תורת אמת היתה בפיהו

אומר הנביא[1]: "הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ". יש להבין מה הקשר בין הפסוקים האילו. הסבירו המפרשים שיש כאן יחסי גומלין בין המתים לחיים, שכאשר ישראל נותנים על ליבם ומספידים את הצדיק כראוי ומצביעים על מדת הענווה שבו, ואהבת ישראל שבו, וגמילות החסדים שנהג בה כל ימיו, דרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום. כל השומע ומשתדל בכל כוחו לחזור בתשובה, להיטיב את מעשיו וללכת באורחותיו של הצדיק, בזה יש זכות גדולה לנפטר. מלבד מה שעשה בחייו עשה אף במותו כשהספידו עליו הסופדים, ואז יש עילוי גדול לנשמתו הטהורה ממדרגה למדרגה. באמצעות חסד זה שנגרם לו על ידי החיים, אף הוא מצד הכרת הטוב שלו עומד בתפילה לפני כסא הכבוד בתחנונים ובבקשת רחמים, וגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, והקב"ה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. אבל אם הצדיק בבחינת "אבד", דהיינו שאין מזכירים את מעשיו ומידותיו התרומיות ללמוד מדרכיו, ולא נגרם לצדיק שום טובה על-ידי החיים, גם הצדיק אינו חייב להם כלל, והולך לו למנוחתו. מכאן שאם הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ומיתתו של הצדיק לא עשתה רושם, אז שלום ינוחו על משכבותם, נח על משכבו מבלי להסתכל בדרכי החיים וצרתם. אולם אם האנשים לומדים מדרכיו, אז גם הוא משפיע משם על אותם שלומדים מדרכיו. לכן חובה עלינו ללמוד מדרכיו ומתורתו של רבינו, שלא יהיה בבחינת "הַצַּדִיק אָבָד", אלא שיהיה בבחינת[2] "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים". שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ואז הצדיק ישפיע על מי שהולך בדרכיו, והקב"ה שומע כל תפלה כי[3] "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהן".