שמיטה - זכר להקהל

אחרי תיאור דיני המצווה אומר בעל ספר החינוך: "ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתם". האזכור האחרון לקיומה של מצוה זו מצוי במשנה (סוטה ז משנה ח). במהלך השנים הבאות איננו מוצאים בספרות היהודית אזכורים אחרים לקיומה של מצוות הקהל. חורבן הבית ופיזורו של עם ישראל בגולה מנעו את קיומה.

הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים (הידוע בכינוי האדר"ת), פרסם בורשה בשנת תרמ"ט את "קונטרס זכר למקדש" ושם הוא מציין שכשם שיש מצוות רבות נוספות שאנו ממשיכים לקיימן אחרי חורבן הבית וכזכר למקדש, הרי "שלפי זה ראוי לנו לעשות זכר למקדש למצוות הקהל". בשנת תש"ה (שנת שמיטה) התעוררה יוזמה במרכז התרבות של הפועל-המזרחי בארץ-ישראל, לעשות זכר להקהל בסוכות תש"ו. אנשי הפועל המזרחי פנו לרב הראשי לארץ ישראל דאז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לשאול את דעתו. בתשובה מנומקת היטב ענה הרב הרצוג לכל החוששים מחידוש המצווה בתקופה שאין בית מקדש ואין מלך לישראל. הרב הרצוג מסיים את תשובתו בדברים אלו: "[...] ואולם בארתי די לסלק את החששות, ויוצא ממילא שראוי מאד לעשות זכר למקדש [...] סבורני שאין שום חשש כשנעשה טכס דתי זכר למצוה היקרה הזאת". הרב הרצוג מתווה תכנית שבה ילמדו כולם את הפרשיות הנקראות במעמד הקהל בבתי הכנסת ובבתי המדרש עוד מערב קודם, וביום ב' דחול המועד סוכות יתכנסו בירושלים וישמעו את דרשות הרבנים הגדולים. את פרשיות התורה הנקראות במעמד זה לא יקראו מעל בימה מאחר שאין לנו מלך.

מאז שנת תש"ו מתקיים המעמד בישראל ברציפות מדי שבע שנים בחול המועד סוכות של מוצאי השמיטה (למעט פעם אחת, בחול המועד סוכות תשל"ד, בשל מלחמת יום הכיפורים). המעמד מתקיים ברחבת הכותל ונשיא המדינה קורא מתוך ספר תורה.

המעמד הגדול ביותר התקיים בחול המועד סוכות תשמ"ח ביוזמתו של פרופ' הלל וייס. בשנה זו קרא בתורה נשיא המדינה חיים הרצוג ובשנת תשנ"ה קרא בתורה הרב הראשי לישראל דאז, הרב ישראל מאיר לאו, במקום הנשיא עזר וייצמן.