דגל ישראל במקורות היהדות-חלק ג'

אכן, אחד מהמעשים הראשונים של מדינה הוא קביעת דגלה וסמלה, המתבססת בדרך כלל על מסורת עתיקה של ייחודה לעומת שאר האומות.[1]הרעיון מופיע במפורש אצל חז"ל:

חיבה גדולה חבבן הקב"ה שעשאם דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין [...] אמר הקב"ה יש לאומות דגלים ואין חביב עלי אלא דגלו[2]של יעקב, הה"ד "ודגלו עלי אהבה".[3] דבר אחר [...] בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים [...] והיו כולם עשוים דגלים דגלים, שנאמר "דגול מרבבה".[4] כיון שראו אותן ישראל [...] התחילו מתאוים לדגלים אמרו: אלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן [...] אמר להם הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם "ימלא ה' כל משאלותיך".[5] מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.[6]

בין אם היזמה לדגלי ישראל באה מצד הקב"ה, כפי שמשתמע מראש המדרש הנזכר, ובין אם מדובר בהיענות אלוקית לבקשת ישראל, כמשמעות הסיפא, רואים שהענקת הדגלים נתפשת ביהדות, כמו אצל אומות העולם, כסימן לחיבוב,[7] לכבוד ולהיכרות: "כדי שיהיו ניכרין".

"איש על דגלו באותות",[8] קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם [...] אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן [...] התחיל אומר מי יכול ליגע בבני אדם אלו? מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם שנאמר "שוכן לשבטיו".[9] מיכן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל, לכך נאמר "איש על דגלו".[10]

נמצא שהדגלים מסמלים, בנוסף על החיבה, גם "גדר" ו"היכר" להבחין בין ישראל ובין שאר האומות. המהרש"א מציין שזה אכן תפקיד הדגל "כמו שנושא הדגל הוא ניכר לבד בחיל".[11] כך גם מצאנו: " 'איש על דגלו באותות לבית אבותם'.[12] חיבה יתירה היתה למלך מלכי המלכים על ישראל והשרה אותם בדגלים כדי שלא יהו מעורבין".[13]

אמנם, ייתכן שמטרת הדגלים במדרש היא להבחין בין שבט לרעהו,[14] אך אם בכך מראים חיבה קל וחומר שדגל המפריד בין ישראל ובין אומות העולם הוא חשוב שבעתיים. כך עולה גם ממדרש מקביל: "אמר הקב"ה יש לאומות העולם דגלים, ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב, שנאמר 'ודגלו עלי אהבה' ".[15] אכן מצאנו "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה",[16] ותרגם אונקלוס: "וה' חטבך יומא דין למהוי לה לעם חביב".[17] מתוך חיבתו של הקב"ה לישראל חשוב לו שלא נתערבב באומות העולם.

מה השמן הזה אינו יכול להתערב במשקין אחרים, אף ישראל אין יכולין להתערב באומות העולם. מנין? שנא' "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי",[18] מה השמן הזה אפי' את נותן אותו בכמה משקין הוא עולה על כלם, כך הם ישראל עליונים על כל אומות העולם. מנין שכך? כתי' "ונתנך ה' [אלהיך] עליון [על כל גויי הארץ] וגו' ".[19]

חשיבות הרעיון של הפרדה פיזית וסמלית מופיעה גם להלכה ולמעשה במצוות. בספר החינוך הסביר לגבי מצוות ברית מילה: "משרשי המצוה לפי שרצה השי"ת לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם להבדילם משאר העמים [...] כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם".[20] אמנם מילה היא מצווה מדאורייתא, ואיננו מבינים את כל ההשלכות והתועלות הרבות שלה, אך ברור שהתועלת החשובה שהוזכרה כאן שייכת אף יותר לדגל ישראל המונף בפרהסיה, וסמליות הייחוד בולטת בו אף יותר.

ראוי להדגיש שאותו "גדר" הפרדה בינינו ובין שאר האומות מתפקד גם כתריס שלא נתבולל ולא נתחתן אתם. הרי"ד סולובייצ'יק כבר עמד על כך שאותה לאומיות ציונית הגיעה בדיוק בזמן כדי להשיב את הגאווה הלאומית לצעירים לאחר שהתחילו להתבייש ביהדותם, ובמיוחד בעקבות השואה, שבה היה לא רק מביך אלא גם מסוכן להיות יהודי.[21] נוסיף שדבר דומה קרה אצל יהדות ברית המועצות לשעבר, שכמעט התבוללה לחלוטין מבחינה דתית. אלמלא חזרתם לחיק האומה הישראלית, גם אם בעיקר מבחינה לאומית ולא מבחינה דתית, אחים אלה היו אבודים לנו לנצח.[22] כמו במדרשים, אף בדורנו הדגל מהווה תריס סמלי בפני התבוללות ונישואי תערובת, בדומה לאותו מגן דוד שעונדים יהודים (אף לא דתיים) בגולה כדגל זעיר, כדי שיזדהו כיהודים, סמל שלעתים אף סובלים בגללו.[23]

הגדרת איסור "חוקות הגויים"

הרעיון להזדהות כישראלי ולהיבדל במחיצה מוחשית מופיע בתור מצווה מדאורייתא האוסרת להידמות לגוים בכל דבר שהוא, כלשון הרמב"ם:

אין הולכין בחקות העובדי כוכבים[24] ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשׂער וכיוצא בהן שנאמר "ולא תלכו בחקות הגוים",[25] ונאמר "ובחקותיהם לא תלכו",[26] ונאמר "השמר לך פן תנקש אחריהם",[27] הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים",[28] לא ילבש במלבוש המיוחד להן [...] ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה.[29]

בדומה לכך מגדיר ספר החינוך: "שלא נתנהג כהם במלבושינו ועניינינו [...] שלא תלכו בנימוסות שלהם [...] ולגנות כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש".[30] הסמ"ג מוסיף, "מזהיר שיהא ישראל מובדלין מן העכו"ם במלבוש, במנהג בדבור".[31] נציין, שאף שבדרך כלל אין דורשים טעמי מצוות,[32] כאן עצם הגדרת המצווה מבהירה מהי כוונתה.[33]

משתמע מדבריהם של הסמ"ג ואחרים,[34] שכל ניסיון להזדהות כגוי, הן בתחום הדתי הן בתחום הנוהג הלאומי או התרבותי, הוא אסור מדאורייתא.[35] לעומתו, לדעת המאירי, יש הבחנה בין דמיון לענייני פולחן האסורים מדאורייתא ובין כש"הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה [עבודה זרה] כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו".[36] לדעתו, החידוש של רבנן הוא לאסור דווקא סמלים, מעשים או בגדים לאומיים כדי שלא נימשך אחרי נימוסי לאומיותם גם לדתם.[37]

נפסק בהגהות מיימוניות בשם הרא"ם,[38] שאין להוסיף על רשימת האיסורים שנמסרו לנו בחז"ל, ומובאים דבריהם בבית יוסף. לשיטה הזאת אין לחשוש מלהתיר הנפת דגל של עם זר על ידי יהודי.[39] ברם מדברי הרמב"ם עולה בבירור שלא רק אסרו את הדוגמאות שהזכירו, אלא גם הוסיפו בלשון כוללני: "וכיוצא בהן [...] שלא ידמה להן אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו".[40]הרמב"ם חוזר ומדגיש שוב בסוף בלשון הכללה: "וכיוצא בהן, לוקה", וכך גם דעת הרמב"ן והרשב"א.[41]

יש אף שדייקו שהרמב"ם כולל בכוונה לאסור גם את כל המנהגים של הגויים המתחדשים בכל זמן, ממה שכתב "אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להן [...] כמו שהן עושין [...] כדרך שעושין הן" בלשון הווה, לעומת מה שכתב בהמשך: "כמו שהיו עושין"[42] בלשון עבר. בכך רצה הרמב"ם להדגיש שאסורים גם המנהגים של כל דור ודור.[43] אמנם השולחן ערוך השמיט את הביטויים היותר כוללים של הרמב"ם, כנראה מרצון להקל כדעת הרא"ם וכפי שהובא בבית יוסף, אך הרמ"א "החזיר": "אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו".[44] גם הב"ח והמנחת חינוך על פי הט"ז[45] פסקו שהעיקר להיבדל מהגויים, והלאו של "בחוקותיהם" משתנה בכל דור.[46] דבריהם נפסקו בדרכי תשובה.[47] כך עולה גם מלשון חז"ל: " 'הן עם לבדד ישכון',[48] "מובדלים הם מן הגוים בכל דבר במלבושיהן".[49] ובספרא:

והלא כבר נאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' ",[50] ומה תלמוד לומר "ובחוקותיהם לא תלכו"?[51] שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות. ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, ר' יהודה בן בתירא אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית (=שערות) ושלא תספור קומי שפה".[52]

נראה שמחלוקת הרא"ם והרמב"ם קיימת כבר בחז"ל. תנא קמא מביא כלל וממשיל "כגון", שהוא לשון כולל לאסור את כל הדברים הדומים. לעומתו הדגיש ר' מאיר שיש רשימה שמנו חכמים ותו לא. התוספת של ריב"ב שוב פותחת את הרשימה, וברור שאין "רשימה אחת" המקובלת על ידי חז"ל, ודלא כשיטת הרא"ם.[53] לפי זה קשה כיצד פוסק הרא"ם כר' מאיר לעומת תנא קמא.

