"שיחתן של עבדי אבות" : אופייה ויופייה

כאלה הם למשל הציטוט בפי הנחש של האיסור על אכילה מפרי הגן (בראשית ג, א – לעומת ב, טז–יז); הדיווח של פרעה על חלומותיו (בראשית מא, יז–כד – לעומת מ, א–ז); הסיפור בפי אשת מנוח על התגלות איש הא-להים אליה (שופטים יג, ז–ח; וכן יג–יד – לעומת יג, א–ד); התיאור של האונס האכזרי של הפילגש בגבעה ומותה, לעומת הסיפור בפי בעלה (שופטים כ, ד–ו – לעומת יט, כב–ל); הדיווחים על ההתמרדות של אדוניה (פעמים אחדות: בפי נתן, מלכים א א, יא–יג; בפי בת שבע, פסוקים יז–יט; ושוב בפי נתן כשהוא מספר למלך, פסוקים כד–כו – לעומת א, ב–ט). לעתים המרחק בין התיאורים גדול ביותר, כגון התיאור בפי משה על מה שאירע בעת מתן עשרת הדיברות (דברים ה, יט–כח – לעומת שמות יט, טו – כ, יח); מעשה המרגלים (דברים א, כב–מו – לעומת במדבר יג–יד). דברים כאלה מזמינים פרשנים, בעלי הגדה או חוקרים לנסות לעמוד על ההבדלים שבין הסיפור המופיע בפי המספר ובין הסיפור כפי שהוא מדוּוָח.[1]

כאן רצוננו לעסוק בסיפור העבד ההולך למצוא אישה לבת אדוניו אברהם.[2]  הסיפור מופיע פעמיים: פעם כסיפור הדברים במהלכם על ידי התורה (להלן: "הכתוב"; בראשית כד, א–כז) ופעם כפי שמספר העבד (פסוקים לד–מח). אם כי בעיקרו הסיפור בשני ניסוחיו זהה, קיימים הבדלים רבים בפרטים. על קצתם עמדו פרשנים, ואנו ננסה להסביר כאן גם את השינויים האחרים. למעשה הסיפור חוזר פעם שלישית, כאשר העבד חוזר אל בית אברהם, ועמו רבקה, אולם כאן המספר מציין זאת בקיצור נמרץ, כך: "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה" (פסוק סו). דבר זה מלמד שהחזרה על האירוע לפרטיו כפי שהעבד מציג היא בעלת חשיבות רבה. יש משמעות רבה לשינויים, והם אינם רק גיוון סגנוני.[3] בניסוחו של ר' אחא: "יפה שיחת עבדי בתי אבות מתורתן שלבנים; פרשת אליעזר שנים ושלשה דפין הוא אומרה ושונה, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא" (בראשית רבה, פרשה ס, מהדורת תאודור ואלבק, עמ' 650). עם זאת אפשר להציע טעמים והסברים שונים לכל אחד מפרטי השינויים בעלי המשמעות.[4]

הסיפור מעוצב בארבעה שלבים: הפקדת העבד על בקשת אישה ליצחק; העבד ליד המעין; העבד בבית בתואל; העבד חוזר ובא אל בית יצחק. בחלק הראשון הפועל הוא אברהם, והעבד הוא הנפעל; בחלקים האחרים העבד הוא הפועל (ורבקה מגיבה). בסיפור שתי נקודות שיא שלאחריהן יש ירידה במתח: האחת היא לאחר התפילה והנחש[5] של העבד ליד הבאר, כאשר מגיעה רבקה והכול מורה שזו היא הנערה המיועדת ליצחק; השנייה לאחר שפָּרס העבד לפני בית בתואל את כל אשר היה, ועתה הוא מצפה לתגובתם. פריקת המתח בשני החלקים האלה מוצאת ביטוי בהשתחוויה ובהודיה לה' (פסוקים כו–כז; נב). מבחינת הקורא די היה לכאורה בפירוט המערכה הראשונה והשנייה, ולאחריהן לכתוב בקצרה "ויספר להם העבד את אשר עשה ואת אשר עשתה רבקה", ומיד לאחר מכן את תגובת משפחת בתואל. הרי נוכח ההשתלשלות הפלאית שהוליכה את העבד אל בית משפחתו של אברהם והקרתה לפניו  את רבקה, והכול בעיתוי מדויק, מבקש עתה הקורא לדעת איך יתפתחו הדברים בבית בתואל, והאם בסופו של דבר יקבל את רבקה כדי להביאה אל ארץ נכרייה ורחוקה.

