משתקף מתוך המכתבים הרבים ששלח לזרז את המשפחה ואת יתר הנוגעים בדבר לעשות כן[13]. רבינו ראה חשיבות בזיכרון של הנופלים, וביחוד של אלו ששילבו בין תורה ללחימה, ונפלו על קידוש השם. יש לציין שמרן ראש הישיבה הגר"א שפירא זצ"ל המשיך את הקשר החם עם המשפחה ועודד והמריץ אותם לכתוב דברי זיכרון לזכרו של יעקב הי"ד.

 

וכך כותב רבינו במכתבו הראשון למשפחה[14]:

ב"ה כ"ד מרחשון תשי"ג

שלום לך וכ"ט,

אחרי הסתדר חוברות-זכרון לשאר החברים הלוחמים שהיו כאן יחד אתו, נתעוררתי כי אולי וראוי כי נתאושש סוף-סוף למלא את חובתנו זו כ"כ ביחס ליעקב אחיך חמודינו ז"ל הי"ד. אולי יתכן כי ניפגש לבירור ותיכון, מבחינה ספרותית ומעשית. אם כן – אחכה לידיעה מוקדמת על הזמן המתאים.

בכל יקר ובברכת האור המתחדש על ציון וירושלים וכל מקראיהן

(-)

 

וכך כותב במכתב אחר[15]:

ב"ה, עיקו"ת ירושת"ו, כ"ז שבט תשי"ג

לכבוד מרת ציפורה רז, ברכה מרובה ממרום משגבתו. ותודה רבה על יקרת מכתבך וכל תכנו.

לענין הנדון, למלוא חיובנו, האישי והכללי, לר' יעקב חמודנו, זי"ע ועכ"י, עלה בידי לעורר את ידידנו מר ברוך דובדבני, שקיבל עליו והודיעני שהתחיל לארגן את החומר הספרות, וכדבריו מוכן סכום מסוים לתקציב ההדפסה.

עם זה אחכה לקבל את החומר אשר ברשותך, ואת הרשימה והכתבות של מועמדים מתאימים להשתתף בכתיבה ובאפשרות ההדפסה.

בכפלי ברכות למהלך השתלמותך (אם אמנם לא פרטת לי כיוונה)

בכל יקר ובצפיית האור המתחדש על ציון וירושלים וכל מקראיהן.

(-)

 

לצערנו, לא זכה רבינו ולא זכתה המשפחה להוציא חוברת זיכרון ע"ש יעקב רוזנברג, ועתה, זוכים אנו במאמר אחד, לעמוד על דמותו המופלאה ולפרסמה ברבים, כפי בקשתו ורצונו של רבינו.

 

ג.                הרב צבי יהודה וארגוני המחתרת

מתוך העיסוק בדמות הפרטית של יעקב רוזנברג, ננסה לעמוד על דעת רבינו ועמדתו לארגוני המחתרת. דבר זה קשה שבעתיים כיון שלא נשארו רבים שיודעים לספר אודות פרט חשוב זה.

בבואנו לעסוק בתחום נרחב זה, אני נזכר מיד בשאלה ששאלו את רבינו[16]: "האם  לרב היו קשרים עם האצ"ל והלח"י? רבינו ענה: "היסטוריה, מאי נפקא מינה?" השיבו לו תלמידיו, תורה היא וללמוד אנו צריכים, נענה רבינו ואמר, "אכן תורה היא...".

 

פרק זה מהווה עבורנו את עיקרו של המאמר, בו נסקור בהרחבה את הקשר בין רבינו למחתרות הלח"י, האצ"ל וההגנה. ננסה לשרטט את מהלכי הדברים מתוך עדויות בכתב ובע"פ כפי ששמענו מזקני הציבור שחיו באותה התקופה. ראשית נבחן את היחס של רבינו לאצ"ל וללח"י למול ההגנה, כתנועה וכפרטים, תוך ציון הגישות השונות במחנה הדתי. לאחר מכן נציג את פעולותיו המעשיות של רבינו במערכה הנ"ל.

 

1.                יחסו לארגוני המחתרת הלח"י, האצ"ל וההגנה

הבסיס להשקפת עולמו של רבינו ביחס לארגוני המחתרת הינו בהתייחסות לאנגלים כאויבים שיש לסלקם מארץ אבותינו[17]. דבר זה אמר רבינו פעמים רבות (עפ"י עדויות תלמידיו), ואף כתב זאת בכתובים, מכתב אחד כזה הגיע אלינו מכתי"ק, המתפרסם פה לראשונה, וזה לשונו (ההדגשות אינן במקור י.ו.)[18]:

לפי חשיבותה המיוחדת של השעה הזאת הנני מרשה לי להטרידו בדברי אלה, שאני רואה כעת בשובי מאסיפת פתיחת הכינוס צֹרך להעירם ולהזכירם למעכ"ת, ואתו לכל תמימי דענו המשתתפים בו... גם ביחס לרשעות הממשלה והתאבקותנו אתה, צריך היה להיות פחות מובלט הצד השלילי והמלחמתי כלפֶיה, ויותר מובלט הצד החיובי של תוקף עמדתנו הקדושה והמוחלטת שלא תשונה, מתוך החיוביות השלמה,של ייעודנו האלהי וקשר חיינו למקומנו, מקום קיומנו עִילויֵנו וְהצלתנו, ואך מתוכה תובלט שליליותנו הגמורה ומלחמתנו האמיצה נגד רֶשע הגויים, תעלה ותרומם מאליה ובה נשכיל ונצליח בשם ד'.

על גבי יסוד זה,  מעידים תלמידיו שדעתו של הרצי"ה תאמה יותר ללח"י ולאצ"ל, מאשר להגנה[19]. דבר זה התבטא בכך שרבים מתלמידי הישיבה היו חברים בתנועות הלח"י והאצ"ל , דבר זה היה בהסכמתו של רבינו והתבצע למרות שרבינו סבר שישיבה הינה מקום שרק לומדים בו תורה, ואין לה שום קשר לתנועה כזו או אחרת[20]. יחד עם זה רבינו עודד את תלמידיו, בצורה פרטנית, להצטרף לפעילויות ולמעשים אקטיביים מתוך שליחות לאהבת העם והארץ כפי שחינכם[21].