בספר המצוות מזכיר הרמב"ם את שלוש הדעות:

שהזהרינו מללכת בדרכי העכו"ם ומתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם וקבוציהם במושבם והוא אמרו ית' "ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם",[54] וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר "ובחקתיהם לא תלכו".[55] ובא הפירוש,[56] לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם. ולשון ספרא:[57] "ובחקתיהם לא תלכו", שלא תלכו בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון טרטריאות וקרקסיאות והאסטריאות, ואלו הם מינים מן המושבים שהיו מתקבצין בהם לעבודת הצלמים. רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. רבי יהודה אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי. ומי שעושה דבר מאלה חייב מלקות. ונכפלה האזהרה מזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו "השמר לך פן תנקש אחריהם",[58] שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאים בתלוסין[59] אף אני אצא בתלוסין, והוא מין ממיני זיון[60] הפרשים. וכבר ידעת לשון הנביא על כל הלבשים מלבוש נכרי וגו',[61] זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חקותיהם ואפילו במלבוש.[62]

הרמב"ם הדגיש שמלבד שנהיה שונים במעשינו ובמידותינו ("דעות" בלשונו), חשוב שנהיה מובדלים ושונים בכל דבר, גם בסממנים החיצוניים. אף בביאור הגר"א, למרות שדרכו לקצר, טורח להביא את שלוש הדעות מהספרא, כנראה כדי להדגיש שנאסרה לא רק הרשימה שבתוספתא,[63] וכן דעת רוב הפוסקים.[64]

אכן עולה בבירור שהרצון להידמות לגוים ולהזדהות כגוי עומדת במרכז הסוגיה של "חוקות הגויים" ומצוות "ואבדיל אתכם".[65] אמנם יש אומרים שמנהגי הגויים אסורים אפילו כשאין כוונתו להידמות להם, אך אם כוונתו לעשות כן הרי זה אסור לכל הדעות.[66] המבי"ט מסביר שהכתוב בספרו להיות שונים ב"נימוסות" שלהם, בא לאסור כש"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעושה כן כדי לדמות להם".[67]

מהר"ם שיק כותב: "דוודאי [...] דכל העושה דבר מעשה או עבודה כדי לדמות עצמו לאומות וגויי הארץ עובר בכמה[68] לאוין", ומדגיש שאיסור הדמיון הוא לא רק מסיבות דת, אלא הוא הדין לזהות לאומית, למשל בנידון שמות לועזיים. הוא ממשיך להביא את דברי הספרי " 'השמר', בלא תעשה. 'פן' בלא תעשה. פן תנקש אחריהם, שמא תמשך אחריהם או שמא תדמה להם, שמא תעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש".[69] כלומר להידמות להם הוא איסור בפני עצמו.[70]

חשיבות האיסור להזדהות כגוי מתבטאת במלוא חומרתה בסוגיית "ערקתא דמסאנא", המלמדת שלא רק שאין להזדהות כגוי אלא אף אסור לענוד בגד אחד המזוהה עם עם אחר. "אבל בפרהסיה, אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצוה קלה? אמר רבה בר יצחק אמר רב אפילו ערקתא דמסאנא",[71] ופירש הרי"ף: "הנכרים שבאותו הזמן היו עושין רצועות של מנעליהן אדומות וישראל היו עושין שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי".[72] גם רבנו חננאל,[73] בעלי התוספות,[74] הרא"ש[75] והרשב"א[76] מסבירים שאין כאן מגמה דתית או מצווה, אלא כל מטרת המנהג היא להיות שונה ולהיבדל מהגויים לאחר שהם הנהיגו דבר מסוים. כך מדגיש גם הרא"ם: "אפילו אין מצוה אלא מנהג יהדות שהונהג לתרבות".[77] אמנם רש"י, המהרי"ק וסייעתם סוברים שחוקות הגויים אסורה רק אם יש במעשה צד יהדות, כגון חוסר צניעות, או שהוא דבר לא הגיוני וחוששים שהמקור בעבודה זרה, וכך פסק הרמ"א,[78] אך פוסקים רבים החמירו למעשה כמו הרי"ף וסייעתו.[79]

למשל, נראים ביותר דברי הגר"א[80] המרחיב בנושא חוקת הגויים ומוכיח מהסוגיה במסכת סנהדרין שאלמלא היה כתוב בתורה הריגה בסייף (וכן בשריפת בגדי המלך), היה אסור משום חוקות הגויים, אף על פי שיש בזה טעם הגיוני בתור מיתה נקייה ומהירה יחסית לקופיץ (או טעם כבוד המלכות בשרֵפת בגדי המלך).[81] אלא מוכח לדעת הגר"א שאסורים אפילו דברים שיש בהם טעם ושאין בהם פריצות אם מדובר בדבר מיוחד לאומה שלהם.

אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור, וכפשט דברי הרי"ף הנ"ל אפילו ערקתא כו' וודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות וז"ש אפילו ערקתא כו' וכמ"ש בספרי הנ"ל הואיל והן יוצאין כו'.[82] אבל מלבוש שהיינו לובשין בלא"ה מותר, לכן ל"ק כל ראיות מהרי"ק הנ"ל לפי שלא היה מיוחד להם דוקא וכ"כ הרמב"ם "המיוחד להם" וכן בכ"ד ודברי מהרי"ק אינן נראין כלל.[83]

אף הרי"ד סולובייצ'יק הורה שלהתלבש ככל אנשי התרבות המערבית מותר, משום שאין כאן לבוש המיוחד לשום אומה פרטית, אך הדגיש שאין ללבוש שמלה צרפתית,[84] שבלבישתה יש משום "בריחה מהזדהות יהודית".[85]

בהתאם, יש בגד לאומי מובהק ומיוחד בצורת הדגל הלאומי, דמה לי בגד שלובשים או בגד שמניפים? ובפרט שהאיסור אינו רק על לבוש אלא על כל מעשה הזדהות עם אומה אחרת.

הגר"א ציטט מספר המצוות שהזכיר את הספרי: "שלא תאמר הואיל והן יוצאין באבגיטא [...] בארגמן [...] בקלוסין אף אני יוצא (בהם, א"ש)", והסביר הרמב"ם: "והוא מין ממיני זיון[86] הפרשים" (בתרגומים אחרים שבמהדורת פרנקל: אנשי הצבא, אנשי המלחמה), והוסיף הגר"א: "וכולן מיני מלבושין הן וז"ש ולא מדמין להן". ייתכן שניתן להציע שהכוונה לסמל לאומי ואולי אף לדגל  שהחיילים יוצאים אתו למלחמה, אולי על מדיהם או על שריונם.[87]

אף המהרי"ק, המקל יותר מהרי"ף והגר"א ואוסר רק מנהג דתי או לא צנוע,[88] יאסור כנראה כשהמטרה היא להידמות לגויים, כגון אותו בגד לאומי שזאת מגמתו. אף הוא, כרוב הפוסקים בסוגיה, נתלה ברמב"ם[89] ומתיר רק סמל לחכמה או לכבוד וכדומה:

וז"ל הרמב"ם: "לא ילבש במלבוש המיוחד להם".[90] ולמה לו לומר "המיוחד להם"? לימא: "לא ילבוש במלבוש הדומה למלבושם"! אלא ודאי דלא נאסר אלא במלבוש שכבר נתייחד אליהם ופרשו הישראלים ממנו [...][91] וטעם זה לא שייך אלא בלבוש שנתייחד לכלל אומת(ם) מחמת גיותן כדפי', אבל הקאפ"א[92] הזאת שלא נתייחד(ה) לכלל אומתן אלא לחכמי(ם) מפני חכמתן [...] רק שלא יהא מלבוש מיוחד להם.[93]

כך מעלה בעל השרידי אש, אפילו לדעת המהרי"ק:

והכלל העולה מכל דברי הראשונים, ש[...]מודים, שאם הוא דבר שאינו חוק לעבודה זרה אלא חוק האומה, אסור רק אם עושים כדי להידמות להם, אבל אם אינם עושים כדי להידמות להם, מותר.[94]

כאמור, הרמ"א הכריע להקל בהגדרת איסור חוקות הגויים כדברי המהרי"ק, שאין איסור אלא באחד משני פנים: דבר שיש בו משום פריצות או דבר שאין טעמו נגלה. יש לציין, שטעם האיסור בסוג השני נובע מחשש שמא יש באותו מנהג סמל או שמץ עבודה זרה מימי אבותיהם.[95]

על כן יש מקום להקשות אפילו לדעה זאת המקילה, כיצד ניתן להניף דגלים רבים כגון אלה של אנגליה, שוויץ, אוסטרליה ודנמרק, המבוססים על סמל הצלב. אם אוסרים מנהג סתם שמא ביסוד המנהג היה סרך עבודה זרה,[96] קל וחומר שאסור כשידוע לנו בוודאות שהמקור של דגלי הצלב היו כסמל דתי של עבודה זרה ושל ה"מלאך" או ה"קדוש" שלהם שהאמינו שיצא אתם למלחמותיהם.[97] בעניין זה אסור אפילו אם אינו מתכוון להידמות להם, וקל חומר כשעניין הנפת דגל הוא אכן להידמות ואף להזדהות עם אותו גוי.

אף הסוברים שאין בכך איסור דאורייתא מסכימים שאין לנהוג כמנהגי אומתם כדי שלא יימשכו אחרי דתם.[98] כל שכן כאשר רצון היהודים שם הוא להידמות לגוים ולהתבולל עם סביבתם להראות כמה שהם "אנגלים" או "אמריקאים" על חשבון הזהות הישראלית שלהם, נראה שיש מקום לאסור לכל הדעות.[99] אף שהתיר בעל השרידי אש "למי שעושה כן מתוך כבוד או מניעת בזיון", בנידון שלנו אין ביזיון לא להניף דגל, כי אחוז ניכר של אזרחים אינם מניפים דגל אפילו ביום העצמאות שלהם.

עוד יש לעיין בדברי התוספות שאבטולמוס בן ראובן היה רגיל לספר קומי כדי להטעות את השליטים,[100] אך לא נתכוון להידמות אליהם, שאז היה אסור לכל הדעות.[101] מה ההבדל בין להטעות שמותר ובין להידמות שאסור? נראה שדווקא שאלתנו מהווה נפקא מינה, שכן אין בכוונתם של היהודים בחו"ל המרימים דגל זר להטעות את הגויים לחשוב שהם גוים, אלא הם רוצים להידמות להם.

כך מסכם בעל השרידי אש למעשה:

סוף דבר, שבדברים שיש בהם סרך של עבודה זרה אסור אפילו באינו מתכוין להדמות להם, שהרי אין לומר שהוא רוצה להדמות לאומות הראשונים שהם עובדי אלילים ועושים מעשי שטות, אבל דברים שאין בהם סרך של עבודה זרה אסור רק אם רוצה להדמות להם [...] והכלל העולה מכל דברי הראשונים [...] שאם הוא דבר שאינו חוק לעבודה זרה אלא חוק האומה, אסור רק אם עושים כדי להידמות להם.[102]

מכאן עולה, שלא רק בדגלים עם צלב אסור אפילו אם לא היה מתכוון להידמות לגוים, אלא גם בדגל אמריקה, שאין בו סרך עבודה זרה, ייתכן שיש לאסור מפני שכוונתו להידמות להם.[103]

אמנם לפי בעל השרידי אש, על פי המהרי"ק, הדבר מותר אם יחד עם הרצון להידמות לגויים יש גם תועלת אחרת, כגון מדים של רופאים וכדומה. ברם גם לשיטתו, כשהתועלת היא בעצם הרצון להידמות להם אסור. כך אכן הגיב בעצמו לדברי הר"א וולקין,[104] שחשב ללמד זכות על החילונים שבכמה דברים מחקים את הגויים.[105] השיב בעל השרידי אש שאין ללמד זכות עליהם, כיוון שהם עושים כך כדי להדמות לעכו"ם, וזה אסור אפילו לבעל היראים.[106] הרי לחילוני יש תועלות רבות במה שחי חיים כתרבות הגויים ובכל זאת סובר לאסור.