אך כאמור המקרא אינו נוהג כך. הוא מביא תחילה גם את "נאומו" של העבד בבית בתואל במלואו. הקורא הערני מנסה לשמוע את הדברים באוזניו, כאילו הוא אחד מבני המשפחה. הוא גם ישפוט אם יוכל העבד להביא אותם לידי הכרה כי  "מה' יצא הדבר". רק לאחר מכן יגלה לו הכתוב מה עלה בסופו של דבר. יתר על כן, הקורא חד-העין יבחין בניואנסים הקטנים, שבהם בוחר העבד כשהוא מגולל את ההתרחשות, וינסה לראות מה משמעותם ומה מטרתם. את ההבדלים הללו אפשר לראות כאשר מציבים את שתי ה"מקבילות" הללו בטורים מקבילים.[6]

במערכה הרביעית, כאשר העבד חוזר ומספר ליצחק, אדונו החדש, את כל מה שקרה –  אין כבר כל מתח, ולכן אין המקרא חוזר ומביא במפורט את מה שסיפר. כנראה מטעם זה גם לא מובאת תגובתו של יצחק.

נדון עתה בפרטי הסיפור.

המצג

הכתוב מציין בקצרה את שתי העובדות האלה: (א) אברהם זקן, וזהו הרקע למשימה הבאה שהוא מתכנן: הוא רוצה לסדר את הכול למה שיבוא אחריו – להשיא את בנו בהתאם לתפיסת עולמו, ולא להשאיר את הדבר ליד המקרה;[7] (ב) אברהם השיג בחייו את כל מה שאדם שואף להשיג, ויש לו עתה רק עוד משאלה אחת: למצוא לבנו אישה מתאימה. הזכרת זקנתו המופלגת מבהירה מדוע אין הוא מסוגל ללכת למרחקים כדי לבחור בעצמו את האישה הראויה לבנו.[8] תפקיד זה נמסר לעבדו הנאמן והמהימן, המוגדר  "זקן ביתו המשל בכל אשר לו" (פסוק ב). אברהם מוסר לו את דרישותיו ומשביע אותו למלא אחר ההנחיות.

יושם לב, שאברהם אינו פותח בלשון פוזיטיבית, המציינת הטלת תפקיד על שכמו, כגון "קום לך אל ארצי ואל מולדתי ולקחתָּ משם אשה לבני" אלא בלשון שלילה: "ואשביעך [...] אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני".[9] זה מלמד שהיה זה אך טבעי שהעבד הנאמן יבחר ליצחק אישה כחלק ממעמדו, כמנהל כל סדרי הבית (השוו למסופר על אודות יוסף בבית פוטיפר, להלן לט, ג–ו, ח–ט); והיה זה אך טבעי שיבחר לו אישה מן הסביבה הקרובה, מבנות הכנעני.[10]

העבד, לעומת זאת, פותח דבריו בהצגת עצמו, מתוך ענווה שיש בה כבוד עצמי, רק במילים: עבד אברהם אנכי".[11] הוא אינו מוסיף כי הוא "זקן ביתו המשל בכל אשר לו", כפי שהציג אותו הכתוב לפנינו (פסוק ב; ראו להלן). אין צורך לומר לבני הבית מיהו אברהם זה, שאר בשרם, אשר לפני שנים רבות עזב את ארצו ומולדתו ויצא למרחקים. גם הזכרת זקנתו אינה חשובה. לעומת זאת העבד מפרט באוזני בני משפחתה של רבקה את הצלחתו של אדוניו ואת עושרו המופלג,[12] לאחר שכבר הבחין בחמדנותם (ראו פסוק ל). הוא מוסיף עוד אינפורמציה חשובה:

