דילוג פרקים בלימוד התנ"ך והתלמוד עם ילדים מטעמי צניעות- חלק א

[1]         חומש סדר בראשית (מהדורת בית חינוך לבנות – בית צפורה דחסידי סקווירא), ניו יורק תשע"ב, מצולם בבלוג של פרופ' דוד אסף, עונג שבת,

http://onegshabbat.blogspot.co.il/2014/07/blog-post.html?spref=fb, ג' בתמוז תשע"ד. מדובר בחומש "שלם" המיועד לתרגול. בפסוקים רבים בו מסומן מקום ריק, שהשמיטו שם מילה, ועל התלמידות היה להשלימה. אסף מציין באירוניה שבחומש שמגמתו השמטת מילים הרשו לעצמם להשמיט גם פסוקים ופרק שלם, כנראה בתקווה שלא יבחינו בכך.

[2]        R. A. M. Silberman & M. Rosenbaum, Pentateuch and Rashi's Commentary Translated into  English, London 5689/1929 . ראו למשל שאין שם תרגום לרש"י בבראשית ט, כב; כד, טז; לד, ב; מט, כד. סילברמן (תרנ"ד–תרצ"ט), במקור מהונגריה, הוסמך להוראה ולדוקטורט בסמינר הרבנים של הילדסהיימר בברלין, וברח לאנגליה עם התחזקות הרוחות האנטישמיות בגרמניה. ראו עליו אצל W. Rubinstein, (ed.), The Palgrave Dictionary of Anglo-Jewish History, Basingstoke 2012, p. 912..

[3]         בראשית ג, ז.

[4]         ראו מאמרנו "הפתרון לאנטישמיות ולהבנת הסגולה הלאומית הישראלית בעידן הגלובלי והאוניברסלי במשנת הרב קוק", אורשת ד (תשע"ג), עמ' 185–229, ובפרק שישה-עשר בספרנו החדש, להרים את הדגל – דגל ישראל והדיבור בעברית במקורות היהדות, ירושלים תשע"ד.

[5]         משלי כה, ב.

[6]         רמב"ם, מורה נבוכים (תרגם: ר"ש אבן תיבון), וינה תקפ"ח, ב, לג: "החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר שזה החוש חרפה לנו. ומה טוב מה שאמר. כי באמת הוא חרפה, מפני שהוא לנו מאשר אנחנו בעלי חיים, לא דבר אחר, כשאר הבהמות, ואין בו דבר מענין האנושות".

[7]         רמב"ן, "אגרת הקודש", כתבי הרמב"ן (ערך: רח"ד שעוועל), ירושלים תשכ"ד, עמ' שכג: "ואין הדבר כאשר סבר וחשב הרב ר' משה ז"ל במורה הנבוכים בהיותו משבח לארסטו על מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו. חלילה חלילה אין הדבר כמאמר היוני לפי שיש במאמרו זה שמץ מינות (!) שאינו מורגש, שאלו היה מאמין שהעולם מחודש בכונה לא היה אומר כך יוני האחר".

[8]         על הצנזורה בספרות הרבנית כדי להגן על הציבור מדברים ומתופעות לא ראויות ראו בהרחבה בספר החדש שיצא לאור בעתיד הקרוב של M. Shapiro, Changing the Immutable, How Orthodox Judaism Rewrites Its History, Oxford 2014; R. J. J. Schachter, "Facing the Truths of History", Torah U-Madda Journal, VIII (1998–99), pp. 200–276.

[9]         ראו בהרחבה אצל Y. Dubow; A. Wolosky-Wruble (contributing editor), Life Values and Intimacy Education: Health Education for the Jewish School ; R. Blau (ed.), "Life Values and Intimacy Education: Methods and Messages", in Gender Relationships in Marriage and Out, New York 2004), p. 245; L. Levin, Towards Developing a Sexuality and Personal Relationships Curriculum in a Jewish Orthodox Secondary School, Unpublished Masters of Arts Dissertation, University of London, Institute of Education, London 1994..

[10]       יובאו בעמוד הבא.

[11]       יובאו בהמשך המאמר.

[12]       משנה, כלים יז, טז, שמחד גיסא, לא רצה ר"י בן זכאי ללמד הלכות שמהן ילמדו הרמאים לרמות ולהחביא דברים כדי להבריח מהמכס, ומאידך גיסא, אוי לנו אם לא נלמד את כל ההלכות.

[13]       המאמרים שהתייחסו בהרחבה לנושא היו של משכילים, לרוב מחסידי שיטת הדילוג, ראו מ' איש שלום, "הפרשיות שנקראין ולא מתרגמין", בית תלמוד ג (תרמ"ב), עמ' 139–143; ש"ל גורדון, "לשאלת לימוד התנ"ך בבית הספר", שבילי החינוך, שנה א (תרפ"ו), עמ' 28–38; ח"א זוטא, "ניסיון של תכנית מפורטת ללימודי התנ"ך בבית הספר העממי", ירושלים תרפ"ט, עמ' 6; הנ"ל, דרכי הלימוד של התנ"ך, ירושלים תרצ"ה, עמ' 18; ח"נ ביאליק, הקדמה, סיפורי המקרא לילדים, א, תל אביב תרצ"ו, עמ' 9–10; ח"נ ביאליק, "ביאליק על למוד התנ"ך בבית הספר", הד החינוך 4 (תר"צ), עמ' 250–252; ש"ד גויטיין, הוראת התנ"ך בבית הספר העממי והתיכוני, ירושלים תש"ב, עמ' 178–180; י' עזריהו, "הוראת התנ"ך", כתבים א, תל אביב תש"ו, עמ' 89; ח' טשרנוביץ (רב צעיר), "על קיצורי המקרא", בצרון ח (תש"ז), עמ' 35–38; א' ווייזר, "להוראת התנ"ך בבית הספר התיכון", החינוך כה (תשי"ג), עמ' 257–259; צ' אדר, הערכים החינוכיים של התנ"ך, תל אביב תשי"ח, עמ' 63–77, 370; מ' סגל, ערכי מקרא ערכי אדם, תל אביב 1959; צ' שרפשטיין, דרכי לימוד התנ"ך, ישראל תשכ"ו, עמ' 22–44; א' מינקוביץ, "בעיות פסיכולוגיות בהוראת התנ"ך", החינוך לט (תשכ"ז), עמ' 251–269; ל' שנער, "קסמו ובעיותיו של הסיפור התנ"כי", ספרות ילדים ונוער כד, ב (1997), עמ' 39–46; א' כפכפי, דור לדור: קבצים לחקר תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות 12 (1998), עמ' 176–181; ד' פרגון-קדוש, "סיפור לא פשוט: הקניית הסיפור המקראי לגיל הרך", הד הגן 70, 1 (2005), עמ' 30–41.