לפי זה, אם אסור מלבוש מיוחד של אומה, מה ההבדל בין בגד ללבוש או בגד להניף? אדרבה, אם עיקר כוונתו של בגד לתועלת, להתגונן מפני קור וחום,[107] ובכל זאת אסור, קל וחומר לדגל זר שכל כוונתו להזדהות אתם ולהיחשב כאחד מהם, שלכאורה צריך להיות אסור.[108] נדייק גם בדברי הרמב"ם ובעל החינוך: "ולגנות כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש",[109] וכל שכן שאר הדברים שעיקרם זהות דתית או לאומית.

מכאן עולה חידוש גדול, שאם ראינו שקיים אידאל להזדהות כישראלי בדתו ובלאומיותו, אזי יש ערך להניף את דגל ישראל. לעומת זאת קיימת בעייתיות ליהודי להניף דגל זר.

חובה להזדהות כישראלי ולא כגוי אחר

נוסף על האיסור להידמות לגוי, קיימת מצווה להזדהות כישראלי ויש אף איסור בהסתרת יהדותו. חז"ל מלמדים שיש ללמוד מיוסף הצדיק שהודה בארצו ולא ממשה רבנו שלא הודה בארצו:

אמר [משה] לפניו: רבש"ע, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו מנין? גבירתו אומרת "ראו הביא לנו איש עברי",[110] ולא כפר אלא "גנב גנבתי מארץ העברים".[111] נקבר בארצו מנין? שנא' "ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם".[112] את(ה) שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך. כיצד? בנות יתרו אומרות "איש מצרי הצילנו מיד הרועים",[113] והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו.[114]

האדמו"ר מאוסטרובצה[115] והרי"ד סולובייצ'יק[116] הקשו: הרי יוסף אכן בא מארץ העברים, ומשה לא בא אלא מארץ מצרים, לפיכך מדוע נענש משה על האמת? ועוד, שמשה לא אמר כלום אלא שבנות יתרו הסיקו מעצמן, ומשה רק לא תיקן אותן. אלא ללמד שגם אם אכן יהודי גר בחו"ל כמשה, עליו להזדהות בגאון כבן ארץ ישראל,[117] ואף לתקן אחרים הטועים בזהותו הלאומית, אף שלעולם לא היה בארץ ישראל ואף שעם ישראל כולו לא היה בארץ בדורו.

אמנם פסק הטור שהאיסור החמור, שעליו ייהרג ואל יעבור, ליהודי לומר שהוא גוי, אפילו להציל את החיים, הוא רק אם משתמעת מכך הודעה בעבודה זרה (למשל ברוב הדורות באירופה, שהכחשה בישראליות שלו משמעותה הצהרה בנצרות): "אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם (=גוי[118]) כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא עכו"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר".[119] על כן, אם לא יתפרש כך, כגון ברוסיה הסובייטית, מותר להכחיש כדי שלא יהרגוהו.[120]

ברם אם אין סכנת נפשות, אפילו זה אסור, וחייבים להזדהות כישראלי,[121] כלשון השולחן ערוך: "כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי, משנה מלבושו בשעת הגזרה מותר".[122] כן מפורש גם ברמ"א: "וכל זה לא שרי רק במקום סכנה, אבל שלא במקום סכנה, כגון שילבש בגדי עכו"ם שלא יכירוהו שהוא יהודי ויעברו מכס או כדומה לזה, אסור",[123] וראו מה שהבאנו למעלה בסוגיית ערקתא דמסאנא.[124]

מעניינת במיוחד תשובת המהרש"ל הפוסק שהוא הדין גם שאסור ליהודי לומר שהוא ישמעאלי, אף שהמוסלמים אינם עובדי עבודה זרה.[125] הוא מתיר להתלבש כגוי ולשתוק, אך אם ישאלוהו, צריך לומר "אני יהודי", גם אם הדבר יעלה לו בחייו.[126] אף מדברי שו"ת הרשב"א[127] הריב"ש[128] והתשב"ץ,[129] עולה שאיסור חוקות הגויים והמצווה להיבדל מהם שייך גם מאומות מוסלמיות. מהר"י ברונא והט"ז סוברים שגם אם המעשה אינו קשור לדת כלל אלא לנימוסים, חשוב להקפיד כי בכך ניכר שהוא יהודי ולא גוי.[130] כך הסביר החתם סופר את סיבת ההקפדה המיוחדת הנהוגה בחבישת כיפה לעומת הגויים המגלים את ראשם.[131] כך נראה גם הפשט בפסוק "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי",[132] כלומר להיבדל מכל העמים ולא רק מעובדי עבודה זרה.

על פי זה גם ברוסיה הסובייטית וגם באמריקה היום, שיש שם אתיאיסטים רבים והכחשת יהדותו של אדם אינה אומרת כלל שהוא נוצרי עובד עבודה זרה, בכל זאת אסור להכחיש את היותו ישראלי או יהודי, אלא אם הדבר כרוך בסכנת נפשות, שאז נדחות כמעט כל המצוות. כלומר בהכחשת היהדות יש לא רק איסור דתי אלא גם בעיה של זהות לאומית.

הרי"ד סולובייצ'יק הקפיד מאוד בנושא: "עיקרו של הדבר הוא, שאסור לו ליהודי להתבייש ביהדותו ומוזהר הוא על כך שלא ינסה להסתיר ולהעלים את היותו יהודי". לדוגמה הביא את אלה בחו"ל המקפלים את העיתון ברכבת שלא יראו שיש שם אותיות עבריות. "בעניין הרצון שלא להזדהות כיהודי, כעין מש"כ ששני תלמידי ר' יהושע 'שינו עטיפתן בשעת השמד'[133] [...] ולא הלבוש בלבד, כי אם כל דבר שבאמצעותו רצה היהודי להסתיר את יהדותו, מחמת בושה או רגשי נחיתות, נראה היה בעיני חז"ל כעין שינוי עטיפתן בשעת השמד", שבוודאי אסור גם שלא בשעת השמד.[134]

החשיבות בשמירת הזהות הישראלית בהפגנתיות מודגשת היטב במדרש: "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהם אחד מהן פרוץ בערוה".[135] שני הדברים הראשונים (שמם ולשונם, בנוסף לגרסה "שלא חלפו שלמותם"[136]) מציינים את שמירתם על הזהות הלאומית, אף שלא זכו לגאולה מבחינה דתית.[137] אף השניים האחרונים (שלא הלשינו ושהקפידו על העריות), מסמלים הקפדה באחדות ובזהות לאומית.[138] אכן, יושם אל לב שהפסוק הנדרש שם הוא "גן נעול אחותי כלה",[139] שישראל במצרים גדרו עצמם מן הערווה ומההתבוללות מזהותם הלאומית.

כדי להבין את המדרש נזכור שרוב היהודים שהיגרו מאירופה לאמריקה אימצו שמות פרטיים באנגלית כדי להיקלט בקלות במדינה החדשה. רבים אף שינו את שם המשפחה שלהם כדי שהוא לא יהיה "יהודי" מדי, למשל במשפחתי חלק שינו מ"לפקוביץ" ל"Lefko", ומ"חוואטקי" ל"Chwat" ואפילו ל"Buttons"![140] תופעה זאת מחדדת את החשיבות שראו חז"ל בהקפדה בשימוש בשם העברי. להבדיל, כשעולים יהודים לארץ, רבים מעברתים את שמם הפרטי ולפעמים אף את שם המשפחה (למשל, מגרין לבן-גוריון, מפרלמן לבן-יהודה, במשפחתי מ"Chwat" ל"שבט") כדי להצהיר בגאווה על זהותם הישראלית.

השמירה על דגל הזהות הייחודית שלנו דרך ההקפדה על שמות עבריים מופיעה גם בפוסקים. המהרשד"ם כותב שצריכים להתרחק מנתינת שמות לועזיים עד כמה שאפשר,[141] והמהר"ם שיק אף מרחיק לכת לומר שעל פי הרמב"ם יש איסור דאורייתא להשתמש בשמות לועזיים:

ומשם ילפינן בספרי דאין רשאים לדמות להם בשום אופן [...] וכשם שאסור לנו להדמות להם במלבושם ובבהילוכם ובשאר מנהגיהם ה"ה וכ"ש דאסור לדמות להם בשמם ועלינו לעשות כמו שעשו אבותינו [...] ואותן אנשים קוראין עצמם בשם הגויים, והרי בזה הם מראים שהם מחשיבים את הגויים יותר מהישראלים.[142]

המהר"ם שיק מוסיף שתמוה הדבר שכל האומות גאים בשמותיהם, וישראל, זקן וסגולת העמים, מתביישים מעצמם.[143] על כך הקפיד הר"מ שטרן מדיבריצין, והגדיר כ"חוב קדוש" ו"אזהרה חמורה" לא להיקרא בשם לועזי, שבכך עובר על שלשה איסורים.[144] מחבר שו"ת באר משה אף מרחיק לכת לחייב את מי שרשום בתעודת זהות בשם לועזי לשנות אותו לשם עברי בכל תעודותיו. כך עשה בעצמו כשהגיע לאמריקה.[145] אף המהרש"ם פסק שאסור מדינא להשתמש בשם לועזי וזה אף מעכב את הגאולה, אך משתמע שהוא מדרבנן.[146]

לעומתם, מוכיח הר"מ קליין מהגמרא בגיטין שלא ייתכן שיש איסור ממש בשמות לועזיים, שכן הורו חז"ל "הבאים ממדינת הים אע"פ ששמותיהן כשמות עכו"ם כשרים מפני שרוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות עכו"ם",[147] וקשה לומר שבאותה תקופה רוב ישראל עברו על איסור גמור. בכל זאת, למעשה אף הוא אוסר בזמן הזה מצד אחר ומוסיף: "ובפרט כי אותם שקורין בשמות האלו הוא רובא דרובא מפני שרוצים להתדמות להם ולהתבולל ביניהם כמובן".[148] כמו כן מודה הר"מ פיינשטיין שאין בכך איסור ובכל זאת הוא "מגונה מאד".[149] ר"ש אבינר מרחיק לכת וכותב שראוי אף לעברת שמות משפחה.[150]

כך מצאנו שיצאו גדולי ישראל נגד דיבור בלעז באמריקה, במקום עברית או אידיש:

«~KR~»ובמדינות שכל שיחם ושיגם הם בלשון העם שיושבים בתוכו, לרוב, ריח קרירות לישראל נודף מהם. כי השיויון מוליד אהבה, וכיון שהם משתוים בלשונם לאזרחי העם תקנן אהבה בלבם להאזרחים, ולעומתם, חסרון אהבה למובדלים מהם בלשונם.[151]«~/KR~»

נראה שאם יש ערך לזיהוי "עקיף" כמו שם יהודי או שפה יהודית, שהם בעיקרם נושאים של תקשורת וזהות פרטית, קל וחומר שיש ערך גדול אף יותר בזיהויו הלאומי המפורש, הישיר והגלוי כישראלי בצורת הדגל, ויש בעיה להזדהות כגוי אחר בהנפת דגל זר.[152]

חשש לאסור דגל ישראל כ"חוקות הגויים"

לאור מה שכתבנו בפרק הקודם שהגדרת (ולא "טעם") מצוות "חוקת הגויים" היא להיבדל מהם, ושזה בדיוק תפקיד הדגל, להבחין בינינו ובין האומות האחרות, אין לטענה שדגל ישראל אסור מצד חוקות הגויים כל יסוד.[153]

 אמנם מצאנו אצל הר"ב ז'ולטי, רבה של ירושלים, שבעקבות שיטת הגר"א[154] הוא חושש משום חוקות הגויים לאסור כל דבר שהאדם לא היה חושב עליו בעצמו, ועל פי זה אוסר לירות בטקס לוויה צבאית,[155] ואולי הוא הדין גם לגבי הנפת דגל.