כל הרכוש העצום עתיד לעבור לידי בנו היחיד של האדון.[13] מי שתינשא לו צפויה לחיי עושר ורווחה. הציון ששרה אשת אברהם[14]ילדה את הבן הזה אחרי זקנתה בא להבטיח שאין חשש שיהיו לאברהם בנים נוספים בעתיד, כאלה שיתבעו לעצמם חלק בירושה או שאברהם עלול לבכר אותם על פני הבן הזה.[15] יושם לב שבעוד שהכתוב מציין שהעבד הוא המושל "בכל אשר לו" (פסוק ב), העבד אומר: "ויתן לו (לבנו זה) את כל אשר לו" (פסוק לז).

פרט נוסף הראוי לציון הוא שהעבד אינו מספר תחילה שאברהם נתברך בבן והוא יהיה היורש, אלא מקדים לזה את מה שמעניין את לבן ובתואל הרבה יותר: עושרו ורכושו הרב של אברהם – מה שעושה אותו בעיניהם לאדם רצוי, שכדאי לשמוע מה יש לו להציע, ואז יספר להם שיש לו גם בן המבקש לשאת אישה.

ההשבעה

אפשר להבחין בפרטים האלה:

כאן מציין הכתוב במפורש את מעמדו המיוחד של העבד. אברהם נותן בו אמון מלא בכל אשר יעשה למילוי שליחותו על הצד הטוב ביותר. כאמור, העבד אינו מתפאר במעמדו.

"שים נא ידך תחת ירכי  ואשביעך": צורת ההשבעה מציינת מרות של המשביע (או קבלת מרותו לעניין זה)[16] – כל הפרטים הללו אינם נחוצים בנאומו של העבד. בדבריו הוא מתרכז בהבאת העיקר.

העבד אינו מפרט את הייחוד האמונתי של אברהם שלמארחיו אין חלק בזה. ה' אלוהי אברהם אינו אלוהיהם (השווה לא, נג), הם פוליתאיסטים, המקבלים את קיומם של אלוהי בני עם אחר. ולכן בהמשך, אחרי שהעבד מתאר איך ה' אלוהי אברהם נענה לתפילתו והביא אותו אל האישה המיועדת ממשפחת אברהם, הם מאשרים כי "מה' יצא הדבר", כלומר כך החליט ועשה אלוהיו של אברהם, ולכן "לא נוכל דבר אליך רע או טוב" (פסוק נ), במילים אחרות: אין בכוחנו לפעול נגדו.[17]   

העבד מציין שאברהם ציווהו במפורש לא לקחת לבנו אישה מבנות הכנעני. עושרו המופלג מעיד אמנם על יכולתו לבחור אישה כרצונו מבנות המקום, אך אברהם מתוך עיקרון אינו רוצה להתחתן אתם (השוו רשב"ם). אין העבד מסביר מדוע זה כל כך חשוב לו. הוא אינו אומר שהן רעות בעיני אברהם,[18] ורק מחוסר ברֵרה הוא מבקש אישה ממשפחתו, אלא להפך, למשפחתו יש עדיפות מבחינת עצמה.

העבד בוחר לנסח את ההסתייגות של אברהם במילים "אשר אנכי יושב בארצו" (פסוק לז; לעומת "יושב בקרבו", פסוק ג), אולי כדי לומר שההינתקות של אברהם הייתה מן הארץ אשר נולד בה, לא מן המשפחה, וזה אך טבעי שהוא מחפש לבנו אישה ממשפחתו.

