הפתרון לאנטישמיות ולהבנת הסגולה הלאומית הישראלית בעידן הגלובלי והאוניברסלי במשנת הרב קוק

מצד אחד, אמנם "נתון" אחד המקובל בידינו מספר הספרים והמגובה גם בברית אבות הוא שעם ישראל הוא עם נצחי, גם באחרית הימים,[1] אך מצד שני, הדבר סותר לכאורה "נתון" אחר ההולך ומתגבש בעולם המודרני: שמשתלם לכולם להיות "כפר גלובלי" עם כלכלה ותרבות משותפת. הגזעים, הצבעים והלאומים הולכים ומתחתנים זה עם זה, חיים, לומדים, נוסעים ומתקדמים יחד, לרווחתם של כולם. אין ספק שאם לנשיא ארה"ב יש ילדה המתגוררת ברוסיה, הדבר יועיל לשלום העולמי.

משאלת השלום האוניברסלית התבטאה, לכאורה, במלוא יופייה וסתירתה ללאומיות ולדת, בשירו הקלאסי של ג'ון לנון, "דמיין" ("Imagine"):[2]

דמיין שאין מדינות

זה לא קשה לעשות

שום דבר להרוג או למות בשבילו

וגם אין דת(ות)

דמיין את כל האנשים

חיים את חייהם בשלוה...

אתה יכול לומר שאני חולם

אך איני חולם לבד

אני מקווה שיום אחד תצטרף אלינו

והעולם יהיה כאחד.[3]

כיצד שני הנתונים הללו, נצח ישראל מחד גיסא, והיופי של הגלובליזציה האוניברסלית מאידך גיסא, אמורים לעלות בקנה אחד?[4] שאלה קרדינלית זו אמורה להעסיק כל יהודי חושב בדורנו.

כל העוסק במשנתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל מודע היטב לכך ששני הנושאים הללו, הלאומיות הישראלית[5] והאחדות האוניברסלית,[6] הם כה מרכזיים בהשקפת עולמו, כך שלא ייתכן שלא ינסה לפתור את הסתירה הקיימת לכאורה בין שתי האידיאות הללו.

מצד אחד: צמד המילים "נצח" ו"ישראל" מופיע מאות פעמים בכתבי הרב קוק,[7] ו"כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבהוויה האנושית",[8] ו"שאנו נאמנים נצח לדגלה" המיוחד של ישראל.[9] ומצד שני:

התכונה האוניברסלית ממלאת לעולם את להב עדיני-הרוח שבבני-אדם [...] ירגישו מחנק אם יסגירו אותם ברוחם רק בתוך חוג לאומם. אבל האומה שהאוניברסליות הגמורה טמונה בעמק נשמתה [...] היא דורשת לעולם מעשים [...] ועליהם חלים בשפע המון אידאלים נאצלים אוניברסליים, שהכללתם עולה עד מרומי עד.[10]

הבדל בזמנים ובתקופות

כמו רבנו תם ובעלי התוספות, אף מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה רגיל להשיב על רוב ה"סתירות לכאורה", לא רק במשנת אביו הרב, אלא כמעט בכל נושא, על ידי הבחנה בין מצבים שונים ו"דרגות שונות".[11] כך נראה בפשטות לתרץ גם בענייננו, שקיימים שלבים שונים בתולדות האנושות והגאולה.

ברם הנושא מורכב יותר, כי כאשר מדובר ב"תחנה הסופית", באידיאל האולטימטיבי של תקופת הגאולה, בסופו של דבר האוניברסליות והלאומיות הישראלית אמורים לדור בכפיפה אחת.

לפני ואחרי דור הפלגה

בשלב ראשון, לפני דור הפלגה, לא הייתה אחדות אלא כנראה "אחידות" או לפחות שאיפה לכך: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים".[12] מעניין שדווקא רבו של הרב קוק, הנצי"ב, הסביר כך את שאיפתם לבנות מגדל ענק, שממנו יכול ה"אח הגדול" לעקוב אחר כולם ולדאוג להעניש את מי שיעז לשנות מהאחידות, על פי הטבע האלוהי והרצוי ש"אין דעות בני אדם שוים".[13]

אכן, בעולם המסורתי המוכר לנו, היופי אמור להיראות ולהישמע על ידי ההרמוניה בין הגוונים השונים המתבטאים על ידי התרבויות של האומות השונות. לא אחידות אלא אחדות.

צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד,[14] לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבוא בעולם, והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.[15]

הרב הנזיר, הר"ד כהן, תלמידו המובהק של הרב קוק, אף סיכם ברעיון זה את כלל משנת רבו תחת הכותרת "האחדות הכוללת", כלומר האחדות האלוהית המתבטאת בעולם הזה בשלל הגוונים האמורים "להתהרמן".[16]

הרעיון נראה במלוא הפירוט בדרשתו של הרב קוק על "הדגל" שזכינו בע"ה לגלות,[17] על החשיבות ועל התרומה של כל לאום ודגל, ושלא ייתכן להקדים את החזון הקוסמופוליטי לפני עתו.

הכרנו שהמחשבה הקוסמופוליטית, בהיותה שטחית ועומדת רק על ההערכה הכללית של האדם בכללות האנושות, בלא הבחנה של הרכוש הגדול המיוחד לכל עם ולכל גזע, מחשבה זו לא תביא לעולם את הברכה האלוהית ואת האושר הנצחי של אור החיים.[18]

הרב קוק הזהיר גם שמי שקופץ לאידיאל האוניברסלי ומדלג על הלאומיות; שמי שאוהב את הרחוק ללא אהבה מיוחדת לאחיו, סביר שאינו יודע מה היא אהבה אמתית ושהוא עושה רק הצגות מלאכותיות:

רחבות הלב שבאה לפעמים להכניס את העולם כולו, כל האנושיות כולה, בכלל החיבה המיוחדה המתגלה לישראל, היא צריכה בדיקה [...] יש שיסוד התרחבותה של חיבה זו באה מתוך כהות הרגש והאפלת אור הקדש של הכרת הסגולה הישראלית העליונה, ואז היא ארסית, ותוכן פעולתה הוא מלא הירוס נורא, שצריך להתרחק ממנו כמפני שור המועד.[19]

אותו מוטיב של "סבלנות" מופיע בדברי הרב גם בקשר לחזון הצמחונות, שלגביו הוא מדגיש שיחד עם האידיאל העתידי שחשוב תמיד לזכור אותו, בכל זאת אסור לדלג על שלבים, ויישום בטרם עת, להתמקד בריבוי החמלה לבעלי חיים במקום לבני אדם, יזיק יותר מאשר יועיל.^[20] כך גם בנושא הנצרות והסוציאליזם וביטול המצוות לעתיד, שיש החושבים לדלג על שלבים ולכפות את האידיאל לפני זמנו, בצורה מלאכותית וחיצונית.^[21] על כן בינתיים, בעולם הישן המסורתי, היה אפילו אידיאל ו"קדושה" בדגלים השונים של האומות:^[22]

מתוך רבבות קודש וצבאות מלאכי עליון העשויים דגלים דגלים.^[23] הכרנו שעושר חיים מגוון מאד ישנו בעולם הרוחני הנאצל ששם הוא מקור החיים, והעושר המגוון, השונה מאוד בכל מערכה ומערכה ממערכות הקודש [...] של עולמות הקדושה, האמונה, המדע, המוסר, הדת, האהבה, הגבורה, והיופי, ורבבות אידיאלי קודש אין ספורות כאלה [...] וכל גדוד וגדוד מגדודי קודש אלה הוא דוגל בדגל קודשו [...] זהו היסוד המבסס באחרית את אותו השלום הנצחי שהננו כל כך קשורים לשאיפתו [...]

ולעומת זה ידענו גם כן שסוף כל סוף רוח ד' אחד הולך ומרחף על האחוה האנושית וכל העמים הרבים וכל הגזעים השונים הינם באמת כולם אוצרות שונים של גווני חיים שונים, שמכולם יחד תתפאר ההרמוניה הנפלאה של עושר החיים הגדולים, אשר ברא יוצר האדם בצלמו הגדול והנערץ.^[24]

במקום אחר מפרט הרב שבשלב ראשון,

מנהיגי המדינות, וכל הגאונים החברותיים, הם מושרשים ביסוד השקפת הפירוד, בכח המדמה, המראה את המציאות בתכונתה המפורדה, ואין העולם כדאי עדיין להנהגה הבאה מתוך השקפת האחדות בטהרתה.^[25]

הפירוד הראשוני מאפשר ומחייב התפתחות ושכלול כל גוון בפני עצמו ללא טשטוש, של כל אומה ואומה. בדומה לאידיאל המחלוקת בין חז"ל, שצריכים לנטוע כל שיטה כמו שתיל במרחק משכנו, כדי לתת לכל אחד להתפתח ללא צל של חברו.[26] "הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי [...] שרי (=מתחיל) בפירודא וסיים בחיבורא":[27]

הסתתרותה של השקפת האחדות הוא דבר מוכרח, כי עם כל האיחוד שבהויה, עם כל שהכל הוא באמת טוב גמור מצד איחודו, אין אותו הטוב של העליה התדירית מתבטל, ואותה העליה התדירית מתגונת היא בהתעדנות של כל מצוי פרטי והתעלותו [...] על כן ההסתתרות של האורה האחדותית היא היא השולחת את החטיבה הפנימית, את המהותיות העצמית של המאור המאחד, אל המעמקים של הפירודים, והם הם החבלים והמצוקות הגורמים את האורה העליונה להגלות. ניצוצי הקודש המפוזרים בתהומות החושך מתלקטים אחד אל אחד, על ידי הירידה של האורה העליונה האחדותית בתוך מעמקי הסתר של ההשקפה המפרדת.[28]

כלומר, כדי לא להתעלם מפיתוח הפרטים צריך תקופת פירוד, תקופת "הדגלים", הפרדה בין האומות השונות. אך בשלב מאוחר יותר, "תוכן אורו של משיח, מושב כסא ד' בעולם [...] בנוי הוא על פי יסוד השקפת האחדות המציאותית, כשהיא מתגברת כל כך עד שהיא חודרת בכל הפרטים".[29]

אך דא עקא, שיחד עם הפילוג לאומות, שמטרתה לחדד את היופי שבכל גוון, התגלתה גם הלאומיות הגסה והתחרותית הכרוכה בשנאת הזולת, מלחמות על גבולות, רכוש וכדומה, שסולד ממנו לא רק ג'ון לנון,[30] אלא כל אדם חושב.[31] האם ניתן לברור את הטוב שבלאומיות ללא הפסולת?