אמנם כבר השיב עליו בעל השרידי אש:

שדבריו [...] הם נגד הריב"ש[156] [...] וגם נגד התוספתא[157] [...], שמפני כבוד מותר אפילו בדבר שיש בו משום דרכי האמורי, וגם הגר"א עצמו לא אסר אלא ברוצה ללמוד מהם, אבל זה אינו נקרא לימוד, אלא עושים כן שלא יתגנה הצבא הישראלי בעיני העמים, וכדרך שהתירו לספר קומי למקורבי מלכות, וכפי הטעם שכתב הרמב"ם "והי' לו גנאי לפי שלא ידמה להן",[158] ומכש"כ בטכס צבאי, שיש בו טעם הגון, שלפי דעתם של הראשונים אין בו שום סרך של איסור. ולדעתי הפריז הגאון הנ"ל על המידה.[159]

הריב"ש שצוטט אף מפטיר: "שאם באנו לומר כן, נאסור ההספד, מפני שהעכו"ם ג"כ מספידין".[160] הרח"ד הלוי מעיר בנושא טקס הלוויה צבאית או עמידה בדומייה לזכר החיילים, שבדבר שנהגו לתועלת, כגון לבושי שרד של רופאים או לכבוד וכדומה, מותר.[161] אף מצאתי שהראי"ה קוק הנהיג שתי דקות דומייה וזיכרון ביום שביתת הנשק (ממלחמת העולם הראשונה) לזכר אלה שנפלו ולא חשש כלל לחוקות הגויים.[162] לכאורה הוא הדין שאין חשש מלהתיר הנפת דגל לכבוד המדינה.

בעניין דומה מתיר רי"מ חזן מרומי להכניס שעון עם פעמון לבית הכנסת להועיל להקפיד בסוף זמני קריאת שמע ותפילה, אף על פי שכך נוהגים הנוצרים:

שהרי אנו מישובו של עולם גמרינן ולא מינייהו, כי גם אנחנו בני אדם המרגישים ובוחרים בטוב לפי רוב דעות בני תבל או בהרגל יושבי המדינה איש ואיש יולד בה. אדרבא, מחוייבים אנחנו להדמות עליהם [...] ולא יחרפונו אויבינו לומר כי אין אנחנו מרגישים בכבוד הנפש היקרה ונשלים כבהמות יער.[163]

לא זו בלבד, אלא אף מצאנו שלפעמים דווקא מעניקים משקל הלכתי לתחושות, לנימוסים ולמנהגי הכבוד של הגויים, לא רק כדי לא לאסור אלא אף כדבר חיובי. התורה כבר טורחת לפרט שהצעותיו של יתרו בדרכי ניהול בתי הדין התקבלו אף שבא מבחוץ.[164] כמו כן אסרו נקמה בגבעונים שהתעו את יהושע משום קידוש השם, שלא יאמרו הגויים: עברו על שבועתן.[165] אף הרמב"ם לא מרגיש פסול לדמות את עבודת הקרבנות למה שהיה נהוג אצל הגויים.[166]

ר"י הנשקה היטיב להבחין מתי חייבים ומתי אסור להתחשב בחוקות ובנימוסי הכבוד של הגויים:[167]

נושא שיש לו ערך בהלכה, אם פרט מסוים בו מותר לנו, והגויים מחמירים בו, אזי יש להחמיר בו. זאת משום שבעיני הגויים עבירה על אותו פרט משקפת זלזול בו, ואם ניראה בעיני הגויים כמזלזלים בערכי תורה, זהו חילול השם [...] זהו אם כן הכלל: כאשר ההלכה שלנו והנורמות של הגויים נפגשים ומסכימים עקרונית על ערך מסוים כגון כיבוד הורים, איסור מלאכה ביום שבתון וכבוד בית התפילה, אז יש מקום לאסור את המותר, כדי שלא ייווצר מצב או כדי שלא ייראה כאילו הגויים מחמירים מאתנו בנושאים החשובים בעינינו.[168]

למשל, אם הגויים אוסרים ללמד לימודי חול בכנסיות שלהם, גם אם מצד הדין יש מקום ומצבים להקל, אין להתיר לעשות כן בבית הכנסת.[169] לצום ביום תענית של גויים הוא דרכי האמורי, אך להחמיר כמותם אף יותר מהרגיל אצלנו ביום התענית שלנו, למשל להימנע מעישון, זה לדעתו האימוץ הראוי של נורמות הגויים.[170]

הריב"ש בשו"ת, נשאל על קהילה שנהגו לצאת כל יום מימי השבעה מבית האבל לבית הקברות, כשם שנוהגים הישמעאלים, והשיב שימשיכו במנהגם אף אם הדבר סותר לכאורה את ההגדרה ההלכתית של כבוד (שאין יוצאים מהבית), שמנהגי הכבוד מוגדרים אפילו על ידי גויי המקום.[171]

מקור חשוב לסוגייתנו נמצא בשו"ת הרשב"ש. שם מסופר שרצו לתקן בבית כנסת מסוים בארצות ערב שיהיה אסור להיכנס לבית הכנסת בנעליים כפי שמקפידים הישמעאלים, משום שריננו אחר היהודים שהם מזלזלים בבית הכנסת שלהם יותר מהמוסלמים. הוא פסק שדרך כבוד או זלזול מוגדר בכל מקום כפי מנהג הזמן והמקום, ואם בארצות הנוצריות הוא הפוך יש לנהוג שם כך ולאסור להיכנס יחף.[172]

אם כך, בקדושת בית הכנסת ובסוגיה שיש עדות בישראל הנוהגות להפך, בכל זאת רואים שלא רק שאין בכך "חוקות הגויים" אלא שאפשר שיש ללמוד מהם. קל וחומר להראות כבוד לעם ישראל במקום שאין מנהג הפוך, שלא רק שאין בכך איסור אלא שיש מעלה לנהוג כבוד בדרך זו.

נראה אם כן, שאם הגויים מכבדים את דגליהם ויש גם חוקים ועונשים בנושא,[173] הרי זה חילול השם אם נקל יותר מהם, משום שכבוד ישראל, כמו כבוד המת וכבוד בית הכנסת, הוא אכן ערך אצלנו. "ורוממתנו מכל הלשונות".[174]

יש להוסיף שאף לשיטה המחמירה של הגר"א אין חשש חוקות הגויים בנושא הדגל משום שנושא הדגלים היה קיים בעם ישראל מימי קדם כפי שמוכח בתורה ובנביאים (דגלי המדבר, הרמת נס לעמים, לקיבוץ גלויות וכדומה),[175] וכפי שמתואר במדרשים שישראל ביקשו דגלים להיות כמו המלאכים והקב"ה נענה בחיוב.[176] חז"ל אף מציינים שמנהג הדגלים התחיל בישראל, והאומות העתיקו מאתנו ולא להפך.[177]

אל תפרוש מן הציבור

יש קשר ישיר בין הסוגיה שלנו ובין העיקרון של "לא תתגודדו",[178] ו"אל תפרוש מן הציבור".[179] בעל התפארת ישראל הסביר שאפילו הפגנת אדישות, חוסר מעורבות או שינוי מהנימוס והמנהגים המקובלים בציבור כלולים באיסור זה.[180] מוסיף בעל התוספות יום טוב, שאי אפשר לומר כלפי עם ישראל "לא מעוקצך ולא מדובשך". חייבים להיות אכפתיים.[181] חז"ל רואים חוסר הזדהות לאומית בחומרה רבה, ואף נפסק במשנה תורה לרמב"ם:

הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן,[182] ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא.[183]

על פי דברי הרמב"ם, מדגיש הר"א ולדנברג, בעל הציץ אליעזר, וכן הרי"ד סולובייצ'יק,[184] שייתכן שמדובר על אחד ששומר תורה ומצוות ("שלא עבר עבֵרות"), אלא שאיננו מזדהה עם הצד הציבורי או הלאומי של "עדת ישראל". משתמע, שאפילו מי שרק אינו משלם את מסי ישראל אין לו חלק לעולם הבא.[185]

כתב ר"י אלאשקר, בעל מרכבת המשנה:

אל תפרוש עצמך מצרתם. צא ולמד מהש"י אשר בידו העוז והממשלה ואמר "עִמו אנכי בצרה",[186] ואומר "בכל צרתם לו צר".[187] וכל כך הפליגו חז"ל על הפורשים מדרכי צבור שאין ראוי להתאבל עליהם, שהם נחשבים גוים גמורים,[188] והוא אחד מן הדברים המעכבין את התשובה.[189]

כשטען מלך כוזר בפני החבר היהודי שלכאורה יחיד שיכול להתעלות יותר כשהוא לבד, עדיף שיפרוש מהציבור ויהיו נפשו ומחשבותיו זכות יותר, השיב ריה"ל:

הוא חוטא על הכל וחוטא לנפשו יותר, כי היחיד בכלל הצבור כאבר האחד בכלל הגוף. אלו היה מקפיד הזרוע על דמו כשהוצרך אל ההקזה, היה נפסד הגוף כולו ונפסד הזרוע בהפסדו. אך ראוי ליחיד לסבול הצער, גם המות, בצד תקנת הכל.[190]

חז"ל אף מסבירים שמחלון וכליון, אף שהיו גדולי הדור והיה רעב, דבר שמתיר לצאת זמנית מארץ ישראל, נענשו בכך ונהרגו, שעזבו את עם ישראל ואת ארץ ישראל בעת צרתם.[191] העונש של כריתה מישראל אינו איום חיצוני אלא תוצאה טבעית: הרוצה לעזוב את עם ישראל יתמלא רצונו. מי שפורש מהציבור, כמו מי שאינו מל (הסמל הלאומי) ואינו מקריב קרבן פסח (חגיגת העצמאות הלאומית), עונשו "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה", כי הוא כרת את עצמו מעמו.[192]

שיקול זה הועלה על ידי הרב צבי יהודה קוק בהקשר דומה לסוגיית כבוד להנפת הדגל: "העמידה בזמן הצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצוה קדושה של זכרון כבוד הקדושים[193] [...] ועל אחת כמה וכמה, כאשר ניכרת בפרישה מזה ברבים".[194]