מרחב החיפושים אחרי אישה מתאימה לפי המתווה של אברהם רחב למדי: "ארצי ומולדתי".[19] והנה אחרי שהקרה ה' לפני העבד את רבקה בת בתואל, הוא מתאר מרחב חיפושים  מצומצם מאוד וממוקד, כאילו אברהם דרש לחפש אישה ממשפחתו ומבית אביו דווקא.[20]

חששותיו של העבד והפגתם

שאלתו של העבד, "ההשב אשיב את בנך שמה", פותחת בהצגת האפשרות "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי". פתיחה זו טעונה הבהרה. הרי אין העבד מצוּוה לקחת אישה מסוימת, ואם אחת מסרבת ללכת אחריו הוא יכול לנסות למצוא אחרת מתוך כל הנערות  אשר בארצו ומולדתו של אברהם.  יש אפוא להבין את שאלתו כך: אברהם מעלה שתי דרישות: (א) שהאישה תהיה מארצו וממולדתו; (ב) שהעבד יביא אותה אל בית אברהם. שאלתו של העבד היא עקרונית: מה משני הדברים חשוב יותר, ומה עליו לעשות אם אמנם מצא אישה מתאימה מארצו וממולדתו, אבל היא מציגה תנאי, שתישאר בקרבת בית משפחתה, ועל החתן ללכת שמה.

תשובתו של אברהם חד משמעית. הוא פותח במילות האזהרה החמורה "השמר לך פן",[21] ממשיך ומזכיר את יציאתו מארץ מולדתו, מאור כשדים, מבית אביו, מחרן, והינתקותו הסופית משם, מביע ביטחונו שה' ישלח מלאכו לפני העבד להנחותו בדרך ולהביאו בשלום (השוו שמות כג, כ, כג).[22]

דבריו של אברהם מנוסחים במבנה של אנקלוזיו ("מעטפת", סיים במה שפתח, פסוקים ו–ח):

השמר לך פן תשיב את בני שמה

          ה' [...] אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי

          [...] ואשר נשבע לי

          לזרעך אתן את הארץ הזאת

          הוא ישלח מלאכו לפניך

          ולקחתָּ אשה לבני משם.

          ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך

          ונקית משבועתי זאת

רק את בני לא תשב שמה

האיסור להוריד את יצחק לחרן אינו נובע מחשש מן הסביבה ומהתנהגות היושבים שם, אלא אך ורק בשל הייעוד שהבטיח ה' לזרעו, וזה קשור בישיבה בארץ.[23]

העבד בנאומו אינו מזכיר שהעלה בפני אברהם את האפשרות להביא את יצחק אל בית משפחתו בארם נהריים, וזה נרתע מן האפשרות הזאת, ואף השתמש במילות האזהרה החמורה "השמר לך פן תשיב את בני שמה". אלה אינם דברים הראויים להיאמר על ידי מי שמבקש לקחת את בתם לבנו. העבד אינו מוסר גם את ההדגשה החוזרת ונשנית בפי אברהם על ניתוקו הסופי מארץ מולדתו, המגובה בהבטחה של ה' על הנחלת ארץ כנען. מכל אריכות הדברים בפי אברהם מביא העבד רק את הבעת הביטחון, שבזכות אמונתו ודבקותו בה'[24] הוא ישלח מלאכו ודרכו תצלח.[25]

אברהם אומר "ישלח מלאכו לפניך, ולקחתָּ אשה לבני משם" (פסוק ז, השוו פסוקים ה, ו). העבד חוזר ומדגיש בהרחבה "ישלח מלאכו אתך [...] ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי" (פסוק מ).[26] הוא גם מוסיף: "והצליח דרכך".

במקום הזכרת האפשרות של סירוב האישה ללכת אחריו (פסוק ה) בנאומו בפני המשפחה מציג העבד את הבעיה הזאת בצורה שונה: "ואם לא יתנו לך". כביכול המשפחה היא הקובעת, וממנה הוא מבקש את האישה,[27] שכן גם אם הנערה תסכים ללכת עמו, עדיין היא ברשות המשפחה, וזו יכולה לא להסכים.