לשם כך מלמדים חז"ל שאברהם אבינו ראה את דור הפלגה, אך לא השתתף במזימתם.[32] "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד".[33] סמוך לשלב החדש של פילוג האומות גילה הקב"ה את שאיפתו ("לך לך מארצך [...] ואעשך לגוי גדול [...] ונברכו בך כל משפחות האדמה"[34]) להקים ביניהם אומה אחת שתפקידה כעין "סוכן שתול", להדריך את האומות השונות בתחום המוסרי והאלוהי, גם בעידן הפלגה והחלוקה לאומות:

בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרא בשם הרעיון האלהי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה-פראותה,[35] נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר "ישמר את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" [...] להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחמריות [...] ולהצליח בזה את כל האדם כלו.[36]

אפילו באותה דרשת הדגל שהזכרנו,[37] שבה קרא הרב קוק להכיר בערך האידיאל שיש בחלוקת העולם לאומות, הוא מוסיף מיד שדגל ישראל שונה: "הכרנו שיש לנו נשמה לאומית גדולה קדושה ומיוחדת שאנו נאמנים נצח לדגלה, ושכל חיינו מסורים לטיפוחה, לשמירתה בעוצם טהרתה, לנצור מכל משמר את כל סגולותיה". "אומה כזאת, שכל תעודתה ותכליתה חשקה ומאוייה הוא להיטיב אל הכלל כולו כחפץ ד' ".[38]

אמנם הרב קוק לא ראה את האינטרנט וכיצד יתבצע תהליך הגלובליזציה, אך הוא כתב במפורש שחלוקה זאת למדינות היא זמנית ושלעתיד לא תישאר כך. "העלאת כנסת ישראל במדרגתה העליונה כל זמן שיש חילוק עמים בעולם, זאת היא מדרגת נקודת ציון".[39] כלומר הציונות או הלאומיות במתכונתה המוכרת לנו היא זמנית, כמו הלאומיות בכלל. בוודאי לא יתכן שלאומיותנו תיחלש כל עוד שאר האומות טרם קיפלו את דגליהן, אך בוא יבוא היום והשאלה היא במה תתבטא אז הלאומיות הישראלית.

כאמור, כבר מלכתחילה, הלאומיות הישראלית המקורית (לא החילונית) שונה היא משאר הלאומיות בעולם בכך שתפקידה ללמד "צדקה ומשפט", ועצם זכות קיומנו מתבססת על שלום, מוסר ואחדות עולמית. כאן מסתמנת המתכונת להרמוניה שאנו מחפשים בין הלאומיות הישראלית ובין האוניברסליות: "ואעשך לגוי גדול [...] ונברכו בך כל משפחות האדמה".[40]השאלה היא כיצד ניתן להסביר את זה לעצמנו ולעולם כולו.

עתיד האנושות להתאחד למשפחה אחת

כשם שדור הפלגה שינה את המבנה החברתי מאחידות למסגרת מדינות העולם, סביר ביותר שהאנושות תתבגר ותיכנס גם להילוך אידיאליסטי יותר: "ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת,[41] וחדלו אז כל התגרות וכל המידות הרעות היוצאות מחילוקי עמים וגבולותיהם".[42]

ייתכן שלכך התכוונו חז"ל במדרש באמרם: "אמר הקב"ה: יש לאומות דגלים ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב, ההוא דכתיב, 'ודגלו עלי אהבה' ".[43] כלומר נושא הלאומיות הוא טעון ועלול בקלות להביא לגזענות גסה ולמלחמות.

ריבוי הצביונות שבלאומים שגורם חלוקתם לעמים רבים, ילכו הלך והתמעט כל מה שיוסיף אור האמת וחיי הצדק להופיע [...] והלאומיות שלהם שלא נקבעה לתכלית נשגבה ונצחית, הולכת היא ומתמסמסת עד שחילוקי האורות יבטלו, בזו המדה עצמה נעשים הם קרובים ועלולים ביותר לקבל אורן של ישראל.[44]

כבר בכתביו המוקדמים ביותר גילה הרב קוק שהוא מודע היטב למתח הצפוי בין האוניברסליות המיוחלת ובין הלאומיות הישראלית האהובה, אך גם הציע כיוון לפתרון:

עצם הרעיון של הגבלת עם מעם מצד עצמם, תועבה הוא לפניו ית' [...] והתכלית העקרית היא לבקש את ההצלחה הגמורה האמתית אל כל יצורי השי"ת [...] "יהי כבוד ד' לעולם, ישמח ד' במעשיו",[45] [...] להשוות בעיני כל איש את הצלחת כל המין האנושי. אלא שההצלחה האמיתית למין האנושי בנויה היא ע"י בחירת עם נבחר שאינו מתערב עם כל העמים [...] והוא יהיה פועל על כל המין האנושי לשכללו ולהציגו אל התכלית הטובה שהשי"ת מבקש ודורש ממנו [...] ע"פ מצות התורה, כפי השיעור האלהי שיהיה לתכלית המביאה לתיקון העולם כולו ושכלולו [...] שהיא מביאה אותנו ואת כל העולם כולו אל התכלית האמיתית המכוונת ממנו ית' לאושר והצלחה. ע"כ כתוב בתורה בענין שמירת המצות: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"[46] [...]

ע"כ כשנתחשב לעם מיוחד ונבדל מכל גויי הארץ מצד התורה [...] כי אי אפשר כלל שישתלם העולם כי אם בהיות ישראל עומדים במעלתם הנבדלת, "ממלכת כהנים וגוי קדוש",[47] בלא תערובות עם דרכי העמים [...] אם כן, אותה ההתפרדות מכל העמים, היא עצמה ההתאחדות היותר עצומה, להועיל לכל האדם אשר על פני האדמה [...] כי איך יתכן אשר רק מפני אהבה גסה טבעית של איזה עם לעצמו ידחו עמים אחרים, והכל מעשי ידיו ית' [...] ע"כ אברהם אבינו [...] אמר לו השי"ת [...] לא יהיה לבבך חלוק לבקש רק הצלחת עם ארם יותר מהצלחת כל המין האנושי [...] ודרוש שלום כל הברואים כולם שזוהי כונתי [...] "ולא יקרא עוד את שמך אברם",[48] המורה על אב לארם, "והיה שמך אברהם כי אב המון גוים" כולם, כל המין האנושי, לכולם אב אתה,[49] את טובת כולם עליך לדרוש, ומזה, דוקא מזה תולד לך התפרדות חדשה כדי שתהיה מדרגה לבא לטובת כל העולם שאי אפשר כ"א ע"י התיחדות עם ישראל בטהרה מכל העמים, למען יכול להיות למופת ולמאיר באור ד' על כל העולם. ע"כ "הקורא לאברהם אברם עובר בעשה"[50] [...] כי על ישראל לדעת כי עיקר בחירת עם בכלל א"א כ"א כדי להיות אב המון גוים".[51]

ממשיך הרב ומסביר שאצל יצחק התבטא כוח הקשר המאחד עם האומות דרך בנו עשו, וכוח ההתייחדות דרך יעקב. דווקא בגלל מעורבות זאת התבולל עשו והושפע לרשעות לעומת יעקב שנבדל עד אשר "יצא תצא מאליה כשיהיה עת וזמן לחפץ זה [...] [אך בינתיים] אין השעה ראויה והעולם אינו מבוסם כל צרכו [...] [עד] אחרי האריכות תצמח גם התכלית הנולדת מהתאחדות, וזהו חלק הבכורה שלקח מעשו".[52] כך מסביר הרב קוק שיצחק אהב את עשו כי חשב שישפיע על האומות על ידי התכונות המשותפות שיש לו אתם. אך לעומתו, "בטח בדד עין יעקב",[53] שיעקב שם את עינו על דרך ההתפרדות הזמנית דווקא על ידי חוקי התורה כדי להשפיע. אם הפירוד היה על ידי נימוסים שכליים היה יעקב מתערב, כפי שקרה לעשו אחיו. צריכים "לעצור כח ההתאחדות שלא בזמנה [...] הבלתי מתוקנת ע"פ דרך השי"ת".[54] כלומר חשוב להתאפק מהשאיפה לאוניברסליות בוסרית עד שיגיע זמנה לפי הדרכת התורה.

הדרך לשלום ולאוניברסליות היא תהליך ארוך, אך בכל זאת ניתן להצביע על מפנים חשובים,[55] כמו הרנסנס ותקופת ההשכלה (חשיפה ופתיחות לתפישות חדשות ותרבויות מגוונות); הקמת הדמוקרטיה האמריקאית והמהפכה הצרפתית בשם אידיאל השוויון והסובלנות; מלחמות העולם הראשונה והשנייה (כולל גיבוש המדינות לגושים המשתפים פעולה, תופעת המפלצתיות של הלאומנות הגרמנית, השואה האיומה והנחתת הפצצה הגרעינית, שהראו שבעידן הטכנולוגיה המתקדמת מחיר האלימות גבוה מדי וחייבים לאמץ את כיוון השלום); תנועות שנות התש"ך ("ה-60's") של "ההיפּיס", שוויון זכויות לשחורים ושחרור האישה; קריסת ברית המועצות והגוש הקומוניסטי; התחבורה המתקדמת; המחשבים והאינטרנט ועוד.

"את הכל עשה יפה בעיתו"[56] [...] היופי הוא הסדר המתוקן והמורה ביותר על כונת מכוין במעשה. כי אפשר לפי הציור המדומה שיזדמן תועלת מושג מדבר במקרה, אבל אי אפשר כלל שיזדמן דבר לוקח את הלב ביפיו ויהי' בלא הערכת מערכה בכונה שמשפט היופי הוא קיבוץ חוקים נפרדים אל מערכה אחת וסידור מקביל [=הרמוניה, א"ש] [...] וכמו כן ההשלמות הדורשות זמן [...] ובמקרי העולם ישנם דוגמאות רבות לדבר [...] למשל המלחמות אינם יפים כלל אבל צפון בהם עכ"פ טובה לעתיד, שהרי ההתנגשות של האומות הקטנות הביאו התרקמות האומות הגדולות שהוא חיבור יותר גדול למין האנושי, ויביא זה לחיבור ושלום היותר גדול, ואע"פ שאינם יפים בעצמם, נתן הקב"ה חן הדבר בעיני בנ"א עד השעה הצריכה.[57]

אכזבה מהלאומיות הצרה

הרב קוק מודה שהאידיאולוגיה ההומניסטית האוניברסלית של מנדלסון והרפורמה הן נעלות, בוגרות ומפותחות יותר מהאידיאולוגיה של הלאומיות הצרה. הוא כותב, שעל אף חשיבות התנועה הציונית ותמיכתו בה עלול לבוא יום שנראה,