במקורות הרבניים התייחסו מעטים ובקיצור, ראו רמ"מ שניאורסון (האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל הצמח-צדק), אגרות קודש, א, ברוקלין תש"מ, סימןיב, עמ' שמג, משנת תר"ח; ר"ח הירשנזון, ספר תורת החנוך הישראלי, סעאיני (רומניה) תרפ"ז, עמ' 94; ר"מ פיינשטיין, אגרות משה, יורה דעה, ה, ירושלים תשע"א, סימן לד, משנת תשמ"ד; רמ"מ שניאורסון (האדמו"ר האחרון של חב"ד), אגרות קודש יז, ניו יורק תשס"ג, עמ' סז, משנת תשי"ח; ר"י קיל, פרקי הדרכה בהוראת נביאים ראשונים, ירושלים תשכ"ט, עמ' מח; ר"ש אבינר, חינוך באהבה, בית אל תשס"ה, עמ' 67; הר"ד ליאור, שו"ת דבר חברון, ג, חברון תשע"ב, סימן רכח; ר"א זן-בר, "צנזורה בתורה?", חכמת יבנה (ביטאון כרם ביבנה), פרשת וישלח, http://www.kby.org/english/torat-yavneh/view.asp?id=2929; ר"ש אריאל, "יחסם של חז"ל לחטאים של אישי התנ"ך – היבטים חינוכיים",

http://www.tora.co.il/shiurim/ariel_s/chata_ish.doc; ר"ח זוננפלד, "השקפת התורה על הוראת הפרשיות ה'עדינות' במקרא", תלפיות א (תשמ"ז), עמ' 31–35. המאמר האחרון נגע בשאלתנו, אך התייחס בעיקר לעניין שלמות וסתרי התורה, והשאיר לנו מקום רב להתגדר ולהתייחס לעצם העיסוק בפרשיות הללו בכלל.

[14]       נזכיר מדבריהם בהרחבה בחלק ב של המשך המאמר.

[15]       הר"ד ליאור (לעיל הערה 13) מתיר לבחורים שהגיעו לגיל לימוד הגמרא ללמוד את מה ששייך לסוגיות הגמרא, אך לא את פרטי הלכות טהרת המשפחה, עד סמוך לחתונה.

[16]        העיתונאי אדם שוב, http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-4489,00.html, שגדל בשכונת מטרסדורף בירושלים ועזב את דרך התורה.

[17]       רמ"מ שניאורסון, אגרות קודש יז (לעיל הערה 13), עמ' סז, איגרת מהאדמו"ר מחב"ד לרב יעקב אליעזר הרצוג ממלבורן אוסטרליה, ב' באייר תשי"ח: "במ"ש אודות לימוד מס' סוטה עם התלמידים שי' וכו' הרי לפלא כיון שיש חילוקי דיעות בזה למה להם להכנס לענין זה, ובפרט שבהכתות כמו אלו שכותב אודותם, הרבה מסכתות אחרות לומדים בישיבות מאז ומקדם כידוע, ולמה לשנות בזה". מעניין לציין שמצאתי נכרים המסיחים לפי תומם כדבר "ידוע" על המגבלה היהודית, למשל ראו דברי הכומר דיוויד ווייקרלי, http://alturl.com/geuym, שיהודים אינם מרשים לגברים לקרוא את מגילת שיר השירים עד גיל 30 (!). אפילו האנטישמי מאיירסC. H. Myers, "Jimmie Goes to Sunday School", Scribner's Magazine 81 (1929), p. 159 (ראו עליו במאמר ההמשך, לעיל הערת כוכבית), "משבח" את העברים רק בכך ש"ידוע לו" שאוסרים ללמוד חלקים מסוימים של התנ"ך עד גיל 21. שאלתי את הר"ד ליאור על דברי האדמו"ר, והשיב לי: "לעניות דעתי, בדברי תורה לא צריך לחשוש ומותר ללמוד כל דבר. אם הרבי מחב"ד כתב כך צריך לראות בדיוק על מה הוא כתב ועל סמך מה, כי בדברי תורה לומדים את הכל ולא חוששים לדברים כאלה".

[18]       הרבי מחב"ד מתייחס שם למנהג זה, אך הוסיף שבחב"ד לא חששו לכך. המנהג מוזכר גם על ידי מסיח לפי תומו באתרhttp://alturl.com/p6qid.

[19]       ר"ש אבינר, עצם מעצמי, ירושלים תשמ"ד, עמ' 1.

[20]       ר"ש אבינר, אחותי כלה, ירושלים תשס"ב, עמ' 52. ראו גם ר"א קנוהל, "עת דודים", עמ' 1. זוהי חוברת המלווה את ספרו איש ואשה, ירושלים תשס"ג, והיא מודפסת כחוברת נפרדת המלווה את הספר הרגיל וניתנת לשליפה, משום תוכנה הצנוע.

[21]       ר"ח בן עטר, אור החיים על התורה, ניו יורק תשל"ג, ויקרא יח, ג, "כמעשה ארץ מצרים". השוו דברי הנצי"ב המצדד בהדגש אחר, להלן הערה143.

[22]       משנה, חגיגה ב, א.

[23]       ראו להלן הערה 137, שאותה משנה מהווה למעשה הוכחה ברורה להפך (!) ממשמעותה הפשוטה בעיני אותו מחנך ותיק ששמו שמור עמי מחמת כבודו.

[24]       ר' ישעיה ב"ר מאלי דיטרני, תוספות רי"ד, לבוב תרכ"ט, חגיגה יא ע"א.

[25]       שיטת ר' יוחנן, בבלי, מנחות צט ע"ב. אמנם יצוין שיש חולקים בנושא, למשל רבא שם, הסובר שמצווה לגלות זאת לעם הארץ.

[26]       ר"א ב"ר יצחק מנרבונה, ספר האשכול (ערך: ר"ח אלבק), ירושלים תרצ"ה, הלכות קריאת התורה, דף סה ע"ב: "תיבות שכתובות לגנאי מכנין אותם כגון בעפולים בטחורים [...] שתקנו עזרא וסיעתו".

[27]       משנה, מגילה ד, י, "תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון (דברים כח) ישגלנה – ישכבנה, (שם) בעפולים – בטחורים, (מלכים ב, ו) חריונים – דביונים, (שם, יח) לאכל את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם – לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם (שם, י) למחראות – למוצאות". וראו רבנו חננאל, מודפס בש"ס בבלי מהדורת וילנה, שם.