במקרה כזה יוצא העבד ידי חובתו, והוא משתחרר משבועת האלה.[28] לעומת האקורד המאיים בפי אברהם, החותם את השיחה במילים "רק את בני לא תשב שמה", השיחה נחתמה בפי העבד במילים רגועות: "והיית נקי מאלתי".[29]

את המשך דברי העבד (פסוק מא) יש אולי לקרוא שלא על פי חלוקת הטעמים, וגם כאן המבנה הוא של אנקלוזיו, כך: 

אז תנקה מאלתי:

כי תבוא אל משפחתי, ואם לא יתנו לך –

והיית נקי מאלתי.[30]  

בסיפור המקורי (פסוקים ה–ט) העבד מדבר על "הארץ אשר יצאת משם" לעומת "הארץ הזאת", וגם אברהם עושה כך. בנאומו של העבד בבית בתואל (פסוקים לט–מה) אין זכר לזה, כי הוא אינו רוצה לדבר בגנות ארצם. החשש שהעלה התייחס אך ורק לאפשרות שהמשפחה תסרב לתת לו את בתם. 

העבד יוצא למילוי שליחותו

העבד אינו מאריך בדברים טפלים על ההכנות למסע ועל המסע, אלא מגיע מיד אל מה שהיה ליד העין.

בסיפור המקור העבד בתפילתו מבקש שה' יקרה, יזמן,[31] לפניו אישה לבן אדוניו. והדברים מנוסחים שוב בצורת אנקלוזיו:

עֲשה חסד עם אדוני אברהם (פסוק יב)

ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני (פסוק יד).

לאחר שתפילתו נענתה הוא חוזר על אותו מוטיב:

ברוך ה' א-לוהי אדוני אברהם

אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני (פסוק כז).

כשהעבד מספר בבית בתואל על תפילתו, הוא פתח – לדבריו – ב"אם ישך נא מצליח דרכי" (פסוק מב), וכלל אינו מזכיר שפנה אל ה' בבקשה לעשיית חסד עם אברהם. אולי משום שלא רצה שנתינת בתם לאישה לבן אדוניו תיראה כעשיית חסד (כך אברבנאל). לעומת זאת לאחר שסיים את הסיפור הוא פונה דווקא אל בתואל וביתו בבקשה: "אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני" (פסוק מט). בקשת החסד מופנית אפוא ועוברת אליהם.[32] היענות לתפילתו שהחלה ב"אם ישך מצליח דרכי" תלויה בהם, "אם ישכם".

יש לעמוד על משמעות האות אשר באמצעותו מבקש העבד למצוא את האישה המיועדת. אין זה סימן טכני גרֵדה. ברור שתגובתה לבקשת העבד מעידה על מידת החסד, על טוב לב ועל נדיבות. יתר על כן, העבד הרי אינו מבקש ממנה מים לגמליו, אבל בתפילתו הוא מוסיף, שהוא מצפה שהיא ביוזמתה שלה תציע להשקות גם את גמליו. תכונות אלה מופיעות גם בסיפור שמספר העבד למארחיו (פסוקים מה–מו).[33]

תפילת העבד נענית

העבד אומר: "אני טרם אכלה לדבר אל לבי" (פסוק מא; הדבר הזה לא נזכר בסיפור המקורי המובא בכתוב). הוא מטעים בזה שבקשתו נענתה מיד (בבחינת "טרם יקראו ואני אענה", ישעיה סה, כד), והרי גם זה מעיד כי "מה' יצא הדבר". ב"העמק דבר" מבאר שרצה לומר בזה שרבקה לא יכולה הייתה לשמוע את דבריו. אבל דומה שזה אינו אלא דרך אמירת תפילה (השוו שמואל א א, יג).[34] ואולי פירושו: מהרהר, שקוע במחשבות.

יש הבדל בין מילות הפנייה אל הנערה, כמובא בסיפור המקורי, הן בדברי תפילתו "הטי נא כדך ואשתה" (פסוק יד) הן בדבריו אליה "הגמיאיני נא מעט מים מעט מים מכדך" (פסוק יז), ובין הנוסח שהוא מציג בפני מארחיו: בתפילתו – "השקיני נא מעט מים מכדך" (פסוק מג), ובפנייתו אליה – "השקיני נא" (פסוק מה). נראה שבסיפורו של העבד בפני המשפחה הוא מאופק יותר, לעומת דבריו בסיפור המקורי אשר עלולים להשתמע בלתי צנועים בפנייתו אל נערה זרה.[35]