בעל התוספות יום טוב מעיר שאם מוזכר שחשוב להצטער בצער ישראל, אזי קל וחומר שזה נחשב פרישה מן הציבור אם אינו שמח בשמחת ישראל: "דודאי דנחמת צבור עדיפא מצרתם שכן מדה טובה מרובה".[195] אף ר' אלימלך מליז'נסק מדגיש את הצד השני של המטבע, שמתכונות הצדיק ש"תמיד נפשו ורצונו הטוב משתוקק לראות בשמחת ישראל שלא יוחסר להם כל טוב".[196]

חז"ל הורו לנו:

בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהם על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת הציבור [...] וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור.[197]

עלוב מאוד האדם היכול לשמוח בנחמת הציבור ובמקום זה מפנה את גבו מתוך חוסר אכפתיות ואפתיה כאילו מדובר בעם זר. כל שכן "נטורי קרתא", שאף מצדדים בגלוי עם אויבי ישראל, שעליהם פסק הרי"א הנקין שיש להם דין "מוסר גמור",[198] והרי"ד סולובייצ'יק אמר שאין להם חלק לעולם הבא.[199]

בכל קנה מידה קשה לומר שעם ישראל אינו שמח עם הקמת המדינה ביום ה' באייר תש"ח ובחגיגת אותו אירוע היסטורי מדי שנה. לפי כל הגדרה אפשרית קשה גם לומר שעם ישראל אינו מצטער ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ולפעולות האיבה נגד העם היהודי. החסיד ר"י יעב"ץ הגדיר שמה שאסור לפרוש מהציבור כולל ש"לא ישחוק בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים".[200]

הנפת דגל ישראל בימי השמחה והאבל הלאומיים של ישראל התקבלה כסמל ליהודים ולגוים כאחד. על כל יהודי נאמן לשמוח בשמחת עמו וגם להשתתף בצערו. לאחר שראינו שביהדות הדת והלאומיות הולכות ביחד,[201] חשיבות ההזדהות כישראלי וכיהודי מובנת מאליה גם בחיבוב דגלה, כדברי הראי"ה קוק:

ההרגשה הלאומית בידה לחבב על כל בני האומה, המתימרים בכבודה וחפצים בגדולתה באמת [לחבב] גם את כל האמצעים היותר רחוקים שהם מביאים להצלחת האומה ולרוממות קרנה; והיא מעוררת חשק אמיץ להתרחק מכל דבר המביא בדרך רחוק אסון על האומה, או מיעוט דיוקנה וצביונה.[202]

"ולא חילפו את שׂלמותם" – חשש איסור הנפת דגל זר

אם ראינו שחז"ל והפוסקים דנים בחשיבות השפה העברית והשמות העבריים עד כדי שהם מקרבים את הגאולה, יש לדון כך גם באשר לזכות נוספת, לפי חלק מהגרסאות הנפוצות באותו מדרש, "ולא חילפו את שׂלמותם".[203] כך אומרים חז"ל במפורש במקום אחר: " 'הן עם לבדד ישכון', מובדלין הן מן העו"א בכל דבר בלבושיהן, ובמאכלן ובגופיהן ובפתחיהן".[204]

נראה שיש כאן קל וחומר לחשיבות הדגל אפילו יותר מבגד ישראלי שלובשים, שמטרתו העיקרית היא שימושית, להתחמם או להתקרר, לעומת הדגל, שעצם מגמתו היא ההבדלה והזהות,[205] כפי שכבר הדגישו בחז"ל במדרשים על הדגלים.[206]

אף הרי"א הנקין, אחד מגדולי הדור הקודם באמריקה, הזכיר את חשיבות ההפרדה בעזרת המחיצות הללו. "רצה הקב"ה לזכותנו בארבעה גדרים וסייגים שיהיו ערובה לשמירת התורה, והם הארץ והשפה, הגזע והממשלה".[207] על כן הדגל, המסמל את הממשלה, בדומה לשפה העברית, מסמל גם את ההבדלה המבורכת בינינו ובין אומות העולם.

כשם ששמח הר"מ שטרן כשיכול היה להזדהות בשם יהודי בתעודת הזהות האמריקאית שלו,[208] וכל שכן שחגג מרן הרב קוק בכך שהוא מזוהה בלאומו כיהודי מארץ ישראל בתעודת הזהות,[209] כך עלינו לחגוג ולהתגאות בזהות הלאומית הכללית בארץ ישראל בצורת הדגל שלנו, ובפרט כשקיים זכר לסמל זה בתנ"ך ובהיסטוריה יותר מאשר תעודת זהות.

הרחיק לכת ר"מ הקטן קליין עד כדי לאסור לכנות אוכל "איטלקי" או "סיני" וכדומה, או לכנות פעילות בשם "מכירה סינית" ("Chinese Auction"):

שיחבב דבר מדבריהם, שגורם ללמוד ממעשיהם הרעים... ומייקר את שמם [...] ח"ו [...] והמצוה להיפוך: לזכור בכל שעה ושעה מארץ ישראל ועריה [...] דזה לעומת זה עשה אלקים והמזכיר הארץ המקודש ארץ ישראל מוליד קדושה בלב השומע בכל רגע ורגע וכמה שיזכיר יותר ארץ ישראל הוא סגולה נפלאה להוליד קדושה וההיפוך כמו כן בהזכיר מקומות גוים עו"כ והוא בכלל "לא ישמע על פיך".[210] והנה חז"ל גזרו טומאה על ארצות הגוים ואפילו על אויר ארץ העמים [...][211]

וכבר כתבתי בכעין זה אותן שקוראין שם מסעדה שלהם בשם של גוים והמאכלים בשמות של מאכלי גוים טשייניז קוק[212] [...] וגם כשאוכלים אוכלים עם מזלגות... וכיוצא בו שלהם או זשאפאניז סאסידש[213] והוא בכלל "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו",[214] לאכול כמו שהם אוכלים וחושבים שזה ענין שחוק וצחוק, ועבירה גוררת עבירה עד שח"ו נמשכים אחרי מעשיהם ודרכיהם ר"ל [...] שממשיכים בזה ח"ו דברים של קליפה מסיטרא דמסואבא [=מצד הטומאה] ח"ו, ונראה דזה היתה חטא של אותו הדור בימי מרדכי ואסתר [...] מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע והלא הסעודה כשרה היתה,[215] אלא כנראה שנהנו ממאכלי גוים שהכינו בדרך הגוים.[216]

הוא מביא בתשובתו הוכחה מעניינת מהתלמוד:

"צידונים יקראו לחרמון שריון", תנא שניר ושריון מהרי ארץ ישראל. מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם.[217]

נמצא שיש ערך בחיבוב כל דבר המסמל ומזכיר את ארצנו, ואדרבה, יש להתרחק מלשבח דברים הקשורים לאומות העולם וארצותיהם.

אף אם נאמר שדבריו של הר"מ קליין על אוכל סיני ואיטלקי לא התקבלו (ואף לא מצאתי שנידונו כלל על ידי פוסק אחר), נראה שסברתו תקפה ביותר בנוגע לבעייתיות זיהויו של יהודי עם סמל רשמי וניכר כמו דגל של גוי אחר.

סברתו ברורה והגיונית ולצערנו מוכרת היטב, שחיבוב והזדהות עם מדינה זרה הם בהחלט על חשבון חיבה לארץ ישראל ולעם ישראל, ומעכב את עלייתם של אותם יהודים. " 'כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה'. 'דורש אין לה', מכלל דבעיא דרישה",[218] שאין להשלים עם ישיבתנו בגולה אלא לדרוש ציון. אם הוא הדין במאכל לאומי, קל וחומר בסמל הרשמי והניכר בכל העולם.

היה ניתן יותר להבין את היהודים שהניפו דגלים זרים כשלא הייתה אלטרנטיבה אחרת, אך היום, כשניתן להזדהות עם לאומיות ישראלית, יש בכך כדי להזכיר את אנחתו של המהר"ם שיק: "מראים שהם מחשיבים את הגויים יותר מהישראלים".[219] כך הגיבו רבים בעם כשהתפרסם שיושב ראש הכנסת לשעבר אברום בורג הוציא אזרחות זרה (צרפתית) ואף המליץ לכל אזרחי ישראל לעשות כן.[220]

כמה עלוב מי שהופך את עונש הגלות של שעבוד מלכויות למסיבה ולאידיאל, כשמניף דגל עם זר לסמל גאוותו וזהותו. מה עוד שאין גנאי לא להניף דגל, שהרי רבים מהאמריקאים אינם מניפים כלל,[221] ובוודאי אין צורך ליהודים להיות יותר אמריקאים מהגויים שם.

הבעייתיות התחדדה בשנים האחרונות בעקבות פרשת המרגל היהודי יונתן פולארד, שמסר סודות מהמודיעין האמריקאי למערכת הביטחון הישראלית, וכן בעקבות אותה בדיקת פתע שערכו שירותי הביון האמריקאי (F.B.I.) למדען היהודי סטוארט נוזט (Stewart Nozette)שעבד ב-N.A.S.A. כדי לבחון את נאמנותו. אף הוא גילה מוכנות לרגל למען ישראל ונידון לשלוש עשרה שנות מאסר.[222] שאלת הנאמנות הכפולה תלויה ועומדת מעל ראשיהם של כל האזרחים היהודיים באמריקה, ועליהם להכריע. למשל הרב ד"ר דיויד לוקינס, יהודי אורתודוקסי חובש כיפה שחורה, הכריע שדתו יהודית אך לאומיותו אמריקאית. הוא מתנגד לשחרורו של יונתן פולארד ובמידה רבה מתנגד גם לעלייה לארץ.[223]

כשם שצריכים להבין מדוע ה-F.B.I. העלה חשד (צודק מבחינתו) בנוגע לנאמנות של אזרחים יהודיים עם מידע ביטחוני, עלינו גם להצהיר מאותה סיבה בדיוק: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?". לא חלילה לאיים להוציאם מעם ישראל, שבוודאי אין זה רצוננו וגם אין ביכולתנו לעשות כן, אלא לחדד שנאמנות אמורה להיות מוחלטת.

הרי"ד סולובייצ'יק הזכיר דברים מצערים מאוד ששמע מרב אורתודוקסי חשוב בגרמניה לפני השואה, שהצהיר שיש לו יותר דברים משותפים עם פרופסור גרמני מסוים (שנקט בשמו) מאשר עם יהודי לא דתי מפולין. בזמנו, חוסר תחושת האחדות והאחווה צרמו לרב סולובייצ'יק, אך הטעות התחדדה כשאותו פרופסור שהוזכר הצטרף לפעילות במפלגה הנאצית ימ"ש, והכניס את אותו רב ואחיו היהודי מפולין בצוותא להשמדה. הוסיף הרי"ד סולובייצ'יק שהוא חרד שדבר דומה יקרה ליהודי אמריקה, גם הדתיים, והם יזדהו יותר עם שכניהם הגויים המשכילים מאשר עם אחיהם הישראלים.[224]

הזדהותם של היהודים עם אמריקה צורמת אף יותר אם ניזכר באנטישמיות הגלויה והסמויה שהממשל מפגין לפעמים כלפי היהודים וכלפי ישראל, למשל הנשיאים גראנט (שבשנת תרכ"ב העביר חוק לגרש את היהודים ממדינות מיסיסיפי, קנטוקי, וטנסי), ניקסון, אייזנהואר ואובמה, שרי החוץ דולס ובייקר, מערכת הביטחון (כגון ב"סטינג" הנ"ל ללכוד את נוזט) ומערכת המשפט (עיין ערך פולרד...).