[28]       פרופ' צבי שרפשטיין (תרמ"ד–תשל"ב, 1884–1972) לימד עברית ופדגוגיה במשך שנים רבות במכללה לחינוך שבסמינר התיאולוגי של התנועה הקונסרבטיבית שבניו יורק (Jewish Theological Seminary). במשך כשלושים שנה ערך את כתב העת העברי "שבילי החינוך". יצוין שלמרות השתייכותו לזרם הקונסרבטיבי רוב צוות הרבנים של הסמינר באותה תקופה היו שומרי מצוות. נרחיב על שיטתו במאמר ההמשך (לעיל הערה*).

[29]       ראו ר"י רוזין, צפנת פענח, ורשה תרס"ג, על רמב"ם הלכות תפילה יב, יב, שדייק מהירושלמי שמדובר בשעת ברכת כוהנים, אך בקריאת התורה מתרגמים.

[30]       משנה, מגילה ד, י. ראו בהמשך ליד הערה 123 ובהערה 123, שהבנתו סותרת את הגמרא ואת כל פרשני המשנה.

[31]       תוספות ר' יהודה חסיד מסיר ליאון, ברכה משולשת, ירושלים תשכ"ח, ברכות ח ע"ב.

[32]       כך מדייק ר' ירוחם פרלמן ("הגדול ממינסק"), אור גדול, מודפס עם משניות ע"ג פירושים, ירושלים חת"ד, מגילה שם, מדברי התוספות ר' יהודה מסיר ליאון. יש מקום לומר שלכך התכוון גם רב האי גאון, מובא אצל ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, שבלי הלקט (ערך: ר"ש בובר), ירושלים תשנ"ב,הלכות שבת סימן עח: "כי פירשו רבותינו ז"ל חוקי המתרגמין דתנן מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם כלל". אמנם ההקשר שם הוא תרגום בבית הכנסת, אך התוספת של המילה "כלל" בא אולי לאסור אף על היחיד, אלא אם כן הוא בא להוציא תרגום בשקט.

[33]       בבלי, ברכות ח ע"ב.

[34]       ר' יהודה בן ברזילי הנשיא אלברצלוני, ספר העיתים, סימן קסט (חי בספרד בעיר ברצלונה בסוף המאה הי"א ובמאה הי"ב, וכתב ספרים רבים שרובם לא הגיעו אלינו): "ברכת כהנים [...] ואפילו יחיד אינו מתרגם כי כן נהגו רבותינו, אבל מעשה ראובן ומעשה העגל אין מיתרגמין בצבור [...] ואשר שם לבו בלשון התרגום מתבונן לעצמו בטעמיהן".

[35]       אמנם נראה להלן ליד הערה 118 שלפי רבנו חננאל ורוב הראשונים, על פי פשטות התוספתא והירושלמי, הכוונה "אין מתרגמין" הוא בציבור, כפי שמוכח מענייני ההפטרות שם, אך היחיד ותלמידים לומדים כדרכם. לפי זה לא קשה כלל מדוע מדגימים דווקא מפסוק "עטרות ודיבן", כי אכן אין פסוקים רבים בלי תרגום. ראו להלן הערה 118, שר"י פרלמן מודה שדיוקו הוא "דבר חדש מאד", ובדברי בעל שו"ת בית שערים שהבאנו שם. ר"ר פוזן, "מעשה ראובן", דף שבועי של אוניברסיטת בר אילן 631 (פרשת וישלח, תשס"ו), מצביע על כך שלעומת תרגומים אחרים, אונקלוס מתרגם את מעשה ראובן כי אין חשש שייקרא בציבור, לאחר שנאסר. כן נמצאו בכתבי יד רבים של תרגום אונקלוס הערות אזהרה: "לא מיתרגם בציבורא". ראו שם ואצל י' זקוביץ וא' שנאן, מעשה ראובן ובלהה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 15–18; י' מאורי, תרגום הפשיטתא לתורה והפרשנות היהודית הקדומה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 213.

[36]       בבלי, סנהדרין קא ע"א.

[37]       משנה, סוטה ג, ד.

[38]       פירוש ר"ע מברטנורה, מודפס עם משניות ע"ג פירושים (לעיל הערה 32), שם, וכן משתמע מהמשך דברי המשנה שם: " 'רוצה אשה בקב ותיפלות' – ליזון מזונות מועטים, ויהא תשמיש מצוי לה".

[39]       למשל ר"י שרלו, רשו"ת היחיד, ירושלים תשס"ג, עמ' 376–378.

[40]        ר' יוסף חיים ב"ר אליהו מבאגדד, שו"ת רב פעלים א, ד"צ ירושלים תרס"א, יורה דעה סימן נו.

[41]       על מקור המנהג לקרוא את שיר השירים בבית הכנסת בליל שבת ראו רא"י שפרלינג, טעמי המנהגים, ירושלים תשי"ז, עמ' קכג.

[42]       אף על פי שבחלק מהסידורים של עדות המזרח לאחר קריאת שיר השירים אומרים "בזכות שיר השירים אשר קריתי ולמדתי", אין מדובר בלימוד עיוני.

[43]       משלי כה, ב.

[44]       המנהג מובא אצל ר"י החסיד, ספר חסידים, ירושלים תשי"ז, סימן רסא, אך הוא מסתייג מהרעיון. השוו ר"ח בנבנשת, שיירי כנסת הגדולה, יו"ד סימן רמה, אות ג (מובא להלן הערה 158), שהקפיד לא ללמוד בישיבה, אך אין קפידא ללמוד לבד.

[45]       במדבר טו, לט; הלוי מברצלונה, ספר החינוך, ירושלים חת"ד, מצווה שפז.

[46]       בבלי, יומא כט ע"א; שם, עבודה זרה, כא ע"א על פי דברים כג, י: " 'ונשמרת מכל דבר רע', שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה"; ראו בהרחבה אצל ר"ש כ"ץ, קדושים תהיו, ירושלים תש"מ, עמ' 64–69.

[47]        ראו בהרחבה מאמרי, א' שבט, "שקר חינוכי ותרגילי סימולציה לפי ההלכה", טללי אורות ג (תשנ"א), עמ' 103–110,

 [48]       בבלי, בבא מציעא כג ע"ב; רמב"ם, משנה תורה, הלכות גזילה יד, יג; ר"י קארו, שולחן ערוך, חושן משפט רסב, כא.

[49]        שיקול זה הועלה על ידי שרפשטיין (לעיל הערה 13), עמ' 28–29. אמנם הוא מתייחס לחינוך היהודי הקונסרבטיבי בארה"ב לפני כחמישים שנה, כאשר החינוך היהודי נמשך רק כארבע עד שש שנים, וכל שכן לתפישתו הדתית, שם, עמ' 29–30, שהלימוד בענייני הקרבנות, טומאה וטהרה, תולדות האבות ושמות מקומות איננו חשוב במיוחד (שם; "לשאלת לימוד התנ"ך בבית הספר", הופיע גם בכתב העת שבילי החינוך, שנה א  [תרפ"ז]), אך המציאות שברוב בתי הספר אין מקיפים את כל התנ"ך לא השתנתה.

[50]       רא"מ זילברשטרום, התקשרות 566 (תשס"ה), עמ' 17, שאל את שאלתנו כאשר ביקר הרבי בפריז (בשנת תש"ז). הרבי ענה בחיוך שמלמדים מדלגים לפעמים גם על עניינים אחרים, כגון נושאי דקדוק ברש"י. אם יחד עם זה מדלגים גם על נושאים כאלה – ניחא. אבל לדלג רק על זאת – זה גורם להתעניינות ולסקרנות יתרה של התלמידים יותר מאשר יגרום הלימוד עצמו.

[51]       ראו למשל ר"ש אבינר, "תנ"ך בגובה העיניים", באהבה ואמונה 338 (תשס"ב), עמ' 5–6; ר"צ טאו (עריכה: נ"ב אלישיב), צדיק באמונתו יחיה, ירושלים תשס"ב; ר"י בן-נון, "כן, תנ"ך בגובה העיניים!" הצופה, י"ב בשבט תשס"ב, עמ' 12; ר"י שרלו, "דוד מלך ישראל חי וקיים", הצופה, כ"ו בשבט תשס"ב, עמ' 14; ר"א בזק, "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם", דף קשר ישיבת הר עציון 845 (תשס"ב), עמ' 2–6; ר"א נבנצאל, "לפני עיוור לא תתן מכשול – גם בין אדם לעצמו", הצופה, ג' באדר תשס"ב, עמ' 14; ר"י מדן, דוד ובת שבע: החטא, העונש והתיקון, אלון שבות תשס"ב; היא שיחתי (ערך: ר"י רייס), ירושלים תשע"ג.

[52]       בבלי, ברכות כח ע"ב.

[53]       אמנם נדייק שהמילה המרכזית כאן היא "להגהות", וברור מההקשר שהכוונה לדון באריכות. כפי שנראה להלן (הערה 127), אין זה סותר את המקורות המפורשים המדריכים ש"סופרים מלמד [את הכל] [...] כדרכו".

[54]       אוצר הגאונים (ערך: רח"צ טויבש), ירושלים תשכ"ו, סנהדרין, עמ' תצא. ראו שם בהערה 99: "מובן ע"פ ברכות: מנעו בניכם", שמדובר בגיל צעיר. אמנם, השווה למה שהבאנו מהר"א שפירא בהערה 125, שלכאורה הבין אחרת בדברי הגאון הללו.

[55]       נראה שאותו גאון גרס "מנעו בניכם (!) מן ההגיון" כמו בגמרות שלנו, ולא כפי שמופיע שם בגרסת אוצר הגאונים – "עצמכם". כך מדייק גם ר"ש קלוגר, שו"ת האלף לך שלמה, ירושלים תשכ"ח, יורה דעה סימן רנט, שהבעיה היא בלימוד ילדים.

[56]       ר"מ שטרנבוך, תשובות והנהגות ב, ירושלים תשנ"ד, סימן תנז. ראו מאמרי, א' שבט, "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך", ראש יהודי, פרשת ראה תשע"ב, עמ' 13, ובע"ה ארחיב על כך במאמר שיצא לאור בעתיד.

[57]       ראו הראי"ה קוק, "הפחד", אדר היקר, ירושלים תשמ"ב, עמ' קיט–קכא. הרב קוק בעצמו חיבר ספר למטרה זאת, שיצא לאור רק בשנים האחרונות: "לנבוכי הדור", ירושלים תשע"ד, http://alturl.com/ajjgg.

[58]       הראי"ה קוק, מדות הראיה, "צניעות", ירושלים תשל"א, עמ' קמז. ראו רי"מ עפשטיין, ערוך השלחן, פיעטריקוב תרס"ג, אבן העזר כא, ח, ואצל ר"ב שטרן, שו"ת בצל החכמה ה, ירושלים תש"נ, סימן מח, אות יב, שיש אומרים שהכוונה לאסור אמירת שלום ידידותית במיוחד לאישה ולא לברכה הקצרה המקובלת היום כשפוגשים מאן דהוא ברחוב.

[59]       ראו להלן בסביבות הערות 80, 137.

[60]       בבלי, עירובין סד ע"א.

[61]        ר"ח זוננפלד עמד על כך (לעיל הערה 13). וראו רמ"ל מלבי"ם, פירוש על הנ"ך, ירושלים תשל"ב, תהלים קיב, ג.

[62]       תהלים יט, ח.

[63]       רצב"י קוק, התורה הגואלת א (ערך: ר"א שורץ), ירושלים תשמ"ג, עמ' קיא.

[64]       ר"ד הנמן, "ללמוד את התנ"ך בשלמותו", הישן יתחדש והחדש יתקדש, ספר ליובל ה-90 של מכללת ליפשיץ (ערך: י' לוין), ירושלים תש"ע, עמ' 51.

[65]       משנה, אבות ה, כא. השוו בבלי, כתובות נ ע"א: "בר שית למקרא [...] בציר מבר שית לא תקביל, בר שית קביל וספי ליה כתורא [...] כל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו ואינו מגיעו"; שם, בבא בתרא כא ע"א: "שיהו מושיבים מלמדי תינוקות [...] ומכניסים אותן כבן שש בן שבע". כך הכריעו גם הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה ב, ב ור"י קארו, שולחן ערוך, יו"ד רמה, ה, וראו אצל שרפשטיין (לעיל הערה 13), עמ' 23, הערה 1, שעסק ביישוב הסתירה.

[66]       רש"י, אבות, שם; מהר"ל, דרך חיים, בני ברק תש"מ, שם. וכך מפורש אצל ר"י בכרך, שו"ת חוות יאיר, ירושלים תשנ"ב, סימן קכד, השוו לפירוש ר"י ליפשיץ, תפארת ישראל, מודפס עם משניות ע"ג פירושים חת"ד, שם, סימן קנט–קס: "בן חמש כבר התחיל מקרא, בן עשר כבר התחיל המשנה", שמשתמע שטרם סיימו את כל המקרא עד גיל עשר.

[67]       ראו ר"י קארו, שולחן ערוך, יורה דעה, רמה, ג: "היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות [...] עד שיקרא תורה שבכתב כולה", ובב"ח, ט"ז, וש"ך שם, שבכלל זה גם נביאים וכתובים, וכמשתמע מהשולחן ערוך, שם סימן רמו. וראו בהמשך בהערה 147, שהזכיר בעל הצמח צדק את דברי השולחן ערוך הללו בהקשר שלנו.

[68]       משנה, מגילה ד, ט. ראו ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, ניו יורק תשמ"ח, עמ' 1222, שהביא דברי ריא"ז והריטב"א שאפילו כשקורא ליחיד או לתינוקות אסור לכנות, ולא כמו שחשב בעצמו לדייק שם מדברי הר"ן על הרי"ף שגרס: "תוספתא: 'לרבים אין מכנין אותו ליחיד' כשקוראין אותו בצבור", שמשתמע שאם קורא לתינוק יחיד אולי כן יכול לכנות מרבים ליחיד ואולי גם הפוך (למשל, לקרוא "ערות אביכם" במקום "ערות אביך"). ברם, אין בכך השלכה לסוגייתנו העוסקת בקריאת עצם הפרשה או בכינוי עצם המילים.

[69]       רבנו חננאל, אוצר הגאונים (ערך: רב"מ לוין), מגילה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 45. ראו גם ר"מ המאירי, בית הבחירה על הש"ס, ירושלים תשל"ו, מגילה כה ע"ב: "שלא להפסיד כוונתה בביאורו".

[70]       רש"י, משלי כט, ג.

[71]       כך מדייק ר"ח זוננפלד (לעיל הערה 13), אף על פי שאין משתמע כך מהביטוי "שמועה", שמשמעותו דברי רבותנו, ולא פסוק במקרא. בכל זאת, מעניין שרש"י שינה מלשון חז"ל, כי לא מצאתי גרסה "ואשנן/ה".

[72]       מוטיב מרכזי אצל י' זקוביץ וא' שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב תשס"ד.

[73]       שופטים ה, כז: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד". על פי בבלי, נזיר כג ע"ב, יעל פיתתה אותו שבע פעמים כדי לעייפו. הרחבתי בנושא סוגיה זו במאמרי, א' שבט, "הפעלת סוכנת בשירות החשאי בתור 'מלכודת דבש' – גילוי עריות למען ביטחון המדינה", תחומין ל (תש"ע), עמ' 68–81. השוו פירושי רד"ק, רלב"ג, ר"י אברבנאל והמצודות לשופטים שם, ש"בין רגליה" אינו מכוון לתשמיש, אלא זהו תיאור הרצח שנעשה למרגלותיה. הרד"ק מכנה את דרשת חז"ל שמדובר על פיתוי כ"דרש רחוק", ונעזר בשופטים ד, יח, שם מודגש פעמיים שיעל כיסתה את סיסרא בשמיכה, משמע שלא נגע בה. כן דורש לשבח ר' שמעון הדרשן, ילקוט שמעוני, ירושלים תש"כ, רמז תקפה, את יוסף, יעל ופלטי שיכלו לחטוא והתגברו על יצריהם. זאת לעומת המדרש שהבאנו וכן ילקוט שמעוני, שופטים, רמז נה, ובתורה, רמז תתקלח שהביא שיעל פיתתו. רי"ב איילנבורג, באר שבע, ויניציה שע"ד, הוריות י ע"ב, דוחה את דברי הרד"ק בתוקף.

[74] J. Newman, Biblical Religion and Family Values: A Problem in Philosophy of Culture,    .London 2001, pp. 54–55

[75]       ראו בהרחבה אצל זקוביץ ושנאן (לעיל הערה 72), שחלק ניכר מהספר שלהם עוסק ב"מסורות עממיות" מהספרים החיצוניים וממדרשים ה"משלימים" את הסיפור המקראי בנושאי העריות שכביכול הושמטו מהתנ"ך. קיימת שם נימה של ציניות, כאילו התנ"ך וחז"ל מנסים להסתיר נושאים מיניים כמו התפישה הפוריטנית, אך אף שקיימת "לשון נקייה" ועטיפה ברמזים (כפי שהזכרנו שם), כל הדיון שלנו מוכיח אחרת. וראו גם את דברי חז"ל (להלן הערה 134) על המטרונה ויוסף. נציין גם שזקוביץ ושנאן לא התייחסו לסדרה שלמה של מדרשים הממציאים עברות לגדולי התנ"ך מסיבות חינוכיות. על כך הרחבתי במאמרי, א' שבט, "הזכאים במקרא וחייבים בחז"ל", טללי אורות יב (תשס"ו), עמ' 13–99. מדרשים אלו מקשים על טענתם של זקוביץ ושנאן, שהמדרש מגלה כביכול את מה שהמקרא רצה להסתיר, כי אדרבה, רוב המדרשים הללו הם מוגזמים, ומעידים שיש למדרשי חז"ל בדרך כלל מגמה חינוכית או פרשנית ולא מטרת גילוי נסתרות.

[76]       בבלי, מגילה כה ע"ב; תוספתא, מגילה ד, לט.

[77]       ראו על כך אצל ד' מרקס, "קריאה, תרגום, כיסוי וגילוי", נתיבות שלום 690 (פרשת כי תשא תשע"א), עמ' 1. מרקס אף מרחיקה לכת לטעון שהקרי והכתיב, הקריאה ללא תרגום והפירוש "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", באים אולי בכוונה לעורר את הסקרנות: "אולי דווקא מעשה ההשתקה כביכול של טקסטים מסוימים אין מטרתו אלא הנכחתו בשיח". אך נראה שלהלביש על חז"ל תחכום מסוג "הפוך על הפוך", הוא אנכרוניסטי.

[78]       לעיל הערה 30. המאירי (לעיל הערה 69, מגילה כה ע"ב) מעיר, שיש גורסים בראובן "נקרא ומיתרגם", במקום: "ולא מתרגם", והעיר המהדיר ר"מ הרשלר, הערה 262, שכך גרס גם רבנו יהונתן. כן כותב מ' איש שלום (לעיל הערה 13), עמ' 139, שיש לגרוס במשנה משום שכתוב בגמרא שמעשה יהודה מיתרגם משום שהודה והרי זה לשבחו, והרי גם ראובן הודה, בבלי, סוטה ז ע"ב. ראו יצירתיותו המופלגת, להלן הערה 101.

[79]       בבלי, מגילה כה ע"ב.

[80]       רש"י, מגילה כה ע"א; רמב"ם, פירוש המשניות, שם; רבנו ירוחם נב, ח"ג, מובא בשיטות קמאי (ערך: רש"מ יונגרמן), זכרון יעקב תשס"ג, מגילה, עמ' תעב; ר"מ המאירי (לעיל הערה 69); נמוקי יוסף, מובא בשיטות קמאי, שם, עמ' תע; פסקי ריא"ז שם, עמ' תעב; שם בפירוש הר"ן, וכן בר"ע מברטנורא (לעיל הערה 38); תוספות יום טוב, שם; תפארת ישראל, שם, וכולם על פי הגמרא. ראו מה שלימדנו זכות על המשכילים הללו בהערה 124. וראו להלן ליד הערה 137, שאף ה"הוכחה" החזקה השנייה, ש"אין דורשין בעריות בשלשה", מוכיחה אף היא את ההפך הגמור, שאין לדלג על הפרקים ה"לא צנועים" בלימוד עם ילדים.

[81]       ר"ר פוזן (לעיל הערה 35), על פי רש"י, מגילה כא ע"ב.

[82]       בתוספתא (מהדורת צוקרמנדל), ירושלים תשכ"ג, הגרסה היא: "ברכת כהנים ומעשה דוד ובת שבע".

[83]       הגרסה בש"ס וילנה: "לא נקראין ולא מתרגמין".

[84]       תוספתא, מגילה ג, יט. ראו אצל ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה (לעיל הערה 68), מגילה, עמ' 1215 ואילך, לגרסאות השונות שבתוספתא שאינן נוגעות לענייננו. ראו ספר האשכול (לעיל הערה 26), עמ' 172.

[85]       רבי שמואל אביגדור תוספאה, מנחת ביכורים על התוספתא, מודפס בש"ס וילנה, שם, וכן ר"י אברמסקי, חזון יחזקאל, ירושלים תשנ"ב.

[86]       מלמדים נקראים בתלמוד "סופרים", ראו בבלי, קידושין פב ע"א, וברש"י שם: "מלמד תינוקות"; וכן שם, סוכה כט ע"א, רש"י: "משל לסופר – מלמד תינוקות, ורצועה בידו – להכות". אמנם השוו פסיקתא דרב כהנא (ערך: ר"ד מנדלבוים), ניו יורק תשכ"ב, פיסקא יב – בחדש השלישי: "לפי שנראה להן הקב"ה בים כגיבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תנאה", ומשמע שסופר מלמד משניות, היינו לילדים קצת גדולים יותר ("בן עשר למשנה"). אמנם בני עשר הם כבר בעלי יצר הרע (מעל גיל תשע, ראו בבלי, סנהדרין סט ע"א), ואם כן קל וחומר וממה נפשך, יש להתיר ללמד לקטנים. והשוו לגרסאות המקבילות: מדרש תנחומא (ערך: ר"ש בובר), וילנה תרמ"ה, פרשת יתרו סימן טז: "נראה בסיני כסופר שהוא מלמד תורה", דהיינו לקטנים. וכן ויקרא רבה, וילנה תרל"ח, פרשה ט: " 'ושם דרך', אלו סופרים ומשנים שהן מלמדין את התינוקות באמונה", משמע שהבחינו בין המשנים משניות ובין הסופרים, המלמדים מקרא לקטנים.

[87]       ר"י אברמסקי (לעיל הערה 85); ר"י שבדרון, מנחת יצחק, ירושלים תשמ"א, שם; ר"ד פרדו, חסדי דוד, ירושלים תשנ"ד, שם; ר"א שושנה, תולדות יצחק, ירושלים תשס"ה, שם; ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה (לעיל הערה 68).

[88]       מדרש שוחר טוב, ירושלים תשכ"ח, משלי טז. אמנם ראו שם בדרשה השנייה שאולי מתאים גם לתלמידים מבוגרים יותר, אך ראו היטב לעיל בהערה 86 ולהלן שלוש ההערות הבאות.

[89]       תנחומא בובר (לעיל הערה 86), נשא לא.

[90]       רש"י, שבת לא ע"א: " 'קול סופר', מלמד תינוקות". השוו רש"י, קידושין פב ע"א: "לא ילמד אדם רווק סופרים, לא ירגיל עצמו להיות מלמד תינוקות", ובמאירי (לעיל הערה 69), עמ' 351: "והתינוקות קרויין סופרים", וכן ברמב"ם, איסורי ביאה כב, יג, אך בהקשר התוספתא ברור שמדובר על מלמד התינוקות: "והסופר מלמד כדרכו".

[91]       מהרש"א, בבא בתרא כא ע"א אף מדייק מכך שאומרים "קנאת סופרים תרבה חכמה" ולא קנאת חכמים, שמדובר ב"מקרי דרדקי".

[92]       לעיל הערה 65.

[93]       פרופ' מאיר (פרידמן) איש שלום (תקצ"א–תרס"ט), היה משכיל שהרצה בבית המדרש הכללי בווינה של אהרן ילינק במשך כשלושים שנה, ובין תלמידיו שם נמנה ש"ז שכטר. הוא ההדיר מהדורות מדעיות של מדרשים רבים, ויסד, יחד עם אייזיק הירש וייס את הירחונים המחקריים "בית מדרש" ו"בית תלמוד". ראו עוד עליו, להלן הערה 104.

[94]       מ' איש שלום, "הפרשיות שנקראין ולא מתרגמין", בית תלמוד ג (תרמ"ב), עמ' 143, וכך אכן סבר, בדומה לרוב המשכילים, שבפועל ראוי לדלג על הפרקים המדוברים כשמלמדים ילדים.

[95]       בבלי, כתובות מו ע"א.

[96]       משנה, שבת יד, ד ובדומה לכך שם, כב, ו.

[97]       ר"י קארו, שולחן ערוך, אורח חיים, שכח, לב.

[98]       משנה, שבת יט, ה.

[99]       משנה, ברכות א, ו, וכן מעשרות ב, ו, וכלאים ז, ו.

[100]      כמו גם משנה, מועד קטן א, ד: "צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן שלא כדרכו במועד ובשביעית, וחכמים אומרים משדה האילן כדרכו [=בלי שינוי]". כך גם במשנה, תרומות יא, ו: "אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת [=בשינוי], אלא מכבד כדרכו [=בלי שינוי] ונותן לתוכה חולין.