     כמו כן יש הבדל בסדר הפעולות. על פי מה שמספר הכתוב (פסוקים יד–יט), העבד בתפילתו הציע, שעל בקשתו לשתות מים תגובת הנערה תהיה "שתה, וגם גמליך אשקה". למעשה, רבקה הציעה לשאוב לכל גמליו רק אחרי שסיימה להשקותו לרוויה, מה שמעיד על רגישותה היתרה: היא לא תפריע לו לשתות בנחת. לעומת זאת, בסיפור בפי העבד (פסוק מו) הנערה נענתה מיד ואמרה "שתה וגם גמליך אשקה", ומיד מתואר הביצוע: "וָאֵשְתְּ, וגם הגמלים השקתה". זה תואם יותר את מה שביקש בתפילתו: "ואמרה אלי: גם אתה שתה וגם לגמליך אשאב", ובזה רצה להראות שתפילתו נתמלאה במדויק.[36]

מובן מאליו שאת תיאורה של הנערה (פסוק טז) לא ישמיע העבד בפני מארחיו. במקום התיאור המפורט של מעשיה של הנערה ליד הבאר (פסוק טז–כ) מדווח על כך העבד במילים מעטות (פסוק מה–מו). הוא אינו מספר שעמד "משתאה [...] ההצליח ה' דרכו אם לא" (ואין חשיבות לביאור המדויק של "משתאה"), כי בזה הוא עלול להמעיט בעיניהם את תחושת ביטחונו בזה שהדברים מכוונים משמים, שרבקה תהיה בת זוגו של בן אדוניו. בקשר לתכשיטים שהעניק העבד לנערה נזכר בסיפור המקורי גם משקלם (כלומר, שוויים), ומתברר שהיו בעלי ערך רב. מובן שכאשר מספר העבד לבתואל ולמשפחתו על מתן התכשיטים, הוא לא יצביע מתוך התפארות על יופיים ועל שוויים.

על שאלתו, "בת מי את" ענתה רבקה: "בת בתואל אנכי, בן מלכה, אשר ילדה לנחור" (פסוק כד). העבד מצטט אותה בשינוי הסדר: "בת בתואל, בן נחור, אשר ילדה לו מלכה" (פסוק מז). אולי משום שייחוס לפי האב מכובד יותר.

בסיפור המקורי מסופר שהוא שאל את רבקה על אודות מקום לינה בבית אביה. מסתבר שלא היה זה משום שהוא חסר מקום לינה, שהרי במסעו הארוך לן פעמים רבות ללא ספק תחת כיפת השמים,[37] אלא זה היה מבחן נוסף לנדיבות. וגם כאן מגלה רבקה יזמה ומוסיפה מעצמה "גם תבן גם מספוא רב עמנו" (פסוק כה). העבד לא סיפר על כך למארחיו: הרי נערה אינה אמורה להזמין על דעת עצמה אדם זר, אנשיו וגמליו, להתארח בבית אביה. גם אפשר שהעבד רוצה שייראה כאילו ההזמנה הביתה הייתה כולה ביזמתו הנדיבה של לבן.[38]

שאלה חשובה ביותר היא סדר הדברים של שאלת העבד על זהותה של הנערה ומתן התכשיטים. בנאומו של העבד הדברים מוצגים בצורה ברורה: תחילה שאל בת מי היא, ולאחר ששמע שהיא בת בתואל, שם עליה את התכשיטים, ומיד הודה לה' שהצליח דרכו (פסוקים מז–מח). לא כן בסיפור המקורי המוצג על ידי הכתוב. שם נאמר "ויקח האיש נזם זהב [...] ושני צמידים על ידיה",[39] שאל אותה בת מי היא, ואם יש בבית אביה מקום ללון, שמע שהיא בת בתואל, ובבית אביה יש גם תבן ומספוא וגם מקום ללון (פסוקים כב–כה). לא נמצא כאן שנתן לה את התכשיטים. ברם מן ההמשך נראה שאכן ענד לה אותם (פסוק ל). מכאן פתח למחלוקת, אם לקח את התכשיטים וגם נתן לה עוד בטרם שאל מי היא, וכאשר סיפר לבני המשפחה את כל אשר אירע הוא הופך את סדר הדברים, או שבאמת נתן לה את התכשיטים רק אחרי ששמע את תשובתה. הגישה הראשונה היא של רש"י,[40] ר' יצחק עראמה ואחרים. הרי מתחילה לא קבע אברהם שצריך לקחת אישה מבית אביו דווקא, והעבד היה בטוח שמן השמים כיוונו שתהיה זאת הנערה שהשקתה אותו ואת גמליו. מבחינתו זו כבר מתנת אירוסין![41] רק אחר כך התברר לו שהנערה האלמונית היא בת בתואל, ובהתאם לזה התאים את דבריו בנאומו (פסוק לח, כדלעיל), ולכן חייב היה כעת להחליף את סדר הדברים ולומר שנתן את התכשיטים רק אחרי שידע מי היא.