לאומיות כזאת בישראל, שמצד עצמה יכולה היא להיות גם כפרנית וערומה מכל דת ותורת חיים, תוכל להצמיח פירות כאלה שלא נוכל לשמח ולהתפאר בהם [...] עלול וקרוב מאד הדבר שהבנים של אותם האבות שהם מתפארים הרבה בלאומיות כזאת – שאין עמה כ"א שמה הריק בלבד [לאומיות חילונית, א"ש], אותם הבנים צעד אחד יצעדו, צעד יותר קרוב אל העולם הגדול והרחב [התפישה האוניברסלית, א"ש], שאולי עוד רוח טוב יחלוף גם עליו וישא להם ג"כ פנים מסבירות [הגויים יראו סובלנות כלפינו], ו"עונות ראשונים" של אבותיו הלאומיים לא יזכור לו עוד. חוששני שלא[58] ימצאו עצמם בנים כאלה הלאה הלאה מגבול ישראל, מתירא אני שלא יעזבו את העדר בבוז וגועל נפש [...] על אותה הלאומיות הזרה לרוחם, אותה הלאומיות [...] (ש)איננה קבועה בדרכי חייהם בשום לימוד חינוך ומעשה, ולא בשום דבר העושה רושם פנימי הראוי להתקיים – שאינו נמצא בישראל כ"א באותו הרושם העמוק עמוק מאד דמתקרי "אמונה, עול מלכות שמים ועול מצוות" [...] דומה היא התנועה הלאומית, כ"ז שאינה נזקקת להיות דוקא בגללה שבים אל ברית ד' [...] ועלולה היא, שיוכלו פירותיה להיות דומים לפירות של ההשכלה הברלינית [שיטת מנדלסון, א"ש] שלקחה לה יסוד יותר אמיץ מיסוד הלאומיות, במצב רעוע [המצומצם, א"ש]. היא [ההשכלה הברלינית, א"ש] לקחה לה יסוד האחדות הטהורה [המונותיאיזם והמוסר, א"ש] לבסיס היהדות הדתית, אבל מפני שהנטיעות נקצצו [וזלזלו במצוות המעשיות, א"ש] לא יכול עמוד. וכימי דור אחד נבעה הפרץ בתכלית תקפו – כן הלאומיות היבשה איננה יותר בטוחה כלל [...] ע"כ אנחנו חייבים למהר ולתקן את היסוד השורשי למען נהיה נשמרים מתוצאות מרות כמו אלה.[59]

במקום אחר מנבא הרב קוק ש"תוך דורות אחדים", אם לא נצליח לחבר את הלאומיות הישראלית עם שורשיה הרוחניים, הנצחיים והרחבים, בניהם של אותם ציונים חילוניים ימאסו ב"קטנות" של הלאומיות המצומצמת,[60] והיא תיהפך בעיניהם "למשחית ולמפלצת ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל".[61]

ייתכן שהיום הזה כבר הגיע, וכאן המקור של הפוסט-לאומיות, ואצלנו – הפוסט-ציונות של השמאל הישראלי. הרב קוק מסכים שלאומיות המנותקת מתפקיד נצחי ומוסרי של "אור לגוים" היא שוביניסטית,  גורמת קנאה וקטטות ומזיקה לערכי העולם אולי אף יותר מאשר מועילה.

אמנם בשלב מסוים הלאומיות היוותה מסגרת חינוכית "להוציא את האדם ממסגרותיו הפרטיות",[62] כי היא אכן "כללית" יותר מהאנוכיות האגואיסטית והילדותית. הקריאה לתרום לאומה ולמדינה היא נעלה מאוד, בוגרת ואלטרואיסטית יחסית לאגואיזם הילדותי ואפילו יחסית לשבטיות המשפחתית. אך כשהאנושות מתבגרת ומוכנה לשלב הבא, לאוניברסליות שהיא נעלה, בוגרת ואלטרואיסטית אף יותר מהלאומיות, בצדק יפנו האינטלקטואלים את גבם לנציונליזם שאיננו אלוהי/מוסרי.[63]

אף במשפחה צריך בכור

הרב קוק ממשיך ואומר שגם אם עתידה "האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת",[64] וממילא "חדלו אז כל התגרות וכל המדות הרעות היוצאות מחילוקי עמים וגבולותיהם", בכל זאת גם משפחה זקוקה להנהגה, לממלא מקום לאב ה"רואה ואינו נראה".[65] למשל גם אם תהיה שפה אחת בין-לאומית, כיצד יוחלט איזו שפה זאת תהיה? כמו כן שפה מבטאת גם תרבות וערכים.[66] במילים אחרות, גם כאשר האנושות תהיה משפחה אחת צריכים עדיין בכור, "בני בכורי ישראל",[67]וכלשון בעל ספר מעלת המידות:

שהרי ישראל חביבין הן לפני הקב"ה יותר מכל האומות. ומתוך חיבתן קראן בניו, כענין שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם",[68] ואומר "בני בכורי ישראל".[69] ולא עוד אלא שמתוך חיבתן, ייחד שמו עליהן, שנאמר "כה אמר ה' צבאות מלך ישראל וגואלו",[70] ואומר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך",[71] ולא עוד אלא שקנה אותם לחלקו. כמ"ש "כי חלק ה' עמו",[72] ואומר "הלוא הוא אביך קנך".[73] ומתוך חיבתן קראם מלכים וקדושים וכענין שכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש",[74] ואומר "ואנשי קודש תהיון לי".[75]

בדומה לכך מבהיר הרב קוק מפורשות:

שלא תאמר [...] יתרון (ישראל) [...] אינו נוהג כי אם כל זמן שלא נתקן העולם במלכותו [...] שאין הדבר כן, כי אם "בני בכורי ישראל", כמו שמעלת הבכורה אינה זזה מהבן הבכור גם כשיולדו להאב בנים אח"כ,^[76] מ"מ הבן הבכור יתר שאת לו ויתר עז ויורש פי שנים, כמ"כ מעלת ישראל ויתרונם עומדים לעד ולעולמי עולמים. ע"כ גם בתיקון העולם [...] שהמתוקנים שבאומות העולם יהיו ג"כ נטפלים אל ישראל מעוצם מעלתם עליהם, ויכירו שזוהי מעלתם בהיותם נטפלים ומצורפים לעם הקודש.^[77]

תכונות הבכור – תכונות היהודים

על כן עלינו לברר מהי משמעות התואר "בכור". בפשטות, תפקיד הבכור הוא להנהיג במקום האב (וכל שכן בתרבות פטריארכלית מסורתית), על פי הניסיון והבגרות היתרה שיש לו, תיאור המתאים לעם ישראל, המבוגר והמנוסה בין האומות. בדרך כלל יש גם יראה או הערכה מסוימת, לפעמים סמויה, מצד האחים הקטנים כלפי הבכור. יתרון צדדי, אך חשוב, הוא שמעמדו השונה, מינויו האובייקטיבי וסמכותו מצד האב (הקב"ה בתנ"ך), מונע קנאה ומריבה מצד שאר האחים (האומות), ומוריד כל מחשבה להיאבק על ההנהגה.

תואר זה של "בני בכורי" כולל בתוכו גם את התפקיד של מורה ומדריך, כעין כוהן לאומות, כפי שהיה בתכנית המקורית כשהעבודה הייתה שייכת לבכורים, וכפי שמתבטא בברכת שבט לוי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל",[78] "כי שפתי כהן ישמרו דעת".[79] יצוין שלשיטת הרב קוק העבודה עתידה גם לחזור לבכורים, ויש בכך משמעות למשל הבכורה של ישראל.[80] "ישראל שנקראים בכור, הם ממלכת כהנים, ומחויבים ללמד דרך ד' לאוה"ע, וביחוד לעתיד לבוא".[81] הבכור מהווה גם דוגמה וחלוץ, סולל הדרך לאחים הבאים אחריו, ובדרך כלל גם מבין ומכיר את האב יותר מהאחרים, תיאור שבוודאי נכון לגבי ישראל, עַם הנביאים, ש"אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד הם".[82]

אמנם מדובר בהכללה, אך דרך התנ"ך, ולהבדיל כל הספרות, היא להשתמש בהכללות מוכרות או מוסכמות כעין אלה, בתור משל, וכך יש להבין גם את הביטוי, "בני בכורי ישראל".

במחקר מקיף ביותר בנושא שהפך גם לרב-מכר, פרסם פרופ' פ' סולוֹוי, בעקבות הפסיכולוג האגדי א' אדלר, את התכונות הקלאסיות של הבכורות. הגורמים הייחודיים שבחינוכם ובהתפתחותם הם: יותר תשומת לב, השגחה, עידוד ודאגנות, וכתוצאה מכך חיבור נפשי מיוחד ופיתוח הזדהות עם ההורים, סמכות וכוח. הדבר משפיע מאוד על מקומם ותפקידם במשפחה ביחס לאחיהם הצעירים (הם תמיד החזקים, האחראים, החלוצים והמבינים) וכלפי הוריהם. התוצאות הן התכונות הבאות:[83]

יסודיות: יותר בכורים הם אחראים, הישגיים, מאורגנים, מחושבים, ובעלי אמביציה;

אינטנסיביות: יותר אינטנסיביים, בעלי ביטחון עצמי, פחות "מסכימים" ובעלי "ראש קטן";

פתיחות לחוויות: יותר אינטליגנטים, פתוחים אך גם מסורתיים, מזוהים ומזדהים עם ההורים;

אקסטרוברטים: יותר תקיפים, אסרטיביים, דעתנים, מזדהים עם כוח וסמכות, ובעלי תכונות הנהגה;

נוירוטיים: יותר קנאים, חרדים (anxious), בעלי נטייה להשתייך (affiliate) תחת לחץ.

בכורים הם מצליחנים בצורה שאינה פרופורציונלית ביותר, למשל בין זוכי פרסי הנובל ובין נשיאי ארה"ב.[84] כך המשמעות גם בתנ"ך, למשל, "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ",[85] כלומר עליון, וכן "ורעו בכורי דלים",[86] כלומר העני ביותר. אף הכישרון נחשב בין שבחי הבכור, כדברי הפרשנים, "כי הוא ראשית אונו", "לשון שבח",[87] "כל ראשית הוא מובחר: 'ראשית דגנך'[88] 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתה' ".[89]

סיכום התכונות המוזכרות לגבי הבכור הקלאסי נשמע כתיאור דומה להפליא של היהודי הסטריאוטיפי, הן בעיני אוהבינו הן של שונאינו.[90]

נוסף על כך כותב הרב קוק שישראל, הבכור, יודע וצריך ללמד לעולם שהאדם מסוגל להשפיע. הרוב חושבים שהעולם משפיע והאדם מושפע, אך תולדות ישראל וכשרונם הברוך מלמד שהאדם אמור ומסוגל לתקן את העולם.[91] רשימת היהודים שהשפיעו על העולם בצורה משמעותית ולא פרופורציונלית לגודל שלנו היא ארוכה למדיי. נסתפק בציון שלושה (איינשטיין, שכונה שם "איש המאה", פרויד וסאלק, ממציא החיסון לפוליו) מבין חמישה אנשים שהוזכרו כהוגים וכמדענים שהשפיעו ביותר על המאה הקודמת והיו יהודים (0.2% מהאנושות סיפק 60%!).[92]

הבכור מתַמצת

רק עם שיש בו הכול יכול ללמד את האנושות כיצד הכול מתאחד ו"מתהרמן", ואינו סותר. לבן הבכור, כממשיך של אביו, יש מן התמצית של אביו.[93]

העולם צריך להעידון התמציתי [...] וזה החסרון תשלים כנסת ישראל, שתכונתה היא כמין אוצר [...] הכולל בקרבו כל כשרון וכל נטית רוח עליונה[94] [...] [ממילא] שוב לא ימצא כל צורך בהתפלגות הממשית, והיו כל העמים הכלליים חטיבה אחת, ועל גביהם בתור אוצר קדוש, ממלכת כהנים וגוי קדוש, סגולה מכל העמים, כאשר דבר ד'.[95]