 

על אף נטייתו הברורה של רבינו לתנועות הנ"ל, חובה לציין שרבינו לא היה בקשר רשמי ופורמאלי עם שום תנועה, לא עם האצ"ל ואף לא עם הלח"י. התנועות נוהלו ע"י צעירים, ורבינו שהיה מבוגר בגילו לכך, לא נטל חלק בפעילויות האקטיביות שלהם, כך ציין ההיסטוריון פרופ' יהודה לפידות[22], שאף היה חבר באצ"ל. התנועה, הוסיף לפידות, לא שמעה ולא הייתה קשורה לאנשי רוח דתיים כלל, המוביל והמנהיג האידיאולוגי היחיד שלה, היה זאב ז'בוטינסקי ז"ל. אמנם, לפידות ציין שקשרים בלתי פורמלים או לחילופין קשר אישי עם חברי התנועות כאנשים פרטיים ובודדים בעצה והכוונה, מסתבר שהיה, ובזה נדון מיד.

 

דבר זה עולה אף מתוך דבריו של חיים קוברסקי[23], תלמיד ישיבת תורת ירושלים (שקדמה לישיבה לצעירים), וחבר במחתרת, בראיון שנתן למוזיאון בית הרב[24]:

"אני לא יכול להצביע על קשר ממשי יום-יומי בין ישיבת "מרכז-הרב" לבין תנועת "ברית-החשמונאים" והמחתרות בכלל. כי הישיבה באותם ימים לא מילאה תפקיד מרכזי, היא היתה קטנה. מדובר משנת 1939 עד הקמת המדינה... הרב צבי יהודה כמעט ולא מילא אצלנו כל תפקיד. לכל היותר, לפעמים היינו מזדמנים לביתו כדי ללמוד דבר קונקרטי, כמו אורות התשובה, או משהו מסוג זה או להתייעצות. אבל הוא מעולם לא היה מקובל עלינו כאיזה דמות מנהיגה לגבינו".

 

בנוגע ליחס הכמותי שבין לוחמי האצ"ל ואנשי ההגנה שלמדו בישיבה, נדמה שרובם היו באצ"ל, וכך מספר הרב שמואל אריכא, תלמיד הישיבה- לוחם האצ"ל, בראיון שערכו עימו אנשי בית הרב[25] וכך הוא מספר:

ש: אבל הרוב היו באצ"ל או הרוב היו בהגנה?

ת: ...היה חלק שגם הלך להגנה, כי הרב נריה[26] היה מפקד סניף בני עקיבא בירושלים ואני הייתי באצ"ל והוא היה בהגנה. ואז ההבדל היה גדול (לא כמו היום), בין המפא"י והאצ"ל תהום הייתה ביניהם.

ש: ואז זה היה תוך כדי תקופת הלימודים בישיבה?

ת: כן. הרב נריה בהגנה, בבנ"ע ואני הייתי באצ"ל וכן הבחורים.

ש: אבל באצ"ל היו גם כן די הרבה...

      ובמה זה התבטא? ביום למדו ובלילה שמרו?

ת: לא, פתאום הם נעלמים מהישיבה, מחפשים אותם. ביום למדו, בלילה שמרו.

ש: הבחורים האחרים, איפה שמרו?

ת: סביבות ירושלים. הרי אצ"ל והגנה התחלקו ביניהם: הגנה לקחה את החלק הדרומי והאצ"ל -

     את החלק הצפוני.  אבל ביום היינו לומדים רגיל. אח"כ הייתי עסוק כל ערב...

 

נראה מראיון זה, שהרוב אכן היו באצ"ל והלח"י, שככל הנראה תאמה את השקפת ראש הישיבה – הרצי"ה, אך מידע זה לא מוחלט, מכיוון שהיו רבים בהגנה, ורבים עוד יותר עברו בין הארגונים השונים בתקופות שונות.

 

1.1 תנועת הלח"י

רבינו היה קשור בקשר הדוק עם אנשי הלח"י (דוגמת יעקב רוזנברג, עיין לעיל), ביטוי לכך אנו מוצאים בקשר העמוק עם שני מפקדי הלח"י הרב משה סגל ומאיר מדן, אשר היו מבקרים אצלו לעיתים תכופות ומתייעצים עימו בנושאים אידיאולוגים –רעיוניים, ואף בנושאי הלכה מובהקים ומעשיים[27].

 

דוגמאות לשאלות וקשיים שהובאו לפני רבינו, מספר ר' יצחק אלידר, תלמיד בישיבה וחבר בלח"י[28]. ראשית הוא מציין דילמה הלכתית בשאלה האם מותר לעקוב בשבת אחרי אישים בריטים ולבצע פעולות שונות בשבת ואם בכלל. בנוסף, רבינו היה מקבל מידי חודש את ביטאון התנועה 'החזית' שכלל רעיונות אידיאולוגים של התנועה. הרב היה קורא את החומר ועפ"י עדויות הפעילים, מאוד נהנה ממנו. פעם, כך מספר אלידר, לקח את החוברת בידו וחיבקה, הכניסה בספרייתו במדור מיוחד שהיה מכוסה בוילון לבן, וכששאלו אותו מה מיוחד במדור זה ענה שכל הספרים כולם קודש "ומה שאתם מביאים לי, זה קדש קודשים" כלשונו[29].

 

אנשי הלח"י הרגישו חופשיים להגיע לרבינו בכל עת ומצאו בביתו מקום מסתור ומגן לעת הצורך. דבר זה התבטא במקרים רבים, ודוגמא לכך במעשה כפי שמספר הרב שאר ישוב כהן שליט"א[30]: "כשברח אנשל שפילמן מפקד הלח"י בירושלים, מבית הסוהר של הבריטים הוא התחבא בבית גיסי המנוח הרב גורן זצ"ל שהיה בקצה העיר, ברחוב עזה. הוטל עלי התפקיד להביא את הבורח, ולשכנעו להגיע ולהסתתר בית הרצי"ה, כיון שהבריטים שעקבו אחריו גילו את מקומו. הולכתיו דרך רחובות צדדים מקצה העיר עד עובדיה 30 כדי שלא יראוהו ולא יתפסהו. כשנכנסו לבית רבינו הוא קיבל אותו בחום ואהבה רבה,  אך אנשל שהיה ללא כובע לראשו התבייש לשהות בצורה זו בבית רבינו.

הרצי"ה שהרגיש בכך, אמר לו, "לא מרצונך אתה בא, ולא בבחירתך אתה מגיע, אתה בורח, תתנהג כביתך, ביתי וביתך, ואין צורך בכיפה". נכנסנו לחדר השני (היו שם הרבה תמונות על המכתבה, כתמונת הרצל ועוד) הבורח אמר לי שלא נעים לו להסתובב כך בבית הרצי"ה. אמרתי לרצי"ה שהבורח מבקש כיפה כי אם יסתובב כך ללא כיפה, יחשד שאינו מאנשי המקום. הוא חייב להסתובב כמו כולם, ולהראות כיתר האנשים. וכך ניתן לו כובע ע"י הרצי"ה. אך מעיקר הדברים, אומר הרב כהן, למדנו שהוא לא כפה אותו, ומאידך זה הראה את הקשר המיוחד שהיה לרצי"ה לאנשי המחתרת, וקרב מאוד את אנשי הלח"י והאצ"ל".

 

1. 2. ארגון האצ"ל

דוד רזיאל

רבינו היה מזוהה גם עם תנועת האצ"ל ואף סייע לה בפעולותיה השונות, כפי שיתואר בהמשך. קשר מיוחד היה לו עם מפקד האצ"ל דוד רזיאל, שאף למד תקופה מסוימת בישיבת מרכז הרב. בצעירותו למד רזיאל בביה"ס תחכמוני ולעת בגרותו חפץ היה ללמוד בישיבה[31]ואף עשה מאמצים להתקבל אליה, כפי שמצטייר מתוך מכתבו[32] של מנהל בי"ס  שבו למד רזיאל, לרבינו, לאחר פנייתו למרן הראי"ה זצ"ל:

"...מרן הרב הסכים לקבלו ובקשני לפנות אליו בדבר הסידור, התלמיד רזיאל הנהו צעיר ירא-שמים, הנהגתו טובה ומבין דף גמרא יפה מאוד, נפשו חשקה בתורה ורוצה עתה להקדיש את עצמו ללימודי קודש. אשמח מאוד אם יקרב אותו"[33].

מובן שרבינו קיבלו ורזיאל למד בישיבה כשנתיים בשקדנות רבה, ולא רק לימוד ישיבתי רגלי מצא בישיבה, אלא אף חיזוק לדעותיו בדבר התחייה הלאומית. רזיאל היה בקשר חם ואוהב עם ראש הישיבה, הרצי"ה, ואף למד עימו בחברותא את כתבי אביו, מרן הראי"ה זצ"ל[34]. היחס המיוחד אותו קיבל רזיאל התבטא בדאגה לכל פרט מענייניו החומריים והרוחניים, כפי שמצטייר מתוך המכתב הבא היוצא לאור בפעם הראשונה מכת"י, בו רבינו כותב לאשתו הרבנית על יום הכיפורים שעבר עליו:

[35]התפללתי עם בני הישיבה הי"ו בעץ-חיים, במחנה-יהודה, בכיתי והתפללתי הרבה על הפרט ועל הכלל, גם דברתי לפניהם דברים אחדים קודם נעילה, גם סדר התפלה בכללו הי' ת"ל הגון מאד מאד ומלא התרוממות קדושה וטהרה על כאו"א והצבור בכללו, והשפעה של התחזקות והתעודדות פנימית והתקשרות רוחנית חשובה מאד, וביחוד גם על החברים הצעירים החדשים מכאן, מת"א, רזיאל פעם ראשונה כאן ביום כפור, והתפתח הרבה, וכן השאר, ומהמושבות, והרוסיים, והקרמניים והאמריקאיים כ"א לפי ערך.

 

בתחילת דרכו, רזיאל פעל בשורות ההגנה, אולם בשנת 1931 החליט לפרוש ולהקים יחד עם חבריו את האצ"ל. רזיאל היה ממצדדי שבירת מדיניות ההבלגה כלפי הערבים. ואף שבשנת ב-1937 הגיעו לידי הסכם המאחד את האצ"ל עם ההגנה, רזיאל נשאר באצ"ל עם הרוויזיוניסטים ואנשי בית"ר. בעקבות הישארותו באצ"ל, מינהו ז'בוטינסקי למפקד האצ"ל. בתקופה זו רזיאל כבר לא יכול היה להמשיך בלימודיו הסדירים בישיבה, ואע"פ שעד אז ידע לשלב בין הפעילות המחתרתית ללימוד בישיבה, כעת הוא נצרך להקדיש את כל זמנו ומרצו ללחימה. על כן בשלב זה הוא פורש בעצב מלימודיו התורניים, ומודיע זאת לרבינו. זוהי תגובת הרב צבי יהודה, מתוך מכתב בכת"י[36]:

 

אמנם הנני מצטער מאד, וגם כל בני חבורתנו יצטערו מזה לכשיודע להם. לעת עתה אינני מוסר את זה למישהו, מפני שאין ברצוני לצער אחרים ולהמשיך בהם את אי הנעימות שלי, מהודעתך ע"ד הפסקת לימודיך בישיבה. ובפרט באופן פתאומי כזה, מבלי היות לזה זכר של ידיעה מקודם... אבל אחרי כל זה, גם אם תתקיים באמת הודעתך זו, הלא אינך פורש ומנותק לגמרי מאיתנו, "קשה עלינו פרידתך אבל יפה עלינו פרי דתך" כמליצת רבינו יהודה הלוי ז"ל, והלא תודיעני לאן פניך מועדות עתה, והלא נמשיך להיות איתך בקשר רוחני גם להבא בע"ה.

