שבת פסח

 

ראה הקב"ה שאין אפשרות לישראל לעבור את הים, אמר למשה פה צריך שישראל יאמינו בי [...] יכנסו לתוך הים שתהיה בליבם אמונה שאני מושיעם. באותו רגע קפץ תוך הים נחשון בן עמינדב בראשונה ובאו מים עד גרונו, ופעולה זו של נחשון הפכה מידת הדין למידת הרחמים.[1]

לעתים אנו עומדים בפני קושי שנדמה באותו רגע שאי אפשר לצלוח אותו ושעוד רגע ובאו מים עד גרוננו ח"ו. תחושה קשה זו היא אחת החוויות הראשונות שעוברים בני ישראל מיד עם צאתם ממצרים. דווקא ברגעינו הראשונים כעם אנו עומדים בפני מציאות שהיא על סף הבלתי-אפשרית. בנקודה זאת נותרת אלטרנטיבה יחידה: לזעוק אל ד'. חלק מהותי מהווייתנו כעם, ומזהותנו הלאומית הוא באמירה הבסיסית ביותר: "פה צריך שעם ישראל יאמינו בי". דווקא במקומות הנמוכים ביותר, הקשים והבלתי אפשריים דבקו דורות רבים באמונה שריבונו של עולם מלווה אותנו ועתיד להושיע אותנו, גם אם כרגע הישועה אינה נראית באופק. הידיעה החזקה, הראייה הבהירה, שהקב"ה הוא המקור לכול, הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים, היא יסוד חשוב מאין כמוהו בחיינו. את היסוד הזה רכשנו דווקא מתוך הקושי – על הים.

גם בחיינו הפרטיים מזמן לנו הקב"ה לעתים מצבים שבהם אנו נדרשים לגשש באפלה ולהאיר את דרכנו באור האמונה. לא לחינם אמרה הגמרא "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", וכן "וקשין לזווגן כקריעת ים." יש אתגרים שהם ממש כקריעת ים סוף בעינינו, אך כמו שאמר בעל ה"אהבת חיים" למעלה, כשעומדים מול ים סוער צריך להיכנס לתוכו באמונה. רק כאשר נכנס נחשון בן עמינדב למים, במדרגת אמונה גדולה, רק אז התאפשר הנס, נהפכה מידת הדין לרחמים והישועה הגיעה. בסיכום סיפור קריעת הים כותב רבי מנחם מנשה:

וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, מי שיש לו צרות הרבה, אם קיבלם באהבה ומאמין שהקדוש ברוך הוא אוהבו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח ולכן מביא לו ייסורין, יהא בטוח כי אור גדול מוכן לזרוח לו אחריו.

היום, כשאין אנו צריכים לבקוע את הים כפשוטו, אנו נדרשים לאותה מידה אשר אפשרה את הנס. אנו נדרשים לאותה אמונה אשר הייתה הראשונה לנסותנו כעם על הים וטבועה בנו מאז כדי לתת לנו כוחות היום, איש איש ו"קריעת ים סוף" האישית שלו.

 

 

 

---