כלומר, אם ראינו שהלאומיות הישראלית שונה מזו שבשאר האומות, אזי יש לה תפקיד גם בעולם גלובלי ואוניברסלי. גם כשעתידה האנושות להתאחד למשפחה אחת, בשפה אחת ובתרבות אחת המאחדת את הניצוצות החיוביים שהיו בכל מדינה ואומה בנפרד, בכל זאת צריכים "בכור" ללקט, לסדר ולתַמצת את כל אותם הניצוצות, ו"לנצח" עליהם, שלא יטשטשו אלא ש"יתהרמנו". יש לדאוג שיופיע כעין מתכון מסודר ומתואם בפרופורציות נכונות ובשיתוף פעולה הרמוני, כמו סלט שבו טועמים כל גוון, ולא כבליל הגס והמגעיל שנקבל אם נזרוק את אותם ירקות במערבולת.[96]

התגלותם הראשונית של הרעיונות הנפרדים בתור הפירוד לאומות שונות מתבטא בסופו של דבר בתוך עם ישראל, העלול במיוחד לפירודים ולוויכוחים.[97] עובדה היא שלאמריקה די בשתי מפלגות פוליטיות, אך במדינתנו הקטנה היינו זקוקים ל-32 מפלגות בבחירות האחרונות, והפתגם "שני יהודים ושלוש דעות"[98] הוא חלק ממה שמכונה בתורה "עם קשה עורף"[99] או "עזין הן ישראל באומות".[100] היה בכך תועלת במשך הדורות כאמצעי לבירור ולחידוד, ובוודאי יהיה לטובה באחרית הימים כמסגרת לאיחוד הגוונים:

רבויי הצביונים השונים, המתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל ביחד, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".[101]מתוך כך הם עלולים יותר לפרודים ומחלוקות פנימיים, ומתוך כך יכולים להיות לעולם עם לבדד מבלי להתערב בין העמים, באין מחסור כל הנטיות והכשרונות השונים, "כרכא דכלא ביה (עיר שיש בו את הכול), ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שֹריו, ממנו מלכיו, שנאמר ממנו פנה ממנו יתד" וגו'.[102] התורה כולה [...] את הכלל כולו ואת כל פרטיו, היא התריס בפני הפרודים. מכל שנויי הדעות והטפוסים, בכמה ענינים רוחניים וחמריים, מופיע על ידה הטוב הכללי, שמאחד את כולם [...] שרבוי הכחות יפה הוא לאומה בהתאחדם בשורש קיומה בתורה.[103]

במקום אחר מוסיף הרב שהתופעות אצל אומות העולם אף יצאו לפועל בהשפעת ישראל, במישרין או בעקיפין.[104]

כמו הבכור, צריך העם הנבחר להיות גם מוכשר במיוחד כדי להשפיע. אם תהיה תרבות מאוחדת צריך להיות עַם מחונן במיוחד שהוא המרַכֵּז התרבותי, כדי שירצו לחקות אותנו:[105]

כל מה שנוגע לישראל ומהותו אינם דברים מוגבלים בחוג הפרטי המצומצם, אלא הם מרוכזים בחוג מיוחד, ומשפיעים מתוך המרכז על ההיקף כלו [...] ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעמק קדושתה ושאיפתה האלהית, משפיע הוא על כל ההיקף של כל העמים [...] לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים [...] למעמד יותר נשגב ויותר אצילי.[106]

אף אם העולם ידבר בשפה אחת וייהנה מתרבות משותפת, השאלה היא מה תהיה אותה שפה ומי יקבע את אותה תרבות. כאמור, הבכור הוא ממלא מקומו של האב. הרב קוק נעזר גם במשל של ריה"ל בספר הכוזרי,[107] שלפיו באופן אובייקטיבי ישראל הוא מיוחד:

כשם שאין להתפלא על אשר במח ובלב ישנם גילויי חיים כאלה שדוגמתם אין אנו מוצאים בכל הגויה כולה, כן אין להתפלא על גילויי החיים של הפליאות, הניסים, הנבואה, רוח הקודש במעלתו העליונה, התקוה הנצחית הנצחון על כל מפגע [...] כנסת ישראל היא גילוי זרע ד' בעולם, יד ד' בהויה, בבנין הלאומים.[108]

כלומר, ההיסטוריה הייחודית של ישראל, ההשגחה עלינו, הנסים והנבואה המפעימים גם את האומות האחרות, מבדילים את ישראל באופן אובייקטיבי, ומייעדים אותו לתפקיד הבכור.[109]

חלק נוסף מתפקידנו כאור לגוים הוא להראות שלא רק יחידים מסוגלים לצדקוּת, מה שהיה גם לפני מתן תורה. אין זה מספיק בעבורנו, כי אנו רוצים להראות שגם עם שלם, הכולל בו מבחינה סטטיסטית את כל סוגי האנשים ודרגותיהם, וממילא גם האנושות כולה, מסוגלים לאידיאות האלוהיות.

למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי-קדש, חיים באור האידאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם.[110]

הניסיון הרב שיש לבכור מקנה לו גם מבט רחב ומקיף יותר, ואצל "בני בכורי ישראל" אף מבט נצחי. הוא מכיר תקדימים והתפתחויות שאחיו הצעירים והזמניים טרם פגשו בהם.[111] תפקיד הבכור יוכל להתקיים רק על ידי עם נצחי שנכח בכל הגלויות, "כרכא דכולה ביה" (עיר שיש בו הכול),[112] שליקט את הניצוצות: הסֵדר של אשכנז (ה"יֶקים"), החום המרוקאי, הנימוס האנגלי, העדינות התימנית וכדומה.[113] "כנסת-ישראל היא מגלה בכל חליפות הזמנים אחת מהצורות הרבות שבאורותיה המרובים, והעתיד שלה הוא ההתפשטות המוחלטת של כל האורות, שכל אחת שמשה תקופה מיוחדת, שיאירו בה כולם בבת אחת".[114]  

לבכור קדושה וייחוד עצמיים

לבכור יש גם ייחוד שהוא חלק מעצמיותו, שלא ניתן להעביר לאח אחר ולא ניתן לשינוי:[115] "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר [...] כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכרה".[116] ראינו גם שהרב קוק סובר שאף הקדושה של הבכורים היא נצחית, ושהעונש של הסרתם מהעבודה לאחר חטא העגל הוא זמני.[117] כך יש לישראל ייחוד וקדושה עצמיים, קדושת בשר ממש. "אות ה' אות ברית הוא, קדושת הגוף בברית בשר ממש [...] אומות העולם אינם יכולים להשיג איך נעשה הבשר מקודש".[118] "שיש לנו בשר קדש,[119] לא פחות ממה שיש לנו רוח הקדש".[120] "כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה ואצילות עליונה".[121]

בדומה לכך כותב רבו של הרב קוק, הנצי"ב: "כל אופני בכורה יש בו כח רוחני חזק יותר מפשוט, ובזה מתחזק כח הקדושה או הטומאה שעליו".[122]

הרב קוק מדגיש שהתואר "בני בכורי ישראל" כולל גם את תפקידם הנזכר להיות כוהן ומורה לאומות, אך גם שיש להם קדושה עצמית נצחית שתפקידם המיוחד יתקיים אף יותר לעתיד לבוא.[123]

נוסף על הטבע הקדוש עם ישראל התרגל דרך התורה והמצוות לגלות את הרוחניות שבכל צדי העולם החומרי: "האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החמרי, המעשי הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל".[124] לא להסתפק בחיפוש ילדותי אחר עצמיותו של האלהים, אלא,

ההכרה המבוכרת שהיא מיוחדת לישראל, "בני בכורי ישראל"[125] "כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה",[126] והיא העיבוד של האידיאלים האלהיים, לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם. וזה הוא עמק הדעה של "עם חכם ונבון - אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת", המלאה אידיאלים נשאים ועצות אלהיות אדירות ונאמנות איך להוציאם מן הכח אל הפועל לדור דורים.[127]

קיימת גם אהבה מיוחדת לבכור שהיה אהוב מצד האב ואף גילה אהבה בחזרה, עוד טרם נולדו אחיו. כך כותב הרב קוק שלעתיד, גם לאחר שכל העולם ייחשבו כבני ה', הביטוי "בני בכורי ישראל" מלמד "שלא יטעה הטועה שאז תהי' מעלת ישראל שוה למעלת כל האומות, ע"כ הקדים שידעו שמעלת ישראל היא עצמית. 'בני בכורי', אע"פ שבאים אח"כ בנים ממש אין אחד מגיע למעלת הבכור ראשית אונים".[128] "לעולם יהיה דבק בישראל יתרון הבכורות, שהם הם ראשית תבואתו".[129]

ה"נוירוטיות היהודית" מאפשרת גדוּלה עם ענווה

 יחד עם כל השבחים והזכויות המגיעים לבכורו של הקב"ה, חייב להיות מבין סימני העם הנבחר שהם "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים",[130] שלא ינצל את מעמדו לדכא אחרים, אלא להיטיב להם. אדרבה, הבכור זקוק למידת הענווה, למעט בערך עצמו, כפי שמצוי כמעט בכל מקום שידברו על סגולת ישראל, דווקא היהודים הם הראשונים להתקומם ולהכחיש שיש בנו משהו מיוחד!

אמנם [...] לא בשביל [...] רדיפת הכבוד נאמרו הדברים הללו, כי רדיפת הכבוד היא מדה נמאסת אצל ישראל וכדחז"ל ע"פ: "לא מרובכם מכל העמים [...] כי אתם המעט מכל העמים",[131] "שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני: "ואנכי עפר ואפר".[132] [...] התכלית האמיתית הנכספת והיא לעשות רצון השי"ת בהשלמת המין האנושי.[133]

הצורך לענווה מסביר גם את המקום של מידת הנוירוטיות, החרדה המוגזמת, אצל בכורים ויהודים כאחד.[134] אלפיים שנות גלות והשפלה בוודאי תרמו אף הם לכך, וזאת כנראה "חלק מהתכנית" ומהבניין הלאומי של עם הסגולה. אשרי העם הגדול שיכול, ואף רגיל, לצחוק על עצמו,[135] אך בעצם אין זה יכול להיות אחרת. 

נוסף על כל האמור, יש לזכור שהקב"ה לא בחר בין אפשרויות קיימות, אלא יצר את ישראל מלכתחילה לתפקיד הבכור, "עם זו יצרתי לי".[136] על כן, אף שהזכרנו תכונות שלכאורה היו יכולות להתקיים אולי גם על ידי אומה אחרת, הקדושה העצמית שבישראל מצביעה על יצירתו מלכתחילה לתפקיד הבכורה. עובדה זאת אמורה גם למנוע קנאה ותחרות לתפקיד.

במקום אחר מחליף הרב את משל הבכור למשל השר, שבעתיד האומות   "יודו היותו [ישראל] ראוי להיות נפרד מכל העולם, כהצטיינות השרים מן העם שהוא לשכלול ההנהגה ותיקונה".[137] אך לרוב, מעדיף הרב את משל הבכור כנראה מתוך העדפה להצגת יותר שוויון בין האומות, כמשפחה אחת.