 

רזיאל הודיע סיבת הדבר לרבינו, קיבל את ברכת הדרך והמשיך בפעילויותיו הפיקודיות באצ"ל. תחת פיקודו, החל מיולי 1938, בוצעו מספר רב של פעולות נגד ערבים ברחבי הארץ וזאת כתגובה להירצחם של יהודים רבים שנהרגו באותן שנים במאורעות. מעשים אלו הביאו לידי קיטוב ביישוב היהודי בארץ. ראשי המוסדות הלאומיים גינו אותם בלשון חריפה ואנשי מחנה הפועלים החליטו החלטות אופרטיביות כדי להחליש את האצ"ל ולבודדם מהיישוב היהודי.

 

בכל התקופה הזו, היה רזיאל בקשר רציף עם הרצי"ה שעימו התייעץ ובו נעזר בכל מהלכי פעולותיו. לאחר שנפל בפעולה בעיראק (בשנת 1941) במטרה לחבל במתקני הזיקוק שנועדו לעזור לגרמנים ימ"ש, נשא עליו רבינו הספד מיוחד. בהספדו השווה רבינו את רזיאל לדוד המלך, עפ"י דברי חז"ל "בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ"[37] ומציין שזוהי סגולה "דוידית" מיוחדת, מחד עדינות בעת עיסוקו בתורה, ומאידך קשיחות בזמן הקרב, כפילות שלא באה לידי ביטוי אצל הרבה אנשים. בהספד זה אף כינהו בכינוי חיבה מיוחד, 'רזיאלי', ואף השתמש בביטויי חיבה כמו 'הבן היקיר לנו ולכל ישראל' ועוד[38].

 

רבינו הירבה להתפאר ברזיאל, במשך השנים הזכיר אותו כבוגר הישיבה שידע לשלב בין ספרא לסייפא בצורה יוצאת מן הכלל. יש לציין שלא רק בו התפאר, אלא אף ביתר תלמידיו לוחמי המחתרות כ'יאיר' אברהם שטרן, יעקב רוזנברג ו'פיטר ברגסון' הלא הוא הלל קוק[39]אשר היה מראשי האצ"ל, נציג האצ"ל באמריקה, שהיה מביא נשק מאמריקה ומחביאו במחסן שהיה במכון הארי פישל בירושלים, ושהה רבות אצל רבינו.

 

היחס ללוחמי האצ"ל בכלל

האהדה והקירבה הגדולה של רבינו ללוחמי האצ"ל התבטאה בקיום ישיבות הארגון אצל רבינו מפעם לפעם. הרצי"ה רצה להתעדכן בקורה ולהשפיע ולו במעט, כך מספר הרב חיים שטיינר, ולאורך השנים תמיד הירבה לדבר באהבה על אנשי האצ"ל. בעקבות האהדה והחום שהשפיע רבינו הרצי"ה, אנשי הארגון החשיבהו כאחד משלהם, וזה היה הבסיס ליחס החם למנחם בגין ז"ל[40] טרום הנסיגה מסיני.בנוסף הוא מציין שחיבה זו של רבינו התפרצה והשפיעה על סובביו בני הישיבה ורבניה. ידועה העובדה[41] שמרן ראש הישיבה, הגר"א שפירא זצ"ל, אהד את אנשי המחתרות והיה עימם בקשר, ובתקופה מסוימת אף לן בחדר יחד עם 'יאיר' –אברהם שטרן, ודוד רזיאל, בביתו שבגאולה. לדעת הרב חיים שטיינר יש לשער כי אהדה ותמיכה זו, נבעו מהיחס החם לה הם זכו בתוככי הישיבה ואצל הרב צבי יהודה.

 

יש לציין שאנשי האצ"ל שהו בבית רבינו והרגישו בו את ביתם אף לאחר סיום תפקידם הרשמי בארגון, כפי שמספר סבי, פרופ' מנחם לוין ז"ל, פעיל באצ"ל ואסיר ציון, אשר לאחר שיצא מבית הסוהר בעכו, ללא פרוטה ורכוש כלל (בשנת 1942), חיפש מקום לדור עד שיבנה את חייו מחדש, הלך וקיבל חדר בבית רבינו אשר קיבלו בחום[42]. דבר זה גם משתקף מתוך דברי הרב אורי שרקי שמספר על פעילי הארגון שהיו מגיעים לרבינו רבות אף לאחר תום עידן המחתרות. פעם במוצאי שבת בהגיע אחד הפעילים לרבינו, בדיוק שרו את שיר האמונה למרן הראי"ה זצ"ל, אמר הפעיל שזהו שיר הרבה יותר יפה מ'התקווה' שהינו שיר גלותי, נענה רבינו ואמר "וזה שיר גאולתי"[43].

 

1. 3. תנועת ההגנה

רבים מבני הישיבה שירתו בשורות ההגנה[44], כך סיפר מר שמואל סגל, "האווירה בישיבה הייתה אוהדת למחתרות, הרב צבי יהודה שהרגיש בהיעדרויותינו, הבין לפשרם והתעניין מאוד במתרחש, תמיד שאל האם ובמה יכול לעזור... יצאנו לאימונים בים המלח והודענו לרב כי עלינו להפסיק ללמוד... הרב התעניין ובחום רב אמר שזכויותינו בישיבה יישארו תמיד, הישיבה תהיה תמיד פתוחה בפנינו ותמיד נוכל להרגיש בה כביתנו"[45].  

 

הרב יוחאי רודיק[46] כותב, "מעדויות המצויות בידי[47] עולה כי הרב קוק תמך בבחורים שנטלו חלק באימוני ה"הגנה" כביתר הארגונים. תלמידי הישיבה נטלו חלק גם בעבודות ביצורים במסגרת "גדוד טוביה" (בזמן מלחמת השחרור - י.ו.) והקימו ביצורים בכל רחבי ירושלים, במקרים רבים תחת אש מרגמות".

 

בביטאון הגדוד שנקרא "מבצר", באחד משני העותקים שיצאו לאור, מצאנו עדות ותיאור פעילותם של בני הישיבות: "בחורים שמעולם לא עסקו בעבודה גופנית, בימי חייהם לא עבדו בעבודה שחורה הרגישו חולשה בעבודה המפרכת אולם לא התאוננו"[48].