"ידידים" כאלה לא התערבו בפיצוץ מחנות ההשמדה בשואה ואף לא הגדילו את אישורי הכניסה לפליטים יהודים באותן שנים.[225] הם לחצו עלינו פעמיים לסגת מסיני, לא לפתוח במלחמת ששת הימים, לא לפוצץ את הכור הגרעיני בעירק בשנת תשמ"ב, ועושים כן שוב היום בקשר לכורים הגרעיניים באירן. הקיצוניות הלא-פרופורציונלית בעונשו של יונתן פולארד, כמו תלונותיהם ל"תגובות לא פרופורציונליות" שלנו לאלפי הטילים ששיגרו אויבינו מעזה במבצע "עופרת יצוקה", מעמידים את מידת הזהות של האינטרס האמריקאי והאינטרס הישראלי בסימן שאלה.

אמנם, כמעט[226] שלא שמענו על רבנים שאסרו להניף דגל זר, עם צלב או סהר או בלעדיהם,[227] אך רצוננו להעלות את החידוש על שולחן המלכים, מאן מלכי? רבנן. אם רבותינו גינו את הדיבור בשפות זרות בכינוי "לשון עם זר",[228] אף שעיקרו הוא שימוש לביטוי ולא להזדהות, ונאסר לבוש עם זר אף שעיקרו הגנה וחימום, קל וחומר שאין עלינו להניף בגאווה ולאות הזדהות "דגל עם זר", לפי מה שראינו שישראל היא לא רק דתנו אלא גם לאומיותנו.[229] על כל יהודי, אף מי שגר בחוץ לארץ, "להודות בארצו (ארץ ישראל)" כיוסף, ולא לחזור על חטאו של משה בנידון.[230]

ייתכן שהיעדר ההתנגדות הרבנית להנפת דגל זר נובע בעיקר מתוך שיקולים צדדיים, כגון "דרכי שלום",[231] "אימת המלכות"[232] או "גזֵרה שאין הציבור יכול לעמוד בה".[233] למשל אם הר"מ קליין אוסר לשבח או להוקיר "אוכל איטלקי", שתיקתו בנושא הוקרת דגל זר או הנפתו בוודאי נובעת מכך שאין לו אפילו "הווה אמינא" להתיר או מהשיקולים הצדדיים שהזכרנו. ייתכן ששיקולים כאלה הם לגיטימיים בגלות, אך יש גם ערך לעמוד על האמת התורנית הלא-מצונזרת, ובוודאי למי שאינו חי בגולה אך נוהג ביום העצמאות להניף דגל אמריקאי יחד עם הדגל הישראלי. "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה, ארץ זבת חלב ודבש, אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים".[234]

ידוע שבעל השרידי אש סבר לפני השואה שיש להיות אזרחים טובים ונאמנים, אך לשיטתו, שקיים איסור דאורייתא לרצות להידמות לגויים, היה לו לחשוש מקל וחומר מלהזדהות עם הדגל הגרמני. לצערנו גם ההיסטוריה הוכיחה שההזדהות של יהודי גרמניה כאזרחים גאים של ברלין טפחה על פניהם, וכלשון המנבא והמוכיח של בעל המשך חכמה שיצא לאור כ-12 שנה לפני השואה:

והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמדו לשונות לא לו [...] יחשוב כי ברלין היא ירושלים [...] "ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים".[235] אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, לשונו שפת קדשינו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה'.[236]

מבחינה הלכתית, ראינו שבמבט ראשון השולחן ערוך פוסק כרא"ם וממעט את איסורי חוקות הגויים לרשימה מצומצמת. אף הרמ"א מקל כדעת רש"י והמהרי"ק ואומר שאין איסור אלא אם יש פן דתי במעשיהם (חוסר צניעות או מעשה לא הגיוני שיש חשש שמקורו בעבודה זרה, חשש שאכן שייך ברבים מדגלי אירופה). אך כשמדובר במעשה שמטרתו להידמות להם, לכולי עלמא אסור, כדברי השרידי אש ואחרים. כל שכן שראוי להחמיר לאחר שמצאנו שהגאונים, רוב הראשונים,[237] הגר"א ואחרונים נוספים הכריעו כדעת הרי"ף, שחוקות הגויים אסור גם כשאין צד דתי וכמשמעות הסוגיות בתלמוד, ואף המהרי"ק התבסס על הרמב"ם, הסובר כרי"ף.

אף על פי שדנו כאן בדוגמה חדשה שלא הוזכרה בפוסקים, לכאורה אין דוגמה ל"בגד לאומי" שמטרתו להזדהות ו"להידמות להם" יותר מהנפת דגלם, הֵפך ההיבדלות המחויבת. אף אם הרי"י ויינברג והרי"ד סולובייצ'יק לעולם לא אסרו, ואדרבה, סביר ביותר שבעצמם ראו הנפת דגל זר בארצות גלותם ולא מיחו,[238] נראה לעניות דעתי שסברתם בסוגיית "חוקות הגויים" מובילה למסקנה ברורה לאסור הנפת דגל זר בפרט בתקופה שקיימת אפשרות להנפת דגל ישראל.

שמא תאמר, הרי המדינות הדמוקרטיות פותחות את דלתותיהן גם לדת שלנו ומציעות לנו אזרחות להידמות להן לכל דבר, ללא שום מגמות מיסיונריות. מה עוד שיש שם הפרדה רשמית בין דת ומדינה, וכמו שיש נוצרי-אמריקאי, לדעתם ייתכן גם יהודי-אמריקאי.

אך יש להבדיל ולומר, שאכן מבחינתם אין בעיה אך מבחינתנו, אנו אמורים להיות אזרחי ישראל, כי דת ישראל ולאומיות ישראל חדא היא.[239] כפי שלא ייתכן יהודי-נוצרי כך לא ייתכן ישראלי-אמריקאי. ההלכה איננה מוגדרת על פי תפישתם של הגויים, אם רוצים אותנו או לא, אלא על פי תפישתנו הלאומית-דתית.[240] לא ייתכן שהם יחליטו בעבורנו אם יהדות היא דת או גם לאומיות. אמנם אמריקה מאפשרת אזרחות כפולה, אך חלק ממדינות המערב אוסרות זאת משום בעייתיות הנאמנות הכפולה.[241] ייתכן שכך אמור להיות גם אצלנו, בוודאי בימות המשיח וייתכן כבר עכשיו,[242] להיבדל, ובוודאי לא להזדהות עם עמים אחרים.

אמנם אין בסמכותנו לחדש פסיקה חדשה, ובוודאי אין לפרסם דברים כאלה לשלטונות הזרים מפני "דרכי שלום",[243] אך בתקופה שהאשמת הנאמנות הכפולה עולה על הפרק, חשוב גם לנו לחדד לאחינו בני ישראל בגלות אמריקה שיהיה להם קשה לפסוח על שתי הסעיפים. אם הממסד שם מכריח אותם להכריע, עליהם להחליט כיונתן פולארד בזמנו אם הם יותר יהודים/ישראלים או יותר אמריקאים.

חיבוב ישראל

ביטוי מאלף לחיבתו של הקב"ה לדגלי ישראל מופיע אצל בעל החוות דעת, הר"י לורברבוים מליסא: " 'דגול מרבבה', רצונו (=של הקב"ה) להיות מוקף מדגלי ישראל".[244]

אין ספק שהחיבוב לדגלי ישראל נובע מחיבובו של הקב"ה "לבני ישראל עם קרובו",[245] כפי שמובא במדרש תנחומא,

חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל כי עשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהו ניכרים,[246] בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן. ומנין שהיה אוהבן?[247] שנאמר "[הביאני אל בית היין] ודגלו עלי אהבה".[248] למה הדבר דומה? לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבודקו ומצא אותו חומץ, בא לצאת מן האוצר, מצא שם חבית אחת יין [טוב], אמר חבית זו עומדת עלי כמלא אוצר. כך ברא הקב"ה שבעים אומות, ומכולן לא מצא הנייה אלא בישראל, שנאמר "הביאני אל בית היין",[249] יו"ד יו"ד עשרים, נו"ן חמשים, הרי שבעים, ומכולם לא אהב אלא ישראל, שנאמר "ודגלו עלי אהבה" [...] אמר הקב"ה יש לאומות העולם דגלים, ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב, שנאמר "ודגלו עלי אהבה".[250]

יש להבין את סוף המדרש על פי האמור, שהדגל מסמל את המיוחד ואת הגאווה הלאומית של כל אומה.[251] לקב"ה יש בעיה שהלאומנות עלולה להביא בקלות לגזענות, למתח ואף למלחמות.[252] אך הגאווה הלאומית שונה אצל עם ישראל, ש"מלחמותינו הם נגד מלחמות",[253] וכל תפקיד לאומנו מאז היווסדנו הוא בעד הבאת השלום והמוסר העולמי.[254] על כן "אין חביב עלי אלא דגלו של יעקב".

החיבה המיוחדת של ה' לישראל ולדגלו מתבטאת גם במדרש אחר: " 'איש על דגלו',[255] [...] 'איומה כנדגלות', ובמה אתם כנדגלות? בדגלים שנתתי לכם. ודוד רואה ואומר 'לא עשה כן לכל גוי'[256] אלא לעמו,[257] הה"ד 'איש על דגלו 
וגו' ' ".[258]

הסביר מהרז"ו שם שהרמת דגל ישראל שבמדרש הוא על פי הפסוק המוזכר בתהלים "וירם קרן לעמו", להרים כבוד לעמו על ידי הדגלים. כמו להלן אף כאן עולה שה' אוהב רק את דגלי ישראל.

אנו רואים שדגל מהווה סימן חיבה, כמו שהעניק מלך פראג ליהודי עירו,[259] וכן משתמע מהמובא שם: "לא עשה כן לכל גוי" – שאותו דגל מסמל משהו ייחודי.