לסיכום, גם בעתיד, כשכל האנושות תתאחד למשפחה אחת, יישאר תפקיד ל"בני בכורי ישראל". הבכור הוא אחראי, מלמד, משפיע, בעל ניסיון (נצחי) ובגרות, מוערך (בתת-ההכרה) על ידי אחיו, קובע ומונע ויכוחים, מוכשר אך חרד, מחובר במיוחד לאביו, מתמצת את כוחות האב ואת ריבוי צביון האחים, עם ייחוד וקדושה עצמיים, אך מחויב על פי כל זה ללמד צדק ומשפט לאומות האחרות בדרך הענווה, ולא חלילה, בדרך הניצול.

ארץ ישראל כמרכז העולם ודוגמה לתפקודו של ישראל לעתיד

כשם שצריכים בעולם גלובלי עם, כעין בכור, המרַכֵּז את האחדות, והאנושות יודעת להביט אליו ולקבל הדרכה מוסרית וערכית, כך צריך גם מקום שהוא המֶרכז.[138] גם בעולם המתקדם, שנודע לו מזמן שהוא עגול, כלומר, עם שוויון ואחדות בין הארצות, צריך בכל זאת מרכז או מוקד, שם "עין לציון צופיה" לקבל הדרכה וכיוון למשל בשאלות אתיקה ורפואה, צבא, כלכלה וכדומה.[139] גם בעולם עגול, שעון היום ותאריך הלוח צריך להתחיל במקום אחד מסוים.[140] גם בעולם של בני נח, צריך מרכז לבית המשפט הבינלאומי, ובוודאי זה לא יהיה בהאג!

"והיה באחרית הימים [...] והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם [...] לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".[141]

רש"י מצייר את הרעיון כיצד בעתיד יבואו אומות העולם לארץ ישראל לעשות מסחר עם שבט זבולון, ויתפעלו ויושפעו עמוקות מהאמונות ומהמעשים של התורה.[142]

יתרון "המִגרש הביתי"

כאן הפתרון לסכנה הקיימת לכאורה, כיצד ניתן להיות מחוברים כדי להשפיע על האומות, אך להימנע מהאפשרות להיות מושפעים מהם (בתחומים הפנימיים[143]) ולהתבולל.[144] התשובה נמצאת במה שמכונה בספורט, "יתרון המִגרש הביתי". כלומר עלינו לשאוף לעתיד שרוב הקשר בינינו ובין האומות יהיה בכך שהם יבואו לארץ ישראל, שכבר היום נחשבת לארץ הקודש ולמקום מרכזי לדתות רבות, בוודאי יחסית לגודלה, ולא שניסע אליהם. כך עדיף גם מבחינת האידיאל ההלכתי שלא לצאת מארץ ישראל.[145]

הבחנה איננה ניתוק

המגמה צריכה להיות לחיות חיי יום-יום בנפרד, אך מחובר לאנושות בקשרים ערכיים, תרבותיים, כלכליים וכדומה. כפי שהיה מדגיש מורנו הרצב"י קוק בלועזית, "differentiation (הבחנה) איננו separation (ניתוק)".[146]

כשם שראינו שקיימת בישראל הסגולה לקשר בין הרוחני לחומרי,[147] אידיאל דומה קיים גם בארץ ישראל, ארץ שחומריותה היא קדושה:

האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החמרי, המעשי הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו [...] ערך הדיבור [...] אשר מוכרח הוא להפליא את כל העולם בחידושו, ולהוציא את האמרה "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", מכל עם ולשון.[148]

כבר היום גויים רבים מתפעלים מהחכמה הישראלית דרך תחום הקבלה, המתבססת במידה רבה על השפה העברית, שפתה של ארץ ישראל, ומדגימה היטב את הרובד העמוק של הרוחניות הקיים גם בעולם החומר.[149] הרב מזכיר את העניין בהקשר של גורלם העתידיים של הדתות האחרות:

על דבר האמונות הזרות [...] לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי-אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. "והסרותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלקינו",[150] וזה נוהג אפילו באליליות, וקל-וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל [...] ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות [...] דעה רחבה זאת, ממותקת במתקה ודבשה של תורת אמת,[151] צריכה להתלוות עם כל ארחותינו באחרית הימים, "למחתם אורייתא בהיכלא דמלכא משיחא בהפיכת מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא".[152]           

המסגרת המתרקמת היום של שפה בין-לאומית היא נפלאה, אך בעתיד, אותה שפה גלובלית לא תהיה אנגלית, אלא חז"ל אומרים לנו שכל העולם יחזור לדבר בלשון הקודש כבימי קדם, לפני דור הפלגה.[153] סביר שהדבר יתפתח באמצעות ביקוריהם במרכז העולם, בארץ הקודש, שהרי כאן היא השפה המדוברת:

ישראל בעמים, ארץ-ישראל בארצות, תורת ישראל בתורות ואמונות כלן, הנם שלשה מרכזים, שאוצרות-חיים ואורות עולמים גנוזים בהם להיות מזינים את כל העולם כלו, מעלים ומקדשים אותו. ישראל בתור אומה מיוחדת [...] משפיע הוא על כל ההקף של כל העמים כלם [...] ארץ-ישראל עומדת להשפיע, מכח יסוד תרבותה ומפעלתה על החיים השוכנים בה, על כל הארצות כלן, לעדנם ולרוממם, ולקרבם אל תכלית הויתם.[154]

אין זה מקרה שרוב המצוות, מבחינה כמותית, תלויות בארץ ישראל,[155] ומבחינה איכותית קיומן של כל המצוות תלוי בארץ.[156] על כן ברור שלעתיד ארץ ישראל, ובמיוחד ירושלים, יהוו את מרכז הצדק העולמי, "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ד' ונקוו אליה כל הגוים לשם ד' לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע":[157]

האמונה בכלל אינה מאירה כי-אם בכנסת-ישראל הבריאה, השלמה בחסנה, בממלכתה, במקדשה, בארצה, בכל קניניה הרוחניים והחמריים [...] במצוות המקדש, וכל התלוי בהן, ובכל המצוות התלויות בארץ בכלל [...] אינן במלואן גם לפי תכונת ההלכה כי-אם כשהאומה עומדת במצבה היותר מלא.[158]

 העובדה שעל אף הניידות גם היום אדם יכול להיות רק במקום אחד מכתיבה את האידיאל שבכל זאת יהיה מקום אחד מרכזי ומיוחד לעלייה לרגל, באירועים מיוחדים ומזדמנים לכל האנושות. "והביאותים אל הר קדשי [...] כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".[159]

המקום המרכזי, כפי שמצטייר בתנ"ך לעתיד לבוא, יכול להוות דוגמה לתפקודו ולמקומו של העם המרכזי השוכן שם. יש יתרונות מיוחדים לנוף ולאקלים של ארצות רבות ושונות, ובכל זאת אין זה נחשב ל"הפליה" לומר שבארץ ישראל יש קדושה מיוחדת, ושהיא כוללת את תמצית כל העולם, " 'תבל' זו ארץ ישראל שנאמר 'משחקת בתבל ארצו'.[160] למה נקרא שמה תבל? שהיא מתובלת בכל, שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום, שנאמר 'לא תחסר כל בה' ".[161] הוא הדין גם לגבי "בני בכורי ישראל", שיש לו קדושה מיוחדת והוא תמצית כל האומות.[162]

בעידן הגלובליזציה איום הגלות כבר אינו מועיל

בעידן הגלובליזציה, הצורך להפרדה גיאוגרפית מהאומות על ידי היותנו בארץ ישראל הוא חיוני כל כך, שכבר אין אנו יכולים אפילו לדמיין שהגלות יכולה להביא היום תועלת רוחנית כלשהי.[163] עובדה זאת מיישבת תמיהה גדולה: מדוע, למרות איום הגלות המפורש בתורה כעונש לחטאים, בכל זאת מגלים לנו חז"ל שאחרי החזרה השלישית לארץ ישראל לא תהיה גלות נוספת?[164] לכאורה ההצהרה החד-משמעית שאנו באתחלתא דגאולה עלולה להביא אותנו לבטלנות, לכך שנסמוך על הנס ונפסיד את הדרבון של איום הגלות כדי לחזור בתשובה.[165]

אלא שחייבים להכיר שבעידן הגלובליזציה מתגבשת תרבות עולמית אחת. נדודי הגלות כבר לא יועילו לשיקום רוחני אלא להתבוללות, והפתרון היחיד הוא להישאר עם נפרד וייחודי בארצנו. אי אפשר גם להתעלם מהמציאות שחו"ל הפך מאיוּם לפרס, ולעומת זאת, מרכז התורה חזר דווקא לארץ ישראל. היום, השאיפה ל"אמריקה" היא הבעיה ולא הפתרון.

אי אפשר גם להתייחס לתורה כפי שהייתה בגלות, בלי להבחין בינה ובין תורת ארץ ישראל שאיננה "אופּיום" בטלני, אלא דרבון אקטיביסטי. אי אפשר לקרוא את איומי התורה של פעם כאילו אנו בחלל תיאורטי, בלי להתייחס ל"חוסר התועלת" של השואה להחזירנו בתשובה, ולתפישות החינוכיות והתרבותיות של עולם מתבגר, של חופש והזדהות לעומת כפייה והרתעה.[166] עם כל האמור, התנ"ך הוא אכן נצחי, אך מידת הרחמים ופרקי הנחמה של גאולת "בעתה" המתגשמים היום, הם גם חלק אינטגרלי מהתנ"ך ושל גילוי מידות ה', לא פחות ממידת הדין (נוסף על כך שקיימות אפשרויות רבות גם למידת הדין חוץ מגלות...).

כל התמורות שבעולם המודרני שהזכרנו אינן מקריות. כולם ישר מהשי"ת וכולן משתלבות ומובילות לאחדות בין-לאומית, אך גם לחיסול אלטרנטיבת הגלות ותורת הגלות המאיימת והפסיבית, לעליית דרגה בעבודת ה', לתורת ארץ ישראל המשמחת והאקטיביסטית.

זהירות שהלאומיות הישראלית לא תהיה מצומצמת מדיי

כדי "לחדור" ולמלא את תפקיד "הסוכן השתול", להשפיע על אומות העולם בתור אור לגויים, חייבים ישראל להידמות להם בדברים רבים, אחרת יראו אותנו כזרים ולא יוכלו להזדהות אתנו,[167] כפי שאמר פעם הסטיריקן היהודי סמי לוינסון, "היהודים הם בדיוק כמו כולם, רק יותר".