 

למרות כל זה יחסו להגנה היה שונה מהיחס לאצ"ל וללח"י. ההגנה ביטאה את השיתוף עם הממסד, הממלכתיות הרשמית, ורבינו דגל בעמדה של אקטיביזם. דבר זה אמנם לא נאמר בצורה פומבית – ציבורית[49], אך כך מספרים התלמידים הקרובים. דוגמא ורמז לכך אפשר ללמוד מהמקרה הבא, כששאלו את רבינו האיך אנשי הלח"י והאצ"ל נלחמים בבריטים, הלא עוברים הם על השבועה שלא למרוד באומות? ענה הרצי"ה שאין כאן בעיה של מרידה באומות מפני שלבריטים ניתן מנדט לאחר מלחמת העולם הראשונה להקים בית לאומי ליהודים, ממילא האומות בכללם הסכימו לבית לאומי לעם ישראל והבריטים לא קיימו את חובתם, וממילא אין בעיה להלחם בהם, אדרבא חובה היא. וכן הוא הזכיר את דברי הרב יוסף שאול נתנזון זצ"ל, כשהגויים לא מקיימים מה שחובה עליהם לעשות, אף אנחנו פטורים מלקיים מה שעלינו לעשות[50].

 

1. 4. את אחי אנוכי מבקש

בסופו של דבר לרבינו היו תלמידים בשלוש התנועות והארגונים הנ"ל, הוא אהב את כולם, ותמך בפעולותיהם.  אך לצערנו תנועות אלו לא פעלו בשיתוף פעולה ופעמים אף הגיעו לניצים ומריבות ביניהם.

בטבת תש"ה החלה תקופת ה'סזון' שנמשכה בהפסקות עד כסליו תש"ח. מוסדות הישוב וההגנה סברו ששיתוף פעולה עם האנגלים הוא תנאי להקמת המדינה. לעומתם האצ"ל והלח"י סברו שהאנגלים הם לא אלו שיקימו את המדינה שהרי הם חוברים ועוזרים לערבים, ולכן יש להילחם נגדם כדי שתקום מדינה. בתקופה זו ההגנה מונתה ע"י הנהגת הישוב לפעול נגד אנשי האצ"ל, אך לא כנגד אנשי הלח"י בעקבות התחייבותם לא לפעול כנגד הבריטים. אנשי יחידת הסזון החלו לעקוב אחרי חברי אצ"ל ולאסוף מידע אודותם. חוליות של אנשי היחידה, שתפקידם היה לחטוף אנשי אצ"ל, עצרו "חטופים" במקומות מסתור בקיבוצים, ומרגע לרגע המאבק בבריטים הפך למאבק פנימי בין המחתרות. הדברים גלשו לשנאה, לדברי בלע ועלבונות והגיע אף לשפיכות דמים.

 

אז יצא רבינו לראשונה במאמר שפרסם ברבים[51]: 'את אחי אנוכי מבקש'. במאמר זה הוא מבקש כי בל נשכח שאחים אנו. אפשר להתווכח, לתבוע, לבקר, לומר דברים בכל תוקף, אך לא לחצות קווים אדומים. ללא שנאה, ללא ביזוי וללא אלימות. כך הוא כותב בכרוז זה[52]:

את אחי ואת אחיותיי, בכל חלקי עמנו... את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניהם. חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו. אל נא יתעלם מאתנו אף לשעה חומר האחריות, לעומת גודל הבניין של פרק זמן נורא ונשגב זה, ואל נגיע לידי חילול השם חלילה... אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידים על חברו; אל ישכח, מתוך ההתרגשות של האידיאליות הקדושה, כי הדעה לא תוטל ולא תתקיים בזה אלא תעורבב ותרפה ותימוג... נזכור, כי "המגביה ידו על חברו נקרא רשע" וכי היחס השלילי מתכפל בהדדיותו לאין מעצור בין אדם לאדם ובין אח לאח....

 

במאמר זה, וכן במקומות רבים נוספים, מתבטאת השותפות והאיכפתיות של רבינו לארגוני המחתרות ולכלל העם. האיכפתיות והדאגה הכנה שמביאה לב שבור לזעוק באמת לשלימות העם כיסוד קיומנו בארצנו.

 

2.                     גישות שונות לארגוני המחתרת בציבור הדתי

בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות בארץ באותה התקופה היו כמה גישות ביחס למחתרות ולגיוס אליהן. הרבנות הראשית והרבנים הראשיים באותה תקופה התנגדו לפעולות הלוחמניות של הלח"י והאצ"ל, ודבקו בדרך פעולתם של ההגנה ובהיגיון שלה.

דוגמא לכך אנו מוצאים בין פסקי הרבנות הראשית של אותם הימים "כל הריגה של בני אדם, יהיו מי שיהיו – שוטרים, פקידים, חיילים, אזרחים – שפיכת דמים נקיים היא". עם פסק הלכה זה ניגשו אנשי 'ליגה-לא תרצח', ובראשם עמד ח. ברקאי, לרבינו וביקשו שיחתום את שמו. רבינו סירב להצטרף לאוסרים, ובמכתבו כתב[53]:

"...כי בימים אלה, שבאים עלינו רוצחים, הלא החיוב היסודי הראשוני של כל אדם ישר הוא לחזק את העזרה וההצלה מיד מאת הרוצחים, וכל פעולה שהיא יכולה להחליש במשהו את העזרה וההצלה המחויבת יש בה משום "תרצח" משום עידוד וסיוע לרוצחים.

... אכן אם אנו נִגשים – וברור ומובן לכל בר-דעת שאנו אכן נגשים – לפעולה צודקת וישרה של הגנה על עם ישראל, שיש לה סיכויים נכונים לעכב באמת את הרצחנות הערבית, הרינו נענים בזה לא לקריאת "העולם" של ה"אומות", – אותו עולם-אומות, שהמשיך וממשיך לעמוד על דמנו ולסייע לרוצחינו, – אלא לצו התורה והיהדות, החי במעמקי נפשו של כל אדם מישראל, ואשר הוא הנהו מקור היושר והצדק ויסודו הנאמן של "לא תרצח".

 

יש מקום לציין שאמירה זו של הרבנות הראשית עוררה אף את תמיהת תנועות השמאל, שבראשם עמד בן גוריון, שתמה על המניעה במלחמת קיום למטרת חירות לאומית.

