קדושת שביעית חלה על ירקות שנלקטו בשמיטה, בשונה מפֵרות שקדושת שביעית חלה רק על פֵּרות שחנטו בשנת השמיטה. הסיבה לכך היא שירקות צריכים השקיה עד זמן הלקיטה ולכן ההשקיה של שנת השמיטה היא שגדלתם והם קדושים בקדושת שביעית.
יש לאכול את הירקות בדרך שרגילים לאכול אותם, ומותר לבשל כל ירק שרגילים לבשל. שאריות של ירקות הקדושים בקדושת שביעית ניתן לשים בשקית ולזרוק לפח (או להניח את כל השאריות בשקית ובסוף היום לקשור ולזרוק לפח). אולם רבים מהדריםלקשור בסוף היום את השקית עם השאריות, ולהניח אותה לכמה ימים בצד או במיכל מיוחד לירקות ולפֵרות בקדושת שביעית, עד שהשאריות ירקיבו, ורק אחר כך לזרוק לפח האשפה.
צמחים העולים מאליהם, מתוך זרעים שנשרו בעונה הקודמת
בין צמחים אלו: ירקות, בשמים, גרגרים למיניהם וכדומה. חכמינו ז"ל אסרום לשימוש רגיל, כלומר ירקות – באכילה, בשמים – בהרחה וכדומה. כל ירק שנבט והבשיל בשביעית וכן גרגרים (תבואה וקטניות, היינו גידולים שמגדלים אותם לשם אכילת זרעיהם, כגון חיטה, תירס ואפונה) שהגיעו לשליש גודל הגרגרים אחרי ראש השנה של שביעית. כל אלו חובה לעקרם ולהניחם במקומם כדי שיירקבו מאליהם.
איסור זה הוא מדרבנן (רמב"ם ד, א–ב), כדעת חכמים בתורת כוהנים (ויקרא כה, ה). הטעם לגזֵרת חז"ל זו הוא מפני עוברי עבֵרה, שלא יהיו זורעים בשביעית בסתר ויאמרו ספיחים הם, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.
השלב שבו נאסרים הגידולים באיסור ספיחים הוא: בגרגרים (תבואה וקטניות) – אם הגיעו לשליש גודל הגרגר (הוא עונת המעשרות) מראש השנה ואילך – לפי הקליטה, גם אם נבטו לפני ראש השנה. אולם נוהגים כדעת הר"ש (פ"ט, א) והרמב"ן (ויקרא כה, ה), שאם נבטו לפני ראש השנה אין בהם איסור ספיחין.
גזֵרת ספיחין אינה חלה על ספיחים שגדלו בארבעה שדות ושדה גוי, וגם לא על ירקות זולים.
גידולים שאין בהם קדושת שביעית (כגון פרחים שאינם עומדים לריח) יש פוסקים שגם איסור ספיחין אין בהם.
מתוך: מרדכי עמנואל, ערכי שמיטה, מדרשת הארץ ומצוותיה, חפץ חיים תשנ"ג, עמ' 102–103.