אמנם יש להקשות שלכאורה חיבה נראית דווקא כשמדובר בדגל שהעניק המלך ולא דגל שבחרו בעצמם. כך משתמע גם מהביטוי במדרש "בדגלים שנתתי לכם". אך יש להשיב שאף במדרש מוזכר שיזמת הדגל באה מצד ישראל, ואף עוצבה על ידו: "התאויתם בדגלים חייכם הריני עושה משאלותיכם [...] מיד הקב"ה הראה אהבתו לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים".[260]

במדרש אחר מפורט חיבוב ה' לדגלנו משום שאנו בניו וצבאיו:

 "איש על דגלו"[261] הה"ד "ימצאהו בארץ מדבר וגו' "[262] [...] עד היכן חבבן, עד היכן שומרן עד היכן נצרן כביכול? [...] ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים לשמי. למה? שהם בני, שנא' "בנים אתם לה' אלהיכם",[263] והם צבאותי וכן הוא אומר "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים",[264] וכן הוא אומר "דגל מחנה יהודה תימנה לצבאותם",[265] ולפי שהן צבאותי אעשה אותם דגלים לשמי הה"ד "איש על דגלו".[266]

 אף הטעם הזה שייך בדגל מדינת ישראל המסמל את בניו (אף אם לפעמים חלק אינם מתנהגים כבנים[267]) וצבאיו – "כי שמך נקרא על עירך ועל עמך",[268] בתור "ה' אלהי ישראל".[269]

סמל השלטון וכבוד מלכות

מצאנו בתנ"ך שדגל מסמל גם את מלכות יהודה: "עד אם נותרתם כתורן על ראש ההר וכְנֵס על הגבעה",[270] שהתורן על ההר מסמל את ירושלים והנס על הגבעה מסמל את מלכות יהודה.[271] מצאנו סמליות דומה גם במדרשי חז"ל בנושא: "וכיון שעלו ישראל מן הים, אמ[ר] הקב"ה למשה עשה אותם דגלים דגלים שיהיו מהלכין בטכסיסי מלכים";[272] "וכיון שראום דגלים חונים על הים בטכסיס המלכים, התחילו המצריים נחנקים ואומרים ווי מה שלחנו מארצנו".[273]

ראינו גם שייתכן שצבעי הכחול והלבן קשורים לצבע התכלת שנותר במודעוּת הלאומית מדגל שבט יהודה המלכותי, שכמעט כולנו מצאצאיו.[274] כך ראה ר"י אברבנאל שדגל ישראל שעתידים להניף מסמל מלכות לאומית אחת ולא מפורדת למלכות יהודה וישראל,[275] וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אם הדגל מסמל את המלכות, אזי כבוד הדגל פירושו כבוד מלכות ישראל. על כן מובן שאצלנו, כמו ברוב מדינות העולם, קיימים חוקים המעגנים את כבודו של הדגל. למשל שלא יונח על הרצפה, שיונף במקום ובגודל מכובד יותר מדגלים אחרים שלידו וכדומה.[276]

הדגל אכן היווה סמל מלכות מובהק במשך הדורות בין אומות העולם,[277] ואף המשיך בתודעת ישראל גם לאורך הגלות. למשל במדרש מתקופת הגאונים על השבטים דן, נפתלי, גד ואשר, מסופר שמאז גלות עשרת השבטים הם גרים בארץ כוש במלכות חזקה: "ושם מלכם עוזיאל, ושם הנשיא הגדול אליצפן מבני אהליאב למטה דן, ודגלו לבן כתוב בשחור: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".[278] התודעה התבטאה גם לפני כחמש מאות שנה אצל שניים ממעוררי המשיחיות השקרית המפורסמים, דוד הראובני ושלמה מולכו, שעיצבו לעצמם דגלי מלוכה.[279]

כבוד המלכות הוא כה חשוב, שלעומת רב, הורים,[280] כוהן,[281] ואף נשיא הסנהדרין שיכולים למחול על כבודם,[282] מלך אינו יכול, וכנראה שיש אף איסור בדבר.[283]

אף אם מדאורייתא אין מעמד הלכתי למדינת ישראל כמלכות בית דוד, מצאנו שהרעיון ואף האידיאל של כבוד המלכות שייכים במידה מסוימת לכל הממלא תפקיד או מעמד דומה.[284]

למשל אליהו הנביא רץ לפני אחאב יריבו משום כבוד המלכות, על אף היותו רשע, לא מבית דוד ואף לא משבט יהודה.[285] הגר"ש ישראלי מאריך להוכיח שאף לומדים דיני מלכות מאחאב, למרות האמור, ואף שלא היו נביא וסנהדרין במינויו של עמרי אביו, אלא שרק גברה יד העם שהיו עמו.[286] כך ראינו שהלכות כבוד המלכות נהגו גם כלפי אגריפס,[287] אף שגזעו הישראלי הגיע רק דרך סבתו, מרים מבית החשמונאים, בלי קשר לבית דוד.[288]

להבדיל מכך, חז"ל אף מציינים את חשיבות כבוד המלכות כלפי מלכי האומות הרשעים, ובמקומות רבים מדגישים שציווה ה' לחלוק כבוד למלכות, למשל מיעקב,[289] משה, יוסף, אליהו, דניאל, חנניה מישאל ועזריה.[290] בחלק מהפסוקים הללו אף דורשים בגמרא בלשון יותר תקיפה: "לעולם תהא אימת מלכות עליך".[291]

מצאנו שיש לנהוג בנימוס המקובל אפילו כלפי שלטון של גוים,[292] וממילא הוא הדין גם כלפי דגליהם.[293]

טעם כבוד המלכות נובע מכמה שיקולים:

א.   שיקולים מגמתיים: "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".[294]

ב.    כל מינוי הוא רצון ה': "אפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה".[295]

ג.     "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא".[296]

ד.    במלכות ישראל יש להוסיף שכבודה הוא כבוד ה'.[297]

ה.    מוסיף הרב קוק גם טעם מוסרי, שכבוד המלכות היא "להישיר הדרכים, להעמיד המוסר והצדק על מכונו [...] הסיבה היותר חזקה להצלחה אנושית ביישובו של עולם ותיקון סדרי החיים האנושיים".[298]

אמנם הרלב"ג,[299] ר"י אייבשיץ ואחרים טוענים שאין דין כבוד מלכות כלפי רשע, ואף אליהו כיבד את אחאב שם רק לאחר שסר מעבודה זרה,[300] אך בפשטות רוב הנקודות וההוכחות שהזכרנו מראות את ההפך, שדרושה מידה מסוימת של כבוד מלכות כלפי אומות העולם ומלכי ישראל אף אם דתיותם בעייתית ביותר.

גם לגבי מלכות החשמונאים שבוודאי לא הייתה ממלכות בית דוד ואף נענשו על כך,[301] וגם לרוב היו רשעים וחלק אף מתייוונים,[302]בכל זאת הדגיש הרמב"ם בספרו ההלכתי לדורות שאנו חוגגים בחנוכה את כל מאתיים שנות מלכותם ולא רק את מעט השנים שהיה בהן שלטון דתי.[303]

אם כן, קל וחומר שכבוד מדינת ישראל, שהיא חילונית במידה מסוימת אך לא רשעה כמו המלכים שהזכרנו, הוא חשוב וראוי לכבד את המדינה.[304]

ידועים גם דברי הרב קוק המסבירים הלכות כבוד כלפי אחאב ואגריפס מתוך כך ש"בזמן שאין מלך [...] חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. ובייחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו לעניין כמה משפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה".[305] כן נראה גם מספרי יהושע ושופטים. דברי הרב קוק הובאו גם על ידי הר"ע יוסף, הר"ע הדאיה ועוד.[306] הר"א נבנצאל אף סובר שיש מצווה ללכת לראות ראש ממשלת ישראל מצד מצווה לראות פני מלך.[307]

אמנם ראוי לציין שהרב צבי יהודה קוק הבחין בכך שאם ממשלת ישראל מושלת רק בזכות תמיכת הערבים (ממשלת מיעוט יהודי) שמטרת תמיכתם היא דווקא כדי להחליש את השלטון ואת המדינה, כי אז היא מאבדת את הלגיטימציה וממילא אף את כבודה.[308]

גישה אחרת המחייבת כבוד מלכות ישראל בצורה המינימליסטית ביותר היא זאת של הרי"א הנקין, שהסביר שה"שבועה" לא למרוד באומות[309] תקפה גם כלפי מדינה יהודית[310] ועל כן יש לכבדה, וממילא גם את סמליה.

מכאן, שמעבר לכך שיש לציית לכל חוקי המדינה[311] יש ערך תורני גם בעצם כבוד המלכות המתבטא בכבוד הדגל לא רק בתור אמצעי, אלא אף בתור סמל ואידיאל למלכות ה' ועמו בעולם.

דינא דמלכותא דינא

פן הלכתי נוסף של כבוד הדגל מעוגן בחובת דינא דמלכותא דינא, בדומה למה שחייבים לשמור כל החוקים של כל מדינה[312] הדבר נחשב לדעת חלק מהאחרונים אף כמצווה מן התורה.[313]

רבות נכתב על אודות מחלוקת הראשונים אם הכלל של "דינא דמלכותא דינא" חל גם על מלך ישראל, או לצורך העניין מדינת ישראל בארץ ישראל.[314] הדבר תלוי בשיטות העיקריות בנימוקי הכלל של דין זה, אם הוא נובע מכוח:

א.   קבלת הקהל ו"ניחא להו";[315]

ב.    בעלות המלך על הארץ;[316]

ג.     "הפקר בית דין הפקר";[317]

ד.    חוקי בני נח שנצטוו על הדינים.[318]

לדעת הרמב"ם, לגבי החלת "דינא" בזמן הזה בארץ אכן חל דין זה גם על מלך ישראל[319] בתנאי ששלטונו מוכר בכך ש"מטבעו יוצא".[320] כך היא גם דעת הרשב"א[321] והמאירי,[322] וכן פסקו הטור והבית יוסף.[323] אמנם חלק מראשוני אשכנז סוברים שהעיקר הוא הגורם השני הנזכר, ואי אפשר לומר ליהודי לצאת מארץ ישראל, אפילו לא מלך.[324] אך הסביר החתם סופר שאף הסוברים כך יסכימו ש"כל נימוסיו וחוקיו מקבלים עליהם ברצונם ומחילה גמורה הוא [...] כשאינו מתנגד למ"ש תורה בהדיא", כלשון הרשב"ם, "כל מיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו".[325] נדייק ונאמר שההבדל בין חוק למשפט הוא שאף אם חלק מהנימוסים אינם מובנים לכולם,[326] אף בזה אומרים דינא. הסברה גם ברורה, שהחוקים הם לטובת המדינה ואז אין להבדיל בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם ודינא דמלכותא דינא.[327]

אף על פי שדינא דמלכותא הוא בעיקר בדיני ממונות,[328] רואים מהמקורות שגם התחום המדיני, לאומי וביטחוני נחשבים בכלל זה. חז"ל מלמדים שאף לשמירת כרמיו מותר למלך להוציא למלחמה ולהמית עד שישית מאנשי מלכותו, ואף התושבים היהודיים אמורים למסור את נפשם אם צריך בעבור מלך נכרי.[329] קל וחומר בחוקים או בנימוסים שהם קלים בהרבה כמו כבוד הדגל.[330]

אמנם קיימת הבחנה בין דיני השלטון לבין מנהגים לאומיים, כפי שמציין הרשב"א "דינא דמלכותא דינא, אבל דיני אומתו – לאו דינא לנו", אך הוא מיד מפרט, "אלא אם כן הוא ענין שנהגו בו אפילו ישראל שבאותו מקום",[331] דבר שבוודאי שייך בנושא הדגל.