הרבנים הראשיים העדיפו שהנוער האידיאליסטי יעסיק את עצמו באפיקים ממלכתיים צבאיים, ולו גם ממלכתיים זרים. וכך טען הרב הראשי הרב יצחק הרצוג בתקופת מלחמת העולם השנייה כי מי שמתגייס לבריגדה היהודית של צבא בריטניה "מקדש שם שמיים".

הנוער הדתי הצטרף בהמוניו אל הארגונים, למרות הוראות הרבנות, אשר זו האחרונה ראתה בהם ככישלון חינוכי. אחוזי המצטרפים לארגונים הרוויזיוניסטים היה גבוה משיעור המצטרפים להגנה. עובדה לכך ניתן לראות מרשימת חללי הארגונים, אשר לשומרי המצוות יש בה נוכחות מרשימה, ואף ברשימת עולי הגרדום מבין תריסר לוחמים שהבריטים הוציאו להורג, רק עולה גרדום אחד נודע כחילוני.

הרבנים הראשיים דאז (הרב י.א. הרצוג והרב עוזיאל) ראו בראשי המחתרת אשמים בפרישה ממרות התנועה הציונית הכללית, ובשלהי חודש טבת תש"ז, חודש סוער במיוחד במלחמה נגד הבריטים, הצהיר הרב עוזיאל: "על פי תורה, פעולותיהם אסורות וכל פרישה ממרות ציבורית היא עוון ציבורי. יש להילחם נגד הספר הלבן אך ורק לפי ההוראות של המוסדות הנבחרים". הוא הדגיש כי הכרוזים נגד הפורשים "לא נבעו מרצון לצאת ידי חובה כלפי ממשלת המנדט, אלא מתוך הכרה דתית ומצפון לאומי שיש במעשיהם משום רצח"[54].

 

אף בתנועת בני עקיבא לא ראו בתנועות הרוויזיוניסטיות את דרכם. כך מספר ד"ר אמנון שפירא, ממייסדי התנועה בארץ: "זה לא דיבר אלינו. לא הכרנו את תורת ז'בוטינסקי, ובעצם גם לא את תורת הרב קוק. הראש שלנו היה במקומות אחרים, בעיקר בתחום ההתיישבות. הייתה לנו מנטליות אחרת לגמרי מזו של בני עקיבא בימינו. החלום הגדול של כל חניך היה להתיישב בכפר-עציון, שהיה אז מיתוס. זה שאב את כל האנרגיות שלנו".

 

בצורה קיצונית יותר מעיד פרופ' אליעזר בשן, פרופ' להיסטוריה יהודית ממשואות יצחק מותיקי מדריכי בני עקיבא, ודבריו מדברים בעד עצמם: "על פי מדיניות מגבוה, הטפנו לחניכים לא להתגייס לארגוני הפורשים. אני למדתי בתיכון הדתי 'יבנה' בחיפה, וכשהתלחשו על מישהו שהוא בית"רי, הוא מיד היה על הכוונת. כשהצטרפתי אחר כך לקיבוץ משואות-יצחק בגוש עציון, האווירה הכללית שם נגד האצ"ל הייתה אפילו יותר קשה, החברים חשבו שצריך לרדוף את אנשי האצ"ל".

 

בניגוד לעמדת הרבנים הראשים ותנועת בני עקיבא באותה התקופה, בישיבת מרכז הרב, רבינו הרצי"ה והרב דוד כהן המכונה הרב הנזיר זצ"ל, תמכו בפעולותיהם של תלמידיהם שהיו חברים בתנועות הרוויזיוניסטיות, כפי שהוזכר לעיל. בשיחתו עימי, הרב שאר ישוב כהן, בנו של הרב הנזיר, נזכר בערגה כיצד באותה התקופה  הגיעו נציגים של הבולשת הבריטית לישיבה, שוחחו עם הרב צבי יהודה בארבע עיניים, והתלוננו באוזניו שחלק מתלמידיו "מתרועעים עם אנשים חשודים" כלשונו. בין השמות שהוזכרו, נקבו גם בשמו של שאר-ישוב. הרב השיב להם ש"אנחנו לא אומרים לבחורים מה להחליט בעניינים פוליטיים". זאת הייתה אמת לאמיתה, טען הרב שאר ישוב. התלמידים אכן השתייכו לכל שלוש המחתרות, כי הרב צבי יהודה חיבב את שלושתן.

 

יש לציין שאף הצדיק הירושלמי הנודע, רבי אריה לוין זצ"ל הנודע בכינויו כרב האסירים, שהיה בקשר הדוק עם המימסד, לא הסכים להערים עליהם ולהסתיר מהם מידע, זאת עם כל אהבתו לאסירי המחתרות ולפועלם. הוא טען שאם יתגלו מעשי המירמה על ידי השלטון הם עלולים לגרום לחילול השם ברבים, ואף קיים חשש שלא יתנו יותר אימון ברבנים, לכן לא הגניב דבר לאסירים.  

 

בעניין זה מספרת גאולה כהן, שפעם פיזרו אנשי ארגון הלח"י כרוזים בעיר ורבי אריה רצה להביאם לאסירי המחתרת. הוא התלבט רבות ולבסוף הטמינם עמוק במעילו ועלה על עגלה בדרך לבית הסוהר. לפתע עצרום שוטרים, החוויר ר' אריה וחשש שיערכו עליו חיפוש כפי שעשו ליתר נוסעי העגלה, ויגלו את הכרוזים, לבסוף ראו את מאור פניו ולא נגעו בו[55].

 

רבינו המשיל את ההבדל שבין הרב הראשי הרב הרצוג, לבין רבי אריה לוין זצ"ל, כהבדל שבין רבי יהודה הנשיא המקורב למלכות, לקיסרות של אותם הימים, לבין רבי פנחס בן יאיר, שהיה הצדיק והחסיד שבדור אשר היה מחובר יותר לפשוטי העם. רבינו הוסיף ואמר שאומנם קשר קרוב לרב הרצוג לא היה לו בעניין הזה, אך לא הסתייג ממנו לחלוטין[56].