רמב"ן, רד"ק ואחרים סבורים שלא נתן לה את התכשיטים עד אשר שמע מפיה מי היא – סדר הדברים היה בדיוק כפי שהוא מספר למארחיו. רשב"ם סבור, כפי הנראה, שנתן לה את התכשיטים אחרי ששאל ולפני שהשיבה לו. קשה להבין מה טעם לזה. לעומתו, רש"ר הירש סבור שפסוק כב אומר רק שהראה לה אותם קודם ששאל על מקום לינה, כדי תדע שהוא עשיר ולא תחשוש מתגובת משפחתה אם על דעת עצמה תציע לארח אותו ואת גמליו בביתם. קרוב לזה שד"ל, אלא שלדעתו העבד גם נתן לה את התכשיטים קודם ששאל.[42]

הלב נוטה לקבל דווקא את גישתו של רש"י. הרי הסיפור כולו מצביע על ביטחונו של העבד שה' יצליח דרכו. יתר על כן, הפועל "ויקח" כשלעצמו עשוי לכלול גם את הנתינה.[43]

העבד חותם את סיפורו בדברי התודה לה' על אשר הצליח דרכו. בעוד שבסיפור המקורי הוא אומר "אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני" (פסוק כז), אבל עדיין אינו יודע אם בסופו של דבר תבוא הנערה אל בית אברהם. בסיפורו בבית בתואל הוא מסיים במפורש במלוא הביטחון: "אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו" (פסוק מח).

אפשר אפוא לראות בכל ההבדלים בין הדרך שהעבד מספר את ההתרחשויות לבין דרך תיאורם בכתוב לראשונה מאמץ שלא לומר דברים העשויים לפגוע בשומעיו או לעורר אצלם חשדנות, ולהפך, להביאם לידי אמפתיה כלפי שולחו וכלפי שליחותו. מטרתו להביא בלב שומעיו את ההכרה כי מה' יצא הדבר, וזהו רצונו. משיקולים רטוריים הוא משמיט פרטים שונים שאינם תורמים הרבה לתכלית זו. הוא השכיל בעת ובעונה אחת לומר להם שאברהם רצה להתחתן דווקא בהם ובבתם, ויחד עם זה שעומדות בפניו גם אפשרויות נוספות, ומוטב שימהרו להחליט, ושהמעשה הנכון הוא להסכים מיד לתת את בתם בידי האיש.

כאמור, ר' אחא הגדיר את החזרה על הסיפור בלשון זו: "יפה שיחת עבדי בתי אבות מתורתן שלבנים". אין הוא מבאר במה יופייה, אלא רק מגיע למסקנה זו מתוך עצם הכפלת הסיפור, ומתוך שהמקרא מביא במפורט את דבריו של אחד מ"עבדי אבות". אפשר לבאר את מטרת כתיבת הסיפור הארוך הזה עם הכפילות לכאורה כשיר שבח לעבד אברהם, לחריצותו ולתבונתו.[44]

אבל קיים גם פן אחר. אפשר שהאריכות שהאריכה התורה מטרתה להראות איך שיתוף פעולה בין מעשי האדם ובין מעשי ה' מביאים להגשמת התכנית האלוהית בניהול סדרי העולם ובמרכזם בניית עם ישראל דרך משפחת האבות.