את המשותף בינינו ובין מדינות העולם, מכנה הגר"א, ובעקבותיו מרן הרב קוק, בתור תקופת משיח בן יוסף, היכולה להתבטא גם בתור ציונות חילונית.[168]

יש לנו לאומיות כמו לאומות, אך אצלנו זה אמור להרבות אהבה ולא להפך: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדין הנשמה מזהמתה".[169]

ראינו שהלאומיות הישראלית מתבטאת כאוניברסלית ושוחרת שלום, ובכך שונה היא בהרבה מהלאומיות של האומות: "הצמאון להבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר [...] מובדלת מרגש דוגמתה אצל אוה"ע, שרפוד בהרבה שנאת הבריות [...] הצמאון לרוח האומה צמאון הוא לד' [...] וכל טוב ונעלה".[170] "באומות הוגלמה בישראל השאיפה אל השלום העליון".[171] כאמור, לאומיות כזאת אינה סותרת את האוניברסליות המיוחלת, ואף כשלוחמים מול הקמים נגדנו, מדובר ב"מלחמה נגד המלחמות".[172]

אמנם גם בישראל ייתכן שהלאומיות, אצל חלק מהעם, עלולה להיות צרה מדיי. אם כך יהיה המצב, הרי שקיימת אפשרות שהתיקון יהיה חלילה על ידי הריגת משיח בן יוסף:

במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאמיות ישראל מצד עצמם. אמנם התכלית האחרונה אינה התגדרות התיחדות הלאמיות בלבדה כי-אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת לקרא כלם בשם ד',[173] ואף-על-פי שזה צריך גם-כן מרכז מיחד מכל-מקום אין הכונה כולה רק המרכז כי-אם פעלתו גם-כן על הכלל הגדול. וכשצריך העולם לעבר ענין הלאמיות אל הכללות, צריכה להיות גם-כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאמיות המצמצמת,[174] שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתרה. [175]

הרב מתייחס שם לכך שבגמרא מוזכר שמשיח בן יוסף עלול להיהרג. כלומר אם גם ישראל ייכשל בלאומיות המצמצמת שתביא ליצר הרע של "אהבה פרטית יתרה" ושנאת האומות, אזי גם הלאומיות אצלנו תצטרך להיענש ולהיתקן עד שתבוא הלאומיות האוניברסלית המתוקנת של משיח בן דוד.[176] ייתכן שזה המקור, התיקון והצורך לתופעת הפוסט-ציונות.[177]

מלחמת גוג ומגוג: עימות האוניברסליות מול הלאומיות הישראלית

אפילו אם הצלחנו להסביר כיצד הנתונים של נצח ישראל והגלובליזציה האוניברסלית מסוגלים ואמורים לעלות בקנה אחד, כתפקיד הבכור במשפחה, ברור הדבר שהבחנה דקה זאת לא תתקבל בקלות. בוודאי שאומות העולם, וגם חלק מעמנו (הכולל כאמור את כל האידיאולוגיות האפשריות), יתעקשו שאם כולם מתאחדים, הרי אזי לא ייתכן שישראל יצא מכלל זה.

אם אין אנו רק בעד, אלא אף הובלנו את המהלך לשלום העולמי שהביא לכך שכולם יתחתנו עם כולם, נראה הדבר כגזעני או לפחות כ"סנובּיות", שדווקא עם ישראל מתעקש לא להתחתן עם האומות. אם כולם יסכימו על השפה האנגלית, מדוע אנחנו מתעקשים להמשיך לשמור על לשון הקודש שלנו? אם יסכים העולם לעשות שבת ביום ו' (כמוסלמים) או ביום א' (כנוצרים), או שניהם כאחד, מדוע ישראל שומרים באדיקות שבת ייחודית ושונה מכולם? אם כולם אימצו את ספירת השנים מפטירת יש"ו, מדוע היהודים צריכים להיות שונים ולמנות מבריאת העולם?

דווקא "כל מה שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם יקטן כח ההבדל הלאומי",[178] כי מטרת ישראל היא לחנך לאחדות. הצלחתנו עשויה להביא למיעוט הלאומיות בעולם, ומשטמה אף כלפי הלאום שלנו, היוזמים הראשונים של אותו שלום עולמי. 

עם ישראל הצליח כל כך בתפקידו להעלות את הצדק ואת השלום לראש סדר העדיפויות, עד כדי כך שקשה היום להבין או בכלל לדמיין את אותו עולם פגאני, עולם שבו האלוהים היו אלימים וגנבים, וממילא אף האדם הצדיק התנהגות כזאת; עולם שבו הדת מהווה גורם אלים, הדורשת אף הקרבת בנים, ולא גורם מוסרי כפי שישראל שכנע את העולם; עולם שבו מותר להרוג עבדים, ואף את הנשים ואת הבנות; עולם ללא מוסר אובייקטיבי ומוחלט; עולם של הישרדות החזק. רק כשרואים את כתבי הפילוסוף ניטשה וחסידיו הגרמנים הניאו-פגאניים ימ"ש, הרואים במוסר חולשה והמצאה מלאכותית של היהודים,[179] ניתן להבין עד כמה הצליח אברהם וזרעו,[180] עד כמה תרמנו והצלחנו לשכנע את האנושות באידיאלים של מונותיאיזם ומוסר, "צדק ומשפט". לאמונה באלוהים אחד שהוא מושלם ולא חסר כלום, וממילא אינו "לוקח" (a "Taker") ולא לוחם עם אלוהים אחרים מתחרים, אלא "נותן" 
(a "Giver") הרוצה לרומם. חיקוי האל ("imitateo dei") ששמו "שלום",[181] מחייב אותנו גם לחיות כך. רק לאחר שהגיע החצי הראשון של עשרת הדיברות (בין אדם לאלוהיו היחיד), ניתן לקלוט גם את חציים השני של הדיברות (בין אדם לחברו). אך דא עקא, לאחר שהצלחנו כל כך לקדם את שאיפת השלום, הגיוני הדבר שתקום אותה אוניברסליות על מחוללה, להאשים את ישראל בצביעות.

תלמידו המובהק של הרב קוק, הרי"מ חרל"פ, מפרט על פי תורת הרב[182] שהאנושות עתידה לעזוב את עניין הלאומיות, להתבגר ולהתקדם[183] לאוניברסליות גלובלית ויאשימו אותנו בהתעקשותנו לעמוד על ייחודנו:

בזמן שיושלם הרגש הלאומי אצל ישראל [...] מתוך זה יקומו העמים כלם כאיש אחד לחלוק על הרגש הזה [...] ויאמרו כי ההתפלגויות שבין עם לעם והכרת הלאום מביאה רק רעה לעולם [...] על ידי המלחמות והמריבות שביניהם.[184] מתוך מחשבה זו יֵצאו למלחמה על בית ישראל, כדי להעביר את הרגש הזה מן העולם, וזוהי מלחמת גוג ומגוג[185] [...] וגדול יהיה היום ההוא, יום נקם בגוים, ואז יודו ויאמרו כי באמת זכות הלאומיות היא מיוחדת לישראל לבד, "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".[186]

כלומר, לעתיד מצבנו כ"עם לבדד" לא יהיה לעומת עמים אחרים, אלא שנהיה העם היחיד. באיחוד הגויים, לפחות בשלב ראשון, יזלזלו ב"מיושנות" לכאורה שבתפישת הלאומיות הישראלית כאנכרוניסטית בתקופה האוניברסלית. ברם בסוף, "לא יתחשב" יתבטא בכך שלא יחשיבו אותנו כאחד מ"איחוד" הגויים, אלא כמסגרת חשובה ייחודית השייכת לכללים אחרים.

אכן טוב שישראל הוא "עם קשה עורף" לעמוד מול לחץ אידיאולוגי והגיוני (אך פשטני) כל כך, המופנה מכל הכיוונים, וגם מבפנים, מהפוסט-ציונים.

קו ההסברה שלנו כלפי האומות יכול להתבסס על כך שדווקא על ידי הימנעותנו מנישואי תערובת, אנו נמנעים מלדלל את ה"תרכיז", את אותה תמצית של הכוחות כולם שישראל אמור להוות, שם "מתהרמנים" הגוונים השונים שפעם התבטאו והתפתחו על ידי האומות השונות.[187]

דוגמה נוספת היא שהעולם הטכנולוגי הולך ומשתעבד ואינו מצליח להתנתק מהאייפונים ומהאינטרנט שלו. בכך עלולים לאבד לא רק כושר ובריאות גופניים, אלא גם את יכולת החשיבה וההרגשה, את השירה, את המשפחתיות ואת הלימוד האקטיבי האמורים להיות טבעיים.

לשם כך באה מדינת ישראל, מדינה מודרנית ומתקדמת ואף מובילה בתרבות ובכלכלה העולמית,[188] ומראה שיום אחד בשבוע ובחגים קבועים, כ-15% מהחיים, מצליחים בצו אלוהי "להתנתק" מהפלאפון ומהאינטרנט ו"להתחבר" לעצמם ולחיים הטבעיים. להדגים לשאר משפחת האנושות, שלא רק ניתן, אלא אף רצוי לנצל את הטוב שבקִדמה, אך לא להשתעבד אליה ולא לאבד את עצמנו. נזכור ונזכיר לכולם שאחרי המוות, בעולם הנשמות, ביום שכולו "שבת", לא תהיה קליטה למכשירים. אז ייהנה רק מי שנהנה בשבת. למי שהנאתו מותנית במכשירים חיצוניים ובקליטה ואינו מסוגל לשמוח בעצמו, עולם הנשמות יהיה "גיהינום" ("as boring as hell!"), אך למי שאינו מסיח את דעתו מעצמיותו ואף נהנה מעצמאותו וחוסר תלותו בדברים חיצוניים,[189] בשבילו עולם הנשמות הוא "גן עדן", "יום שכולו שבת".[190]  בני בכורי ישראל.

קיבוץ גלויות – ישראל כמוביל תרבותי

לעומת הפוסט-ציונים, סובר הרב קוק שאין הפתרון "לבטל" את ישראל ולחשוב שעל ידי כך נקדם ונזרז את האוניברסליות. תמימות כזאת הופיעה כבר אצל המשכיל י"ל גורדון (יל"ג) שחשב שישים שנה לפני השואה (!) שהאנושות התבגרה כבר ועברה את השלב של ברבריות ורצח יהודים:

ויונח שכל הסיגים והגדרים והחומרות והאסורים [...] מוכרחים ומועילים היו לשעתם בעת אשר תכפו עלינו צרות ורדיפות, וגוים ערלי לב עמדו באמת למחות שם ישראל מן הארץ [...] אבל עתה אחרי אשר אין שום אפשרות שישובו העמים לכסלתם הקודמת, כמו שלא תוכל השמש לשוב אחורנית, האם לא עת להפר את הסיגים היתרים [...] להשליך במצולות ים את אבני המעמסה המכבידים על הספינה וגורמת לה לרדת לתהום רבה.[191]

אך השאלה היא אם אי-פעם ניתן לשרש את האנטישמיות מהעולם. כיצד נעבור בשלום לשלב שהאומות המאוחדות יכירו בתפקידו הייחודי של ישראל ללא קנאה ושנאה?