 

3.                     פעולותיו המעשיות של רבינו במערכה

רבינו עצמו לא פעל בפעילויות הרוויזיוניסטיות המעשיות, אך הוא היה שותף פעיל וסייע למאבק בצורות אחרות, על ידי הכוונה ושיחות עידוד, הסתרה של לוחמים בביתו ואף בדרכים נוספות, כפי שנראה.

ראשית, רבינו כיון את תלמידיו לפעילויות אקטיביות, ופעמים אף נכנס לתוך פרטי הפרטים בארגונם. פעם התבטא רבינו באומרו: "כמובן איני אחראי על כל הפרטים, על כל הטקטיקה ועל כל הפעולות הפרטיות... לפעמים התעניינתי בפרטים מסוימים כאשר היה צורך בכך, אך לא בכל פרטי הדברים"[57].

 

תלמידיו מספרים על שיחות עידוד ומכתבים לאהבת ארץ ישראל, שקיבלו מרבינו קודם יציאה לפעילות, וכך יצאו לפעולה חדורי אהבה שליחות ואידיאליזם[58]. עדות לכך אנו מוצאים בספרו של רבינו 'אור לנתיבתי', שם רבינו מספר על דברי חיזוק ועידוד שנתן לתלמידיו לפני היציאה לתגבורת בכפר עציון[59], וכך כותב רבינו[60]:

בבוא אלינו חבורת חיילנו מבני ברק ורמת גן, ואמרו שהולכים לתגבורת לכפר עציון, ולבקשתם לדבר לפניהם, אמרתי להם בתוך הדברים על גודל ענין קידוש השם ומצוות מלחמת הארץ, עם חיוב הצלת הנפשות של עכשיו. בברכה נרגשת ומועמקת שהם יקדשו את השם בחייהם (וכן היה אחר כך תודה לאל), עד ההודעה כי דוקא ממקור האמונה והקדושה, התורה והמצוות, בשם ד' נצח ישראל, הוא יתר הגבורה והאומץ והתוקף והנצחון, ומאתכם תמשך הזכות והגבורה בעזרת השם גם לישובי השומר הצעיר, עין חרוד וכדומה".

יש לציין שרבינו לא דיבר על כך בצורה פומבית בישיבה[61]. אולם הוא פירסם מאמרים ציבוריים בתחום זה, כמאמר 'את אחי אנוכי מבקש', 'למצות הארץ' ועוד, בהם ביקש לומר את דעתו הברורה בדבר המלחמה הצודקת על ארצנו, והדרך הנכונה לעשותה.

 

פן נוסף בעידודו של רבינו למאבק האקטיבי אנו מוצאים בדיון סביב שאלת הגיוס לצבא או ההישארות בישיבה שנערך בתקופה שבין החלטת חבר האומות המאוחדות הידועה בשם "כ"ט בנובמבר" לבין יום הכרזת המדינה, ה' באייר תש"ח. רבינו הרצי"ה נקט עמדה ברורה של חובת הגיוס למלחמת מצווה, ומאידך הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל נקט שעל בחורי הישיבה להישאר ולעסוק בתורתם[62]. על תקופה זו מספר הרב שאר-ישוב כהן[63] סיפור ממנו ניתן לראות בבירור את עמדת רבינו ביחס ללוחמי המחתרות לפני קום המדינה:

"התייצבתי לשרת ביחידות המיוחדות שהתגייסו להגן על ירושלים העתיקה. עשיתי זאת בהסכמתו ובברכתו של אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל. העיר העתיקה של ירושלים הייתה נתונה במצור בתוך מצור והיה צורך להזדמנות של מעבר בשיירה של הצבא הבריטי כדי להיכנס אליה. בימי ההמתנה המשכתי ללמוד בישיבה. באחד הימים, הבחנתי ליד הישיבה ברח' הרב קוק, במודעת ענק המכותרת כ"דעת תורה" של מרן הראי"ה קוק זצ"ל נגד גיוס בני הישיבות לצבא, ובה דברים חריפים שצוטטו מאיגרת שלו, כלפי מי שעושה אנגריא בתלמידי חכמים, בקביעת דעתו שלא לראוי לגייס בני תורה לצבא, וצריכים לשחרר אותם, ודברים שמאד הדהימו אותנו. עמדתי מול המודעה הזאת וחשבתי "מה עושים עכשיו?" כל אחד מבני הישיבה נוהג חלילה כנגד פסק דינו של הרב זצ"ל? לאחר קריאת הכרוז אני יורד, שקוע במחשבות והתלבטות, ופונה למרכז העיר, במורד רח' הרב קוק. לפתע עולה לקראתי מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ובהיותי מקורב מאד אליו יכול היה להעריך באיזה מצב רוח אני נמצא. ויאמר לי: "שאר ישוב, מה קרה, מדוע אתה כך נרגז וחיוור?" סיפרתי לו את המעשה, ומשהצבעתי על המודעה, ממש שאג בקול (גם מי שזוכר את שאגותיו של רבינו כאשר היה מתרגש, לא שמע שאגה כזו): "זה זיוף! זה זיוף ממש". כך צעק, בקול גדול פעם ועוד פעם.

אחרי שנרגע הסביר לי: "הדברים לקוחים ממכתב הרב קוק לרב דר' הרץ, הרב הראשי בלונדון, לעניין גיוס לצבא הבריטי. תלמידי הישיבה אשר הגיעו מרוסיה או מפולין ללונדון, כפליטי מלחמת העולם הראשונה, ולמדו תורה, נשמטו מרשימת "פרחי כהונה" (הפטורים משירות צבאי) שהרב הראשי של אנגליה הגיש לשלטונות. ואין הדבר נוגע כלל למלחמתה של ירושלים". לבקשתי כי יברר לנו בכתב את דעתו השיב כי העיר במצור ואין דפוס המסוגל לפעול ללא דלק, פרט לדפוס בודד שפעל בשירות ועדת המצב. משנטלתי את עניין ההדפסה על עצמי ניאות לכתוב את מחברתו הידועה "למצות הארץ- על דבר חובת ההתגייסות למשמר העם הישראלי".