[101]      למשל איש שלום (לעיל הערה 94), עמ' 143, שמה שכתוב (לעיל הערה 33) שמתרגמין אפילו "עטרות ודיבן", אינו מתכוון למקומות שכבשו ראובן וגד, שהרי בבמדבר לב, לד דיבון כתובה לפני עטרות (אמנם כתוב לפי הסדר "עטרות ודיבן" שם לב, ג). אלא שמדובר בראשי תיבות עטר"ת (ע'גל לו'ט ר'אובן ת'מר, אמנם הצעתו לראשי תיבות וסופי תיבות: דיב"ן, משכנעת פחות), ובאה המימרא לחלוק על המשנה ולומר שיש לתרגם את כל הפרשיות, גם אלו שחשבנו לדלג על תרגומן. ראו עוד חידושים נועזים ויצירתיים שלו בהערה 78.

[102]      מ' יסטרוב, ספר מלים, ברוקלין חת"ד, ערך סופר, עמ' 968, "the school teacher, primary teacher […] the Bible teacher teaches [these passages] in his usual way" ("אבל המורה לתנ"ך מלמד [את הפסוקים הללו] כדרכו הרגילה"(.

[103]      על פי בבלי, בבא מציעא עו ע"א.

[104]      כפי שנראה במאמר ההמשך (לעיל הערה *), משכילים רבים כמו בנדרלי ושרפשטיין היו מחסידי הדילוג דווקא מסיבות של נימוסין ורצון להיראות "נאורים". ראו גם לעיל הערה 101, ששאיפתו של איש שלום לחדש העבירוהו על דעתו בסוגיה לגבי דרשת ראשי התיבות עטר"ת ודיב"ן. אמנם הרב ד"ר ב"ז בנדיקט, מרא דאתרא בחיפה, העריך מאוד את איש שלום, ואף כתב עליו את התזה שלו, ואף מתארו כ"איש מופלא", "שכל חייו נאבק לחינוך תורני ולחקר מדעי היהדות לאור העקרונות של התורה שבעל פה", רב"ז בנדיקט, "רבי מאיר איש שלום", ארשת ב (תש"ך), עמ' 269–284.

[105]      ספר הלכות גדולות, ורשה [חת"ד], סימן כד – הלכות צורכי ציבור, עמ' מו. הגרסה שם היא שמעשה דוד בבת שבע ואמנון מלמד הסופר כדרכו, אך כאמור, נראה שהוא הדין לגבי כל מה שלא נקרא ואף לא מתורגם בציבור, וכל שכן לשאר הפרשיות. וכן כתב ר"ש ליברמן (לעיל הערה 68), בפירושו שם.

[106]      רב האי גאון, מובא אצל רמ"מ כשר, תורה שלמה, ניו יורק תש"ח, בראשית לה, אות צב, בשם ספר העיתים לר"י הברצלוני, סי' קסט: "מעשה ראובן ומעשה העגל אינן מיתרגמין בצבור, אלא שהמתרגם חוזר וקורא את הפסוקים להודיע שלא משום עצלות לא מתרגמינן אלא משום כבוד צבור ומשום כבוד ראובן. ואשר שם לבו בלשון התרגום מתבונן לעצמו בטעמיהן". כלומר, לא משום צנזור אלא כדי לעסוק בחיובי, ולא בשלילי, אך כל המביט בתרגום יבין. ראו מה שכתבנו בדעת רב האי גאון לעיל הערה 32 ובהמשך הערה 108.

[107]      רבנו חננאל (לעיל הערה 69).

[108]      שיער ר"ש ליברמן (לעיל הערה 68), עמ' 1220, שמדובר בר' יצחק אבן גיאת. הוא מציין שאולי הכוונה למקור בערבית המופיע באוצר הגאונים (לעיל הערה 69, תרגם: רב"מ לוין), מילואים, מגילה, עמ' 82, הערה ה ועמ' 83 הערה ד: "וצריך שתדע כי זה נקרא בספר בנוכחות הקהלה כי במקצתו פסוקים לא יתכן לתרגמם לקהלה [...] אשר כתבתיו כאן הוא על פי דרך רבינו האיי גאון ורב יצחק גיאת ז"ל". לפי זה ייתכן שיש להוסיף אף את רב האי גאון בין הגאונים שהביאו את דברי התוספתא להלכה.

[109]      ספר האשכול (לעיל הערה 26), עמ' 172.

[110]      רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה יב, יב.

[111]      ר"ש ליברמן (לעיל הערה 108).

[112]      רש"י, מגילה כה ע"ב.

[113]      מאירי (לעיל הערה 69), מגילה כה ע"ב: "איזו פרשה אנו חוששין בה שלא לפרסמה ואיזו אין חוששין בה [...] נקרא ולא מתרגם שלא ידעו הכל בסרחונו [...] וענין מתרגם ר"ל בבית הכנסת שהוא הפרסום הגדול הא כל אחד בביתו אין לך דבר שאינו מתרגם".

[114]      נמוקי יוסף, מובא בשיטות קמאי (לעיל הערה 80), מגילה, עמ' תע.

[115]      ספר המכתם, שם.

[116]      ספר כלבו, ד"צ לבוב תר"כ, סימן כ: "ולא כל המקראות מתרגמין בצבור, מעשה ראובן [...]".

[117]      דיוקו של ר"ש ליברמן (לעיל הערה 68), עמ' 1220, על פי ירושלמי, מגילה ד, יא (עה ע"ג).

[118]      ראו לעיל הערות 31, 35, שר"י פרלמן, בעל החידוש, מודה בעצמו שדיוקו בתוספות ר' יהודה "הוא דבר חדש מאד, ואינו מוכרח, דכאן בצבור לעמי הארץ והתם לנפשי' הוי כלימוד. ולא מצאתי למי שיביא זה, צ"ע". ואכן הפוסקים לא התייחסו לדיוק זה חוץ מאשר מה שמובא אצל ר"ע בלום, שו"ת בית שערים, אורח חיים, סימן קב, שחשב לתרץ רש"פ גראסמאנן, רב בפעטראוועסעל בשנת תר"נ, ממש בדומה לר"י פרלמן, שכוונת רבנו יונה שאין לתרגם אפילו ביחיד, אך המחבר דחה את דבריו מכל וכול. ראו בשל"ה, מסכת שבת, פרק נר, מצוה יב, שאפילו מביא את דברי תלמידי רבנו יונה שם, אך לא לגבי ענייננו. ראו גם ט"ז, אורח חיים רפה, א, ומגן אברהם, שם, ג, שמזכירים "הווה אמינא" שלא נקרא תרגום במקום שהם שמות עבודה זרה, אך אפילו אינם מביאים את ה"הווה אמינה" של תלמידי רבנו יונה שלא נקרא את הפסוקים שעליהם כתוב במשנה, "לא מתרגמין", וכן בפירוש המשניות, תוספות יום טוב, מגילה. אך בעל ערוך השולחן (לעיל הערה 58), אורח חיים רפה, יא, מזכיר את תלמידי רבנו יונה, אך מיישב, ור"מ הקטן קליין, שו"ת משנה הלכות, יא, ברוקלין תשנ"ח, סימן רכז, מביא שיש חוששים רק לגבי ברכת כוהנים לא לקרותו ביחיד, רק משום שהתרגום שם אינו מקורי, אך לא שמענו בפוסקים כלל שאת פרשת ראובן לא מתרגמים ב"שנים מקרא ואחד תרגום".