לעומת הנצרות והאסלם, הרוצים לכפות את האחר להיות כמותם,[192] ישראל סימל את הסובלנות בעולם שבו אין לנו כלל עניין לייהד ולגייר אחרים.[193] גם מה שכן נשפיע לעתיד לא יהיה על ידי איום וכפייה, אלא כשם שאמריקה משפיעה על התרבות העולמית מתוך רצון עצמי של האומות להזדהות עם המנהיג, ייתכן שכך יהיה הפורמט שלנו לעתיד, להיות אור לגויים,[194] להשפיע צדק ומשפט מתוך רצון השאר לחקות את המוביל. "למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול', והאידאה האלהית המחלטת מושלת שמה".[195]

הרינו מכירים מתחום החינוך ש"חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים".[196] כשם שנוער וגם מבוגרים מתקשים ללמוד ממי שמזלזל בהם, ואדרבה, רוצים לחקות את אלילי הספורט, המוזיקה והסרטים, כך גם מדינות מחקות היום את תרבות אמריקה. בוודאי בעולם עם תקשורת מודרנית, אין מעֲצָמה משפיעה מתוך כפייה, אלא מתוך הרצון של כולם להזדהות עם המנהיג.[197]

כשכל זוכי פרסי נובל היהודים (ראו היטב בהערה),[198] כל הרופאים היהודים, כל הבמאים והמלחינים, ואף מעצבי הבגדים היהודים (או נכדיהם), יהיו בארץ ישראל, "אז תהיה השפעה קולטורית (=תרבותית) אמתית לישראל בעולם, שעם חשוב משפיע [...] בכל עצמיותו".[199]

מרק טוויין, הסופר האמריקאי, הזהיר מתכניתו של הרצל. "אינני הסולטן, ואינני מתנגד, אך אם יעשו את הריכוז של המוחות החריפים ביותר בעולם [=היהודים] להיות מדינה עצמאית, יהיה נבון לעצור [מהלך] זה. לא יהיה טוב לתת לגזע הזה לגלות את כוחותיו. אם הסוסים ידעו את כוחותיהם, לא נרכב עוד".[200]

לפי הסטטיסטיקה, לפי קצב העלייה, ההתבוללות בגולה, ובעיקר לפי קצב הגידול (או ה"קיטון") הטבעי של כל הקהילות היהודיות בעולם, עד שנת תש"צ (בעוד 17 שנה), רוב היהודים בעולם יהיו במדינת ישראל בפעם הראשונה מאז גירוש עשרת השבטים לפני 2,600 שנה,[201] ובע"ה נהיה אז מעצמה תרבותית וכלכלית. כשנרכז במדינה אחת את כל הכוכבים (או נכדיהם): איינשטיין, פרויד, מרקס, ספילברג, סיימון וגרפונקל, ברברה סטרייסנד, קלבין קליין, ראלף לורן, ססון, בוב דילן, סיינפלד ועוד, לא קשה יהיה להיות גם "אור לגויים", שיקשיבו למוזיקה שלנו, יראו את הסרטים שלנו, ואף ילבשו את האופנות שלנו, הכול כדי לחנך לדרך "צדק ומשפט", לערכים ולצניעות.

האדם הממוצע אינו מתחנך דרך מוזיאונים או סרטים דוקומנטריים והרצאות, אלא דרך תרבות, סרטים, מוזיקה ואופנה. על כן ישראל צריכה להיות, וללא ספק תהיה, "ברום התרבות האנושית", להשפיע בשקט ובנועם על ערכי העולם.

מקור האנטישמיות

הרב קוק (וגם פרידריך ניטשה[202]) מסביר שגורם מרכזי לאנטישמיות הוא בכך שעם ישראל הביא לעולם את המוסר, את הגבלת הברבריות ואת הפעלת ה"מצפון", שהן תחושות נעלות אך לא נוחות:

עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק למודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנֶפש הברברית להתפשט בכל מאוייה. [203]

הרב קוק משתמש כאן במשחק מילים גאוני עם משמעות כפולה של "לימוד חובות". כלומר גם לימדנו לעולם חובות, איסורים, כמו עשרת הדיברות, אך הכוונה גם להפך – "לימוד זכות". כלומר תורת ישראל לא רק לימדה שחייבים להיות מוסריים, אלא שניתן גם לראות, דרך ישראל, שזה אפשרי, דבר שמעיב או "מלמד חובה" על שאר האומות. "מאי הר 'סיני'? הר שירדה 'שנאה' לעכו"ם".[204]

פתרון לאנטישמיות: מזהים טוב עם המיטיב

ממשיך שם הרב קוק:

אבל בבוא התור של אור העולם להגלות, יוָדע לעולם, שדרכי החיים של העונג האמתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל, על כל פנים לחשק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים. ועל כן "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי".[205]

כשם שאוהבים כוכבי תרבות, ולפעמים אף מבקשים ושומרים את חתימותיהם למזכרת, משום שמזהים את ההנאה עם מי שהביא אותה, כך ילדים אוהבים את איש הסוכריות אך לא את רופא השיניים. רק כשמתבגרים מפנימים שרופא השיניים, על אף הכאבים שגרם בטווח הקצר, הועיל לנו למעשה בטווח הארוך.

כך לעתיד, ככל שהאנושות תתבגר יפנימו שהמוסר, המצפון והחובות שהביאו ישראל לעולם הם למעשה האושר הגדול ביותר. לא עונג ברברי לטווח הקצר, אלא שמחת עולם ערכית של אידיאלים נעלים. מבחינתנו, נסתפק בכך שרק יפסיקו לרדוף ולהרוג אותנו, אך יבוא יום ואף יזהו את השמחה עם מביאיה, את הטוב עם המיטיב, את התנ"ך (המקור הראשוני לאותו ערך אוניברסלי מיוחל) עם "בני בכורי ישראל":

מאהבת אלהים, המוטבעת בתוך כל נפש ישרה, מיד כשמתנערת מהמהומה השכרנית של החושים ונטיותיהם הגסות, מתעוררת היא בתוך הלב אהבת ישראל בכל אדם תרבותי, היודע יפה את המהלך ההיסתורי, ואיך פעלה האומה הזאת לטובה על המחשבה האלהית בכללות האנושיות. ואם אדם זה הוא בן-ישראל, מתחברת נטיה זו לאהבת המוצא, והיא נעשית על-ידי זה לשלהבת פטריוטית חמה ומאירה.[206]

כלומר, פטריוטיות ישראלית היא טובה וראויה לא למרות, אלא בגלל אותה גלובליות.

 ומתוך שהמחשבה האלהית הישראלית לא הניחה את העולם להיות שקוע רק במחשבה המטפיזית לבדה [...] כי-אם הרחיבה את צעדי המוסר והתרבות... על כן בא גם-כן החוש המוסרי, המטבע בלבו של אדם אשר לא עוות את דרכו, ומעוררו לאהבת ישראל מתוך הנטיה האסתתית של המוסר. וכשההיסתוריה מלמדת בברור, שכל חיל זה עשה לו ישראל על-ידי ארצו המיוחדת, מוכרחת אהבה זו להתפשט גם על ארץ-ישראל.[207]

כלומר, אפילו בעלותנו על ארץ ישראל, שהיא הטענה המרכזית וה"כיסוי" של האנטישמיות המודרנית (למשל יש יותר החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם בגנות מדינת ישראל מאשר כל שאר החלטותיהם לגבי שאר העולם ביחד[208]), תתקבל באומות, כשיזהו שמקורם של המוסר וההומניזם הוא בעם ישראל, גיבור התנ"ך, בארץ התנ"ך:

והנה הערעור שעל יעקב על התבודדותו מכל העמים, יתבטל בהראות גלוי לכל שרק בזה הוא ממלא את תעודת אברהם להיות "אב המון גוים", וכי רוח אהבת עצמו שהוא נגד היושר בעצם, רק הסכמי אצל כל האומות בתור כנסיותן, הוא נגד רוח ד' ית' המפעם בקרב יעקב באמת וצדק.

והנה אם לא היתה תעודת ישראל במה שהם מוסרים נפש כצאן ההרגה לטבח רק להיות לעם מצויין ובין העמים לא יתערב, איננה גבוהה ח"ו מהתעודה ההסכמית שאצל כל עם ועם על קיומם בשם בפני עצמו, שאינו דבר עקרי כלל, רק אחת מהתאוות הדמיוניות שנסכמו בהסכם הרבים שהיושר מסכים לזה, אז היתה הדעת של האומות נותנת שכל תכלית התורה שהיא מציינת אותם מכל העמים אינה ג"כ כ"א שימוש לתכלית זו של קנין הנכסים המיוחדים להם בתור אומה. ועפ"ז אם יתבטל קנין נכסיהם ותבטל ממלכתם ראויה היתה ח"ו גם התורה להתבטל מהם כי הא בהא תליא. אבל כאשר ראו כל העמים כי גם בחורבן הממלכה ושוממות הארץ וביטול כל הקנינים הלאומיים מהם, התורה היא חייהם של ישראל ועליה הורגו כל היום, יבינו לדעת כי לא לתכלית שמירת הנכסים הכוללים היתה התורה ומצוותיה באה כדי לציינם ולהעמידם לעם מופרד ובדד מכל העמים, רק אל תכלית נעלה ונשגבה אשר רק בסוף הימים יתגלה אורה לעין כל. ע"כ גם בשפל מדרגת ישראל, יחזו חסידי אומות וחכמיהם המצוינים מזה עתידות אל גדולתם העתידה, וצדק יתנו לפעלם במה שהם עמלים להיות עם לבדד, מאחר שרק בזה ישאו עליהם את דגלו של אברהם אבינו ע"ה וברכתו להיות לאב המון גוים.[209]

כלומר, העובדה שכעם ישראל סבלנו אך המשכנו לתפקד גם בגולה, ללא ממלכה וארץ, ואף מסרנו את נפשנו וסבלנו יותר מאשר הרווחנו מתפקידנו כעם הנבחר, תועיל להוכיח לנאורים שבאומות שלאומיותנו אכן שונה. היא אינה לאומיות גסה, גזענית ותועלתנית, אלא להפך, לאומיות עדינה התומכת במוסר אוניברסלי ובאידיאל מוסרי, יותר מאשר בתועלת.

לצערנו, למרות סבלנו הנוראי, ואף שואה איומה שעוררה חמלה זמנית, אצל המתוקנים שבאומות, בכל זאת טרם הגיע העולם להבנה זו. אפשר לומר שהשמאל הישראלי הפנים את הפן האוניברסלי (אמנם לצערנו, למרות, ולא בגלל, הלאומיות הישראלית), ובאגף הימני, לפחות חלק מתלמידי הרב קוק מבינים את המורכבות שבלאומיות הישראלית.

ברם עדיין חסרה ההבנה המורכבת הזאת בחלק מהמחנה הלאומי, ובמיוחד אצל צעירים רבים שלאומיותם ניזונת במידה לא קטנה על ידי הטרור והשנאה של הערבים כלפינו.

אמנם אילו היו למשל שיניים חזקות לסנקציות של העולם מול האיום הגרעיני האירני כלפינו, זה היה מועיל לעולם וגם לנו, שלא נצטרך לטפל בעצמנו ברשעות הזאת. יש כאן אתגר והזדמנות לתפישה האוניברסלית של נשיא ארה"ב אובמה לבטא וליישם את השקפתו זו העומדת בראש מצעו, אך לצערנו כנראה טרם הגיעה העת, והאנטישמיות עדיין מקלקלת את השורה.