אחרים מדגישים שתמיד דינא דמלכותא דינא ובלבד שאינו סותר דין תורה.[332] אף הם יודו שהסמכות לגבי מה ששייך לתיקון עולם, למשפט ציבורי ופלילי, לסדר המדינה וכדומה מחייבת.[333] בנוגע לדגל, לא רק שהוא אינו סותר שום דין תורה, אלא אדרבה, ראינו שיש לדגל מקור ושורש בתנ"ך ובחז"ל.[334]

הרמ"א מסכם: "דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהיא לתקנת בני המדינה",[335] תנאים הקיימים בנידון הדגל. אף הש"ך שחלק עליו, חולק רק כשסותר דיני התורה,[336] וכך מסכם אחד מגדולי פוסקי דורנו, הרב יעקב ברייש, מחבר שו"ת חלקת יעקב.[337]

חשיבות הדגל וסמליותו לדעת הרב קוק זצ"ל

אולי הגילוי החשוב ביותר במחקרנו הוא מה שזכינו למצוא בארכיון[338] ולפרסם:[339] דרשה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל המתייחסת ישירות לנושא חשיבות הדגל בישראל שנעלמה במשך יותר משמונים שנה. מצאנו שם גיבוי לנקודות רבות שכבר הזכרנו.

הרב נשא את משאו בנושא בטקס אנגלי מלכותי מפואר[340] לרגל הכנסת הדגל של הגדוד העברי[341] לבית הכנסת "החורבה" שברובע היהודי בחנוכה תרפ"ו. לענייננו חשוב לציין שללא ספק הציבור הרחב, כולל הרב קוק, ראה בהקשר לטקס הזה את דגל הגדוד כמקבילו של הדגל הלאומי,[342] ובעיתונות אף סיכמו אז שהרב קוק דרש על "תשוקתו של העם העברי לדגל מאז ועד עולם".[343]

בעיתונות המקומית מאותה תקופה אכן נתפש הטקס כמשמעותי במישור הלאומי וההיסטורי ולא כאירוע נקודתי מצומצם.[344] בעיתון היומי באנגלית מתואר הטקס כיום היסטורי בתולדות ארץ ישראל,[345] שכמותו לא ידע העם היהודי "מזה אלפיים שנה".[346] בשבועון "התור" הכותרת והמאמר הראשי במשך שבועיים היו: "יש לנו דגל" ו"חג הדגל". במאמר שנכתב לפני האירוע מתואר כיצד עיצב דוד וולפסון לקראת הקונגרס הציוני הראשון בתרנ"ז את הדגל של התנועה הציונית על בסיס הטלית, ולאחר מכן במאמר הכותרת הראשית ציירו את הדגל הלאומי. כפי הנראה, לפחות חלק מהציבור חשב שמדובר באותו דגל כחול-לבן:

מתוך גאוה-לאומית והכרה-עצמית נשבעו חלוצי הגדוד העברי להגן על דגלם העברי [...] ואת הדגל הזה, דגל העם העברי, מחזירים עתה למקומו, למרכז האומה העברית – לירושלים. והדגל הזה נתקדש אחרי-כן על-ידי הגדוד העברי בקדושת-הגוף, בקדושת-דמים [...] והלב מתרחב מרוב שמחה, והעין דומעת דמעות-גיל. יש לנו דגל![347]

הדגל של הגדוד העברי היה בעל רקע כחול-לבן, אך בשונה מהדגל הציוני נכתב במרכזו שם הגדוד ("הגדוד העברי" ו"ראשון ליהודה") ונרקם עליו סמל הגדוד (מנורה עם הקריאה "קדימה").

דגל הגדוד העברי

כאמור, בעקבות הפרסום בכתב העת "המעין" זכתה דרשת הרב על הדגל לתפוצה רבה, להדפסה נוספת ולסדרת שיעורים שהעביר עליה הר"צ טאו בישיבת הר המור.[348] אך התפילה המיוחדת שחיבר הרב קוק לקרוא באותו טקס, שכוללת נקודות רבות מדרשתו, טרם הגיעה להכרת הציבור הרחב. להלן נוסח התפילה כפי שחולק באותו אירוע:[349]

למנצח בנגינות על דגל הגדוד הארבעים (ארץ הישראלי) למקלעי המלך ("ראשון ליהודה") בהובאו לבית-הכנסת הגדול בירושלם, למשמרת עולם.

 צור ישראל, מגן ישענו עדי עד,

 בתודה נקדמה פניך, בנשאנו עמנו

 את הדגל הנערץ, זכרון גבורת ישע ימינך,

 בהכבש ארץ הקודש לפני הצבא הבריטי,

 בחברת גדוד בנינו, אשר רוח גבורה לבשו,

 ביום קרב ומלחמה,

 וימינך וזרועך סעדה אותם,

 לראות בנצחון והוד הגבורה,

 ועיניהם צפו למרחוק ליום ישועת עמם

 וגאולת ארץ קדשם, נחלת אבותיהם מעולם.

 קודש הוא לנו זכרון הדגל הזה,

 הקשור עם הגיוני קודש

 ושלהבת יה של נשמות זכות וטהורות,[350]

 אלה אשר נפלו חללים במלחמת הקודש הזאת,

 שחותם דמם יהיה חרות לזכר קדושים נצח;

 ונשמתם תהיה צרורה בצרור החיים

 את י-י צבאות, אדון כל הנשמות.

 ואלה החיים עמנו, ימים על ימיהם הוסף,

 מלך חפץ בחיים; ויראו יחד כל ישרי לב

 את ישועת י-י על עמו ונחלתו

 ובברכת השלום לכל ממלכות תבל, אמן ואמן.

הרב קוק התייחס לגדוד העברי כ"נושא עליו דגל ישראל"[351] וכמסמל את "ראשית צמיחת ישועתנו", וכל מה שנאמר לגבי דגל הגדוד נכון ביתר שאת ובקל וחומר לגבי דגל המדינה הלאומית של היום.[352]

סיכום

העולה מכל האמור בשלושת החלקים של מחקר זה, הוא שלדגל ישראל יש משמעות רבה וברורה מהתנ"ך, ההלכה, המנהג והתודעה ההיסטורית והנוכחית גם יחד, ולא דבר "הבל ושטות".[353] אף המתנגדים החריפים ביותר מוכרחים להודות שרעיון הדגל מבוסס היטב על המקורות, וטענתם היחידה היא סביב השאלה אם אכן הגיע הזמן להנפתו.

אין זה משנה שיוזמו של דגל ישראל שלנו איננו הקב"ה. ראינו במדרש שיזמת הדגלים בתורה הייתה מצדנו, והקב"ה נענה בחיוב ובחיבה. אם שמח הקב"ה בזיהוי ובהפרדה בין השבטים בעזרת דגליהם, קל וחומר שהוא שמח בזיהוי ובהפרדה בין עמו ובין אומות העולם בעזרת הדגל: "אמר הקב"ה יש לאומות העולם דגלים, ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב".[354] הדגל מופיע בתנ"ך כסמל מוכר ומקובל המשמש אף כמשל לערכים ולמעשים חיוביים. קשה גם לבקש סמליות יותר "דתית" מהדרך שבה עוצב הדגל על בסיס הטלית וצבע מלכות יהודה.[355]

החשיבות נובעת הן מסיבות אובייקטיביות נצחיות הן מתוך משמעות 
דה-פקטו, לאחר שהדגל כבר קיבל משמעות לאומית ובין-לאומית כסמל של עם ישראל ושל ה' אלוהי ישראל, לעומת רוב דגלי העולם שיש להם צלב נוצרי או סהר/צבעים מוסלמיים. ראינו אף שבמקור הוא שימש כדגל היהדות עוד בטרם הקמת המדינה. חלק מהנקודות מתבססות על העיקרון ש"ישראל, אורייתא והקב"ה" הם דבר אחד[356] ושאין הבחנה, לא במקורותינו ולא בעיני הגויים, בין הדת והלאומיות בישראל.

תוקף החשיבות קשור לנקודות הבאות:

א.   הדגל כסמל לערכים ולאידיאלים אלוהיים ודברי מצווה:

1.       "נס" לקבץ גלויותינו

2.       עצמאות לאומית ישראלית

3.       מלחמה וסמל כיבוש ארץ ישראל ("והורשתם")

4.       קיום ברית ה' לאבותינו לתת לנו את הארץ

5.       קידוש השם והפיכת אות הקלון (הטלאי הצהוב) של חילול השם

6.       מסירות נפש חיילינו ("ואהבת את ה' [...] ובכל נפשך")

7.       הכרת הטוב לה' ולמדינה

8.       אחדות ישראל מסביב לדגל אחד

9.       הזדהות בכבוד כישראל עַם ה'

10.   הבדלה והפרדה מאומות העולם

11.   חיבוב ישראל מצד ה' ומצדנו

12.   הטלית ופתיל התכלת

ב.    הדגל כמנהג ישראל שהתקבל:

1.       אל ישנה מפני המחלוקת

2.       קול המון משקף קול שדי

3.       נעשה על פי חכמים

4.       הרוב בדרך כלל צודק

5.       אל תפרוש מן הציבור

6.       מורא מלכות כסייג בפני אנרכיה חברתית ודתית

ג.     כבוד מלכות ישראל

ד.    דינא דמלכותא דינא

שמחנו לראות שרבות מהנקודות הללו נזכרו בדרשתו ובתפילתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל העוסקות בנושא, שנחשף והתפרסם כחלק מהמחקר.

אין חשש כלל לאסור מחשש "חוקות הגויים", שהרי כל מטרת הדגל היא להזדהות כישראלים ודווקא לא כגויי הארץ. אדרבה, האיחוד בין הלאום והדת אצלנו מעלה מקום לדון בשלילת הנפת דגל זר על ידי יהודים מצד "חוקות הגויים", כקל וחומר מהאיסור להזדהות בלבוש לאומי של עם אחר, אף על פי שעיקרו הוא להגן בפני הקור. אף אם מבחינת הגויים הדמוקרטיה מאפשרת קבלת יהודים כאזרחים במדינתם, ייתכן שהדבר אינו רצוי מבחינתנו, שיניף יהודי כל דגל המבטא הזדהות ומעורבות עם אומה אחרת, וכל שכן אם יש לו צלב או סהר, ובמיוחד בדור שיש כבר אלטרנטיבה ישראלית.