כשחזרתי פצוע ופגוע רגל משבי האויב, כעבור שמונה חודשים בסביבות חנוכה תש"ט, הועברנו לשיקום בבית הבראה בוילה של משפ' אהרונסון בזכרון יעקב, שהוקדש לפצועי היחידות הצבאיות. למחרת בבוקר כמדומני יום חמישי היה, בסוף התפילה אני רואה מבעד לחלון את הרב צבי יהודה מטפס במעלה המקום לבקרני. התרגשתי מאד. הרב צבי יהודה נכנס לחדרי, חיבק ונישק אותי ופרץ בבכי. לפתע הוציא מכיסו את החוברת הקטנטונת הנ"ל, ובראשה הקדשה[64] זו החוברת הראשונה שיצאה מהדפוס. חוברת זו שמורה עימי עד היום". 

 

מסיפור זה, אנו לומדים יותר מכל, על הרצון והתמיכה של רבינו בלוחמים, על העידוד והתמריצים שנתן להם.

 

רבינו רצה אף לסייע למאבק בצורה מעשית, בצורה בה היה מסוגל, אומנם הוא לא הסתיר בביתו חומר נשק אך חומרי תעמולה וספרות של ארגוני המחתרת הוא הסתיר. פעם האנגלים באו לחיפוש בבית רבינו, והרצי"ה אמר להם, "נשק לא תמצאו פה", והאנגלים עמדו על כך לערוך חיפוש, ואכן לא מצאו דבר[65]. אמנם היו פעמים שרבינו אכן הסתיר חברים מהארגונים הנ"ל, כפי שהוזכר לעיל[66], ופעם אחת, כך מספר הרב זאב סולטנוביץ', תלמיד רבינו, נעצר הרצי"ה ליממה בעקבות מציאת חומרי תעמולה וספרות אצלו בבית, ורבינו התפאר בזה במשך שנים.

 

במקרה אחר, מספר הרב אביהו שורץ מתלמידי רבינו, ששמע מרבינו, שפעם החביא חומר תעמולה נגד בן גוריון בין הגמרות הגדולות, ולילה אחד הגיע קצין אנגלי, באחת בלילה לערך במטרה לערוך חיפוש, רבינו שהיה שקוע בלימוד לא שמע את הדפיקות, לאחר זמן פתח להם את הדלת והתקיים המאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וכשראו את פניו, כמלאך ה' צבאות, הסתובבו וברחו, ולא ערכו חיפוש בבית[67].

ניתן לציין את העובדה שרבינו רצה מאד להשתתף במאבקים ובפעילויות חרף גילו המבוגר יחסית לרוב חברי הארגונים, ואף התנדב לתפקידים שונים בשטח כפי שמספרים תלמידיו. בתקופה שקודם מלחמת העצמאות, בכניסה לירושלים בסביבות התחנה המרכזית (על הגבול שבין השכונות הערביות לשכונות היהודיות), היה מחסום דרכים על-מנת לוודא שלא יכנסו מכוניות תופת. באותו המחסום, מספר הרב שאר ישוב כהן, עמד יהודי עם זקן שחור ועם כובע רבני שחור לבוש מעיל ארוך וסרט של משמר העם, עוצר ובודק מכוניות. לתדהמתו, הוא ראה שהיהודי הנ"ל הוא רבינו, כשראה הרב את פני הרב שאר ישוב, האיר לו  פנים. רבינו סבר שחשוב שהוא יעשה תפקיד זה בעצמו. מיד ניגש הרב שאר ישוב יחד עם עוד מתלמידי רבינו שנכחו במקום, לראשי ומפקדי 'משמר העם' ושאלום לפשר הדבר, בטענה שאין להשתמש באישיות כזו לתפקיד זה. לאחר בירור מסתבר שרבנו הוא שהתנדב לתפקיד והפקיד שלא הכיר את הרב שלחו לשם בתמימות. את מאמרו 'למשמר העם הישראלי' שכתב באותה תקופה היה נאה דורש ונאה מקיים[68].

 

רבינו לא ראה את עצמו מהדור המבוגר, שכבר אין לו שייכות למאבק, הוא נלחם, בצורה פיזית ואף בצורה ערכית.

 

ד.                     סיכום

מאמר זה על שני חלקיו, עסק בקשר בין רבינו הרב  צבי יהודה הכהן קוק לארגוני המחתרת. ראשית עסקנו בדמותו של לוחם הלח"י תלמיד ישיבת מרכז הרב, יעקב רוזנברג הי"ד. נגענו בקשר המיוחד שלו עם רבינו, ואף למדנו על דמותו המאירה והמיוחדת.

בחלק השני, חלקו המרכזי של המאמר, ניתחנו את היחס של רבינו לשלוש המחתרות לפלגיהן (לח"י, אצ"ל והגנה), מתוך ניתוח מכתבים מכת"י וסיפורים ששמענו וקיבלנו מתלמידיו ואף ממומחי היסטוריה שונים. בנוסף, סקרנו בקצרה את העמדות השונות בציבוריות הישראלית – דתית ביחס לארגוני המחתרות ואת היחס של הרצי"ה אליהם, ולבסוף הצצנו לפעילותו של רבינו במערכה המעשית, פעילות לוחמנית וערכית לעידוד יציאת הבריטים מהארץ ונחלתנו את ארץ אבותינו.

לסיום, חשיבותו של מאמר זה אינו רק בלימוד ההיסטורי של דמותו המופלאה של רבינו, ועמדותיו אז כלפי ארגוני המחתרת. נדמה, שיש למחנכים ולתלמידי רבינו להשליך לימוד זה לימינו, אם בתקופה ההיא, תנועות הנוער הדתיות לא היו כלל חלק מלוחמה זו, כיום נראה שהמצב התהפך, מוזאוני המחתרת מלאים מפה לפה בחובשי כיפה, ועל כל גבעה ביו"ש אנו מוצאים נוער דתי לאומי הנאבק על לאומיותה של ארצנו. רבינו הנחיל לתלמידיו את הדרך והצורה הנכונה במאבקנו על ארצנו, עוד קודם קום המדינה.

 

 

 

---

[1] עפ"י דבריו משפחתו וכעדות לכך המכתבים הרבים שכתב רבינו בעניין, ויובאו להלן.