עקרונית, מאז מלחמת העולם השנייה, קמעא קמעא, תופשים האמריקאים ורוב האירופאים את הכיוון הרצוי, שעל כל האומות להתאחד לגוש אחד כדי להגן על ישראל מול המיעוט הברברי. אך למעשה, בסופו של דבר עדיין משאירים אותנו לבד בזירה, הן במלחמת השחרור הן ברוב המלחמות האחרות וכנראה גם היום, מול אירן. ממילא גם לישראלים רבים קשה עדיין להפנים את הפן האוניברסלי שבלאומיות שלנו, כי לצערנו אפשר לומר שלאורך כל ההיסטוריה הגויים עשו כמעט את הכול כדי להשניא את עצמם עלינו. אך אף פה רואים את סגולת ישראל ועקשנותנו לתיקון העולם ולקידום המוסר וההומניזם, והננו מייחלים, למרות הכול, להיטיב לאנושות כולה.

הרב קוק ראה בהצהרת בלפור ובאישורו בוועדת סן רמו את הצעד הראשון של קיום חזון בכורת ישראל בין העמים, כדגל מיוחד, שונה ונצחי מהדגלים של העמים האחרים:

ועל ידי אותה ההכרה החודרת והעדינה של ההערכה אשר לדגלנו המיוחד, בתכונה של התאמה לדגלי מעלה אשר שלום הנצח הוא זורח עליהם סלה, המושרשת כל כך יפה בנשמתנו הלאומית, באה גם כן ההכרה להעם הבריטי להיות הראשון בעמים להכריז גלוי לכל את ההצהרה הקדושה של ביתנו הלאומי בארצנו הנצחית בעדנו, ושהעמים היותר נאורים וחבר הלאומים בכלל אישרו בחותם אמת את האמת העליונה הזאת.[210]

נראה שאף חלק זה של הגאולה, כמו האחרים, הוא תהליך של קמעא קמעא,[211] ועוד חזון למועד המיוחל.

עדכון שם התנועה ל"דתי-לאומי-אוניברסלי"

כשלימדו אותנו בישיבה את מאמר "הדור", הושם דגש על תופעת ה"מקף", שציונות-דתית על שתי צלעותיה יכולות לדור בכפיפה אחת, אף שהראשונה באה, כביכול, מחוץ לבית המדרש. בהתאם לכך, ההדגשה הייתה קשורה לאווירה כללית של תחושת נחיתות, שכאילו החרדים האנטי-ציוניים הם הדתיים ה"אמתיים", ולעומתם, הציונים האנטי-דתיים הם גם ה"ציונים" ה"רציניים" והמובילים. על ידי כך נוצרה קואליציה מוזרה בין הקצוות הללו מסביב ל"הווה אמינא" שלא ייתכן ציוני-דתי אמתי ושמדובר ביצור כלאים פשרני. על רקע זה נולד ה"מקף" של דתי-לאומי או ציונות-דתית.

לקח כמה עשורים, ונקודות מפנה כמו מלחמת ששת הימים, הקמת גוש אמונים, ישיבות ההסדר, ריבוי כמותי ואיכותי במספר בני התורה בציבור שלנו, עד שהצלחנו להוכיח לעצמנו, לחרדים, ולחילונים, ש"דתי" ו"לאומי" לא רק שאינם סותרים, אלא שמדובר בהשקפה לגיטימית ומקורית המתבטאת היטב בתנ"ך בתור הישראליות האמיתית.

ניתן לסכם שב"ה כמעט שנגמר ה"קרב" על איחוד הדת והלאומיות, ובהצלחה, עד כדי כך שהיום, בחברה הישראלית, הדתיים והלאומיים מזוהים כמעט כמחנה אחד. אם כן, מדוע טרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה בנושא האחדות?

נראה שהפתרון טמון בדברי הרב קוק זצ"ל בנושא שעליו אנו דנים: שקיימת גם צלע שלישית בין השקפות העולם, שאף היא נתפסת היום בקואליציה רחבה ביותר, הן על ידי החרדים הן על ידי השמאלנים ואף על ידי חלק מהדתיים- הלאומיים, כסותרת לדת ולאומיות גם יחד. מדובר בצלע של ההומניזם, המוסר, הליברליות, ההשכלה, התרבות, וכדומה, הכלולים בדברי מרן הרב זצ"ל תחת הכותרת של "אנושיות":[212]

שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו [...] ושרשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם את שלושת הכוחות הללו – שהם מוכרחים להיאחד אצלנו, לסייע כל אחד את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו – נניח בפזורם, במרידתם זה על זה, ובהיחלקם כל אחד למחנה מיוחד העומדת כצר למחנה השניה. הקודש,[213] האומה, האנושיות – אלה הם שלושת התביעות העיקריות שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא מורכבים מהם [...]

שלושת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוקסית [...] בעד התורה והמצוה, האמונה וכל קודש בישראל; השנייה היא הלאומית החדשה [...]; השלישית היא הליברלית [...] (ה)דורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד [...].

[...] תמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה אשר שלשת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו[214] בכל מלואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן שאין בו לא חסר ולא יתר, כי הקודש, האומה והאדם יתדבקו יחד באהבה אצילית ומעשית.[215]

עיון מחדש במאמר "הדור" יגלה שהרב קוק התכוון מלכתחילה, כבר בדורו(!), ללמוד מצעירי השמאל לא רק את הלאומיות, אלא גם את תפיסתם החברתית, ההומניסטית והמשכילה. בשבחו את "הדור" מדגיש הרב קוק את "רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה [...] הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה".[216]

נראה שבדורנו הפירוד הזקוק ביותר לאיחוד הוא בין הצלע השלישית, האוניברסלי/אנושי, ובין שני עמיתיו, הדתי והלאומי. הרב קוק מסביר שקיימות שלוש אידיאולוגיות בישראל ובעולם שתפקידן, כמו בכל משולש, שכל צלע מגבילה את שתי הצלעות האחרות שלא יגיעו להגזמה קיצונית. צלע A, מגבילה את צלעות B ו-C כדי שלא יגזימו בהתפשטותן, אך גם משיקה להן, כך שכולם מגבילים ו"מהרמנים" ביחד.

במיוחד בעידן הפוסט-ציוני, המתח והביקורת העיקריים בחברה הישראלית נגד הלאומיות והדת הם מסביב לאידיאל של אנושיות. רבים בשמאל הישראלי חושבים שיש להם מונופול על התחום המוסרי, ועלינו להראות שדווקא ככל שהאדם הוא דתי ולאומי הוא עוסק יותר במוסר, בשמירת הלשון, בהתנדבות, במעשים טובים ובשאיפה לאוניברסליות ולשלום אמתיים. עם קריסת הקונספציה, לפחות בישראל, שכביכול "המתנחלים אשמים" בכישלון "השלום", הגיע הזמן להדגיש שההתנדבות המוכרת לכולם של בנות השירות הלאומי ואצל בני הישיבות בצבא היא בגלל, ולא למרות, היותם ציונים ודתיים גם יחד.

בדומה למה שכתב לגבי הלאומיות בזמנו ייתכן שגם לגבי האנושיות היה הרב קוק כותב היום ש"לא בהדוף אותה מתוך נשמת הדור נצליח, כי אם בהשתדלות נמרצת להביאה אל מקורה העליון, לחברה עם הקודש המקורי שממנו היא נובעת".[217] כאמור, אין בדברינו הערכה בעלמא, אלא הדברים מפורשים ביותר בדברי הרב קוק, אלא שמתוך המאמצים המרובים עד כה מסביב לאיחוד הדת והלאומיות, תלמידי הרב זצ"ל עסקו פחות באיחוד הצלע האוניברסלית.

כפי שסקרנו, נראה שגם בישראל וגם כלפי חוץ הגענו לשלב שחייבים להתמודד עם החיבור בין הלאומיות הישראלית (דתי-לאומי) והאיחוד הסופי, עם הצלע האחרונה, עם האוניברסליות ההומניסטית. אנו תקווה שמאמרנו תרם משהו לקידום האחדות בין האידיאות הללו.

סיכום

המעבר בין השלבים השונים בתולדות העולם יהיה, כצפוי, בתהליך טבעי ולא פתאומי, אך ניתן לסכם את השלבים השונים כדלהלן:

א.   עד דור הפלגה – שאיפה ל"אחידות" האנושות;

ב.    פירוד האומות (כולל עם ישראל) במטרה לחדד את כל גווני הקשת בפני עצמם;

ג.     תהליך איחוד האומות למשפחה אחת והתנכרות להתבדלות ישראל;

ד.    אין אומות אלא גלובליזציה משפחתית והכרה בישראל כבכור.

אכן אנו בעיצומו של התהליך, ואף שקצב החיים והתמורות בעולם הוגברו, איננו יודעים כמה זמן ואילו עליות וירידות בלתי צפויות עלולות להתרחש בדרך. למשל, צפוי כבר איום אמתי על תהליך הגלובליזציה של המערב, מצד האסלאם הפונדמנטליסטי, ההולך ומתבצר, במיוחד באירופה. ב"אביב הערבי" בחרו המוסלמים לא בדמוקרטיה, בחופש ובאוניברסליות, אלא בתגובת-נגד אסלאמית קיצונית. אמנם, כשאירופה המאוחדת תתחיל להתגונן בפניהם, יגלו שחסר להם הכוח שבעבר היו מקבלים מהדתיות ומהלאומיות, לעמוד מול הזרם החזק של הפנאטיות של הערבים שאצלם קיימים הכוחות הללו בשפע. אין סיכוי לצלע אחת, ובמיוחד אותה צלע אוניברסלית הדוגלת בשלום, להילחם ולהגביל שתי צלעות שאין להן גבולות. ייתכן מאוד שעם ישראל, עם הלאומיות-הדתית הנצחית שלו הדוגלת גם באוניברסליות, יצטרך לעמוד בפרץ כי העולם אינו מצליח להתמודד עמהם, דווקא בגלל הפוסט-לאומיות, ובמידה מסוימת הפוסט-דתיות.

ראינו שגם בתקופה של איחוד אוניברסלי וגלובלי של האנושות למשפחה אחת, עם תרבות ושפה אחת, עדיין יש צורך ב"בנִי בכורי ישראל", ושהקב"ה חייב גם לגאול אותנו ככל אב החייב לפדות את בנו בכורו.[218] התכונות המצויות בבכור ה"קלאסי", כפי שמצויר בספרי הפסיכולוגיה, מתאימות להפליא לאופי היהודי, לתפקידו ולתפקודו בהיסטוריה. יש תפקיד ל"עם חכם ונבון" ו"גוי גדול", עם הניסיון, החכמה וההערכה (וכל שכן הנבואה), הדרושים לנצח על אותה אחדות הרמונית ותרבות עולמית, להיות "אור לגויים". לא מתוך כפייה, אלא מתוך שיתוף פעולה והערכה למרכז המוסר והתרבות העולמית ההולכת ונבנית בארץ ישראל, בזכות העלייה והעברת הריכוז היהודי העולמי למקום המרכזי ביותר בעולם. בכך יש לא רק פתרון לאנטישמיות ולחידת מקומו של סגולת העמים בעולם אוניברסלי אידיאלי, אלא אף מפתח לשלום האנושי והרעיוני בעולם.

נושא הלאומיות היה חשוב בזמנו, אך בעידן אוניברסלי יש מקום רק ללאומיות ישראלית: "אמר הקב"ה יש לאומות העולם דגלים, ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב, שנאמר 'ודגלו עלי אהבה' ".[219]