דפי מאורות (5775-47

הפקר: דבר שהופקר, שאין לו בעלים, שאינו ברשות הפרט (לפי מילון אבן שושן).
 

 

 

הפקרת פֵּרות

מצוות עשה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשמיטה, שנאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה". היינו, אדם שיש בבעלותו שדה או עצים שיש בהם תבואה או פֵּרות, חייב הוא להפקיר את התבואה או את הפֵרות שבבעלותו.

אסור לאדם לאסוף כמות גדולה של פֵּיות לתוך ביתו, אלא צריך להפקיר הכול. אמנם מותר לו לקחת מעט פֵּרות אל תוך ביתו, כמות המספיקה לכל בני ביתו לשבוע ימים, וכשסיים לאכלם רשאי לקחת שוב כמות קטנה אל ביתו, וחוזר חלילה. אדם שהביא כמות גדולה של פֵּרות אל ביתו, אף על פי שעשה איסור, אין פֵּרות אלו נאסרים באכילה.

אסור לאדם לנעול או לגדור את שדהו. אמנם בשדות שיש חשש שיבואו גויים לגנוב פֵּרות או כלי עבודה הנמצאים בשדה או שיש חשש שבעלי חיים ישחיתו את הפֵרות, מותר לנעול את השדה ולהושיב בפתחו שומר. על בעל השדה לתלות שלט שהפֵרות הם הפקר ויציין במקום בולט שכל הרוצה לקחת מהם יוכל לקבל מפתח הממוקם במקום פלוני או שתצוין השעה שבה ניתן יהיה לבוא ולקחת פֵּירות.

אדם שלא הפקיר את פֵּרות שדהו או מנע כניסה לשדהו בלי כל סיבה (המבוארת לעיל), יש מחלוקת אם פֵּרות אלו מותרים באכילה. נוהגים להקל, אך צריך לנהוג בפֵרות אלו קדושת שביעית (דין קדושת פֵּרות יבואר להלן). אמנם המחמיר על עצמו ולא אוכל פֵּרות אלה, תבוא עליו ברכה.

אין פֵּרות השדה הפקר, עד שהבעלים יפקירו אותם.

פֵּרות של השנה השישית שנשארו על העצים גם בשנת השמיטה אינם הפקר ואין נוהגת בהם קדושת שביעית (עניין הקדושה הנוהגת בפֵרות יבואר להלן).

רק פֵרות שנוהגים בהם קדושת שביעית חייבים להפקירם, אך עצי סרק, פרחים, בשמים, פטריות, דשא וכדומה אין צריך להפקירם.

 

מתוך אתר הידברות: http://www.hidabroot.org/he/article/78228

 

 

מחבר:

מכמן, ברוריה