רווקות ורווקוּת

בעין חינוכית (36)
רווקות. רווקוּת. מילים שמלחיצות כמעט כל מי ששומע אותן.
אולי בגלל זה מעטים הם האנשים שמתעסקים בהתמודדות ממשית עם "תופעת הרווקות" בציבורנו.
אמנם חלק גדול מהטיפול בתופעה הוא דרך הדרכה, ליווי אישי ולימוד של כל רווק או רווקה ("כל" –הכוונה ממש כל אחד בפני עצמו ולאו דווקא בלימוד כללי משותף), דבר שאנו לוקים בו בחסר, ובגדול!
אך מעבר לזה, בשביל שיהיה על מה להתלבט ואת מי להדריך צריך שתהיינה הצעות.
כן, גם אני רווקה (זמנית!) ובע"ה בקרוב אצטרף לצד המסייע והעוזר (תגידו אמן...!).
אך נכון לעכשיו אני בצד השני, הצד שהיחס אליו לא תמיד סימפתי (אם בכלל קיים יחס).
 
 
אני אישית עובדת במקום בו רוב גדול מאנשי הצוות הם אנשים "מהסביבה הנכונה" ולא "מארץ תאילנד" (=ביטוי לאנשים "לא קשורים" ו"לא רלוונטיים" כדי להציע שידוך עבורך[1]). כדאי גם להגיד שרוב האנשים בסביבתי היום-יומית הם אנשים בסביבות הגילאים 24–35 אשר אמורים להכיר "מועמדים" פוטנציאליים.
כשהגעתי לשם בתחילת הדרך התבטאה אחת מחברותיי כך: "אותך בטח מחתנים שם תוך חודשיים". כפי שאתן רואות, הדבר (בינתיים) עוד לא קרה.
יגידו הציניקנים שביניכם: "את בררנית, זה הכול".
הנחת היסוד הזאת יכולה הייתה אולי להיות נכונה (אם בכלל), אם היו הצעות מצד אנשי הצוות שם. אך אני יכולה לספור על יד אחת את מספר ההצעות שהיו לי שם, מתוך צוות שמונה מעל 70 איש... איך ניתן להיות אשמה בבררנות יתר, אם אין מה "לברור"?
לא! אין בי כעסים, ואפילו לא הקפדה קטנה בלב עליהם. אני אוהבת אותם אהבת נפש, וכל אחד או אחת מהאנשים שאני עובדת אִתם הוא אדם גדול ומדהים.
לאו דווקא עליהם באתי לדבר, אלא על כולנו, על התופעה הציבורית הכללית במקומותינו.
פעם חשבתי שזו רק אני. אך אז התחלתי לשמוע מסביבי כמות לא קטנה של בנות (מעולות אחת אחת!!!!) שמרגישות בדיוק כמוני.
זאת מנהלת מרכז, זאת מחנכת וזאת מורה בחינוך מיוחד, זאת עובדת סוציאלית או אשת מחשבים, וכולן אומרות את אותו הדבר: אנשים כאילו (רק כאילו, כי בוודאי אף אחד לא מתכוון) מתעלמים מקיומנו. פשוט אין הצעות. נקודה.
ואז פגשתי רבנית אחת צדיקה שלימדה אותי בימי המכללה. כשהעליתי בפניה את התופעה, היא הבינה מצוין על מה אני מדברת והציעה לי לכתוב את הדברים ולפרסם, למען "נעשה" חשבון נפש ציבורי או פרטי. זאת תוך תקווה שאחר כך כל אחד ואחת יעשה יותר.
אז זה מה שאני עושה עכשיו...
אני רוצה להדגיש שמעת לעת כשאני חושבת על סוגיה זו, אני מתחזקת תמיד במחשבה שהכול הכול לטובה, וברגע שהשי"ת ירצה הוא ישלח את השליחים הנכונים לדבר. לא צריך לבטוח בבני אדם ובנדיבים (=שדכנים נדיבים).
אך ללא קשר לכך, הרי נצטווינו כולנו – להשתדל.
אתם שאומרים לרווקים: "תעשו השתדלות", "תתאמצו", אנחנו מבקשים מכם, כל הסובבים אותנו, חברות, מכרות וצוות, בענווה, בהכנעה ובמחילה: תשתדלו גם אתם! תתאמצו גם אתם!
(אין צורך להוסיף שאם אין שום קשר בשידוך שאתם מתכננים, עדיף שלא תעשו מאשר תעשו).
בהזדמנות זו צריך לומר תודה גדולה למעטים הצדיקים, שלא מרפים, וממשיכים לחשוב ולנסות להקים עוד בתים טובים והגונים בעם ישראל. יישר כח!
ה' יברך את כולנו, ונזכה עוד השנה לרקוד בהרבה חתונות קדושות
ולשמוח בישועת ה', הכללית והפרטית.
ממני הקטנה,
הרווקה הזמנית
[1] כפי שהגדיר זאת בעבר הרב יהושע שפירא הי"ו.
 
 
 


 

 

מחבר:
ר. ל. בוגרת המכללה, מחנכת כיתה י' באולפנה באזור ירושלים