[119]      לעיל הערה 113.

[120]      תוספתא מגילה ג, יט. ראו אצל ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה (לעיל הערה 68), מגילה, עמ' 1215, לגרסאות השונות שבתוספתא. ראו ספר האשכול (לעיל הערה 26), עמ' 172.

[121]      לעיל הערה 118.

[122]      לעיל הערה 81.

[123]      ביאליק, סיפורי מקרא (לעיל הערה 13), עמ' 11 בהקדמה; גורדון (לעיל הערה 13), עמ' 36; שרפשטיין (לעיל הערה 30); גויטיין (לעיל הערה13), עמ' 178.

[124]      אמנם ייתכן שלפחות אצל חלק מה"משכילים" הללו אין מדובר על בורות מהתלמוד ולא שהעתיקו טעות אחד מהשני, אלא שסוברים כשיטת ח' גפני אליבא דשיטת ר"מ מאיליא, ולדעתם ניתן להעמיד את המשניות של "אין דורשין בעריות בשלשה", ו/או "מעשה ראובן, נקרא ולא מיתרגם" כפשוטם המילולי, ובצורה אחרת מאשר הבינו חז"ל בגמרא. ראו ר"ב דבליצקי, "אודות רבי מנשה מאיליא", ישורון ג (תשנ"ז), עמ' תשפז, שלעומת חידושו הנועז של ר"מ מאיליא, אין מקום כלל להעמיד את המשניות בצורה שונה מאשר הפירושים וה"אוקימתות" של חז"ל בגמרא, ושרבו הגר"א וכל האחרונים בדורו ואחריו חלקו עליו בנידון, השוו ח' גפני, "פשט ודרש במשנה – לגלגוליה של מסורת מבית מדרשו של הגר"א", סידרא כב (תשס"ז), עמ' 5–19; C. Gafni, "The Emergence of Critical Scholarship on Rabbinic Literature in the Nineteenth Century: Social and Ideological Contexts", Boston 2005. בכל מקרה, אין זה משנה לענייננו, שהרינו מחפשים את התשובה ההלכתית (!) לשאלת דילוג פרקים מחמת הצניעות, והפוסקים בוודאי מחויבים ל"אוקימתות" של חז"ל בגמרא. נראה שמטעם זה ר"ח הירשנזון, ספר תורת החנוך הישראלי, סעאיני (רומניה) תרפ"ז, עמ' 94 לא העז להוכיח את דבריו מאוקימתות מקוריות של המשניות הללו, אף על פי שעל ידי כך היה יכול לחזק מאוד את שיטתו לדלג פרקים. הרחבנו על שיטתו במאמר ההמשך (לעיל הערה *).

[125]      ר"א שפירא, "תשובה הלכתית-רעיונית לבעיות בחינוך האשה", האשה וחינוכה (ערך: רב"צ שפירא), כפר סבא תש"מ, עמ' 50. ראו שם, עמ' 49, שהרב שפירא מוכיח מהתוספות, פסחים פח ע"א ד"ה שה, שמותר להאכיל פסח לקטן אף שלא היה מנוי עליו מראש, משום שמותר לפעמים (!) אף להאכיל איסור בידיים בתהליך החינוכי של קטן, משום "שלחינוך ישנם גדרים מיוחדים מחמת יכולת הקליטה המיוחדת שבתקופת החינוך". מעניין שהרב שפירא הביא שם סיוע לדבריו מדברי הגאונים שהזכרנו לעיל הערה 54, ונראה שהבין שם הפוך מהבנת המהדיר.

[126]      ראו ספר האשכול (לעיל הערה 84), העומד על כך שלעומת סיפורי חטאי אבותינו שבתורה ניתן ורצוי לדלג על אלה שבנביאים, ופשוט לא קוראים את הפרקים הללו כהפטרות בציבור.

[127]      בדומה לכך דייק ר"ש אריאל, "יחסם של חז"ל לחטאים של אישי התנ"ך – היבטים חינוכיים",http://www.tora.co.il/shiurim/ariel_s/chata_ish.doc. ראו על כך בהמשך ובדברי הר"ד ליאור (לעיל הערה 13) על ההבחנה בין הוראת הכלליםובין הדיוק בפרטים.

[128]      ר' יהודה קיל (תרע"ו–תשע"א), מנהל האגף לחינוך ממלכתי דתי במשרד החינוך והתרבות ויושב ראש מפעל פרשנות המקרא "דעת מקרא",שעליו זכה בפרס ישראל למדעי היהדות ובפרס הרב קוק.

[129]      כך השיב גם הרמ"מ שניאורסון (לעיל הערה 50), ואף ביאליק, סיפורי מקרא (לעיל הערה 13) ושרפשטיין (לעיל הערה 13), אך שני האחרונים הציעו פתרון: מקראה של תנ"ך מצונזר, כך שהילדים לא ירגישו בדילוג. דנו בהרחבה במקראות לילדים במאמר ההמשך (לעיל הערה *).

[130]      ר"י קיל, פרקי הדרכה בהוראת נביאים ראשונים (לעיל הערה 13), עמ' מח.

[131]      בראשית ב, כה; ג, י.

[132]      בבלי, יבמות עט ע"א, מובא להלכה ברמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה יט, יז.

[133]         על מחלוקת רמב"ן ורמב"ם בנושא, ראו לעיל הערה 7.

[134]      בראשית רבה (לעיל הערה 86), פז, י.

[135]      רמב"ם, משנה תורה, הלכות סוטה ג, לב.

[136]      משנה, חגיגה ב, א.

[137]      רש"י, חגיגה, שם, שלומדים בבבלי, סנהדרין עה ע"א חלק מהעריות רק מדרשה, וכך הסביר גם הרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, כב, יז, ור"מ המאירי (לעיל הערה 69), חגיגה, שם. השוו לתוספות רי"ד (לעיל הערה 24) שחולק על רש"י, אך מסביר כמוהו שמדובר בחשש שלא יבינו את פרטי הלכות קידושין וכדומה ויבואו לדמות מילתא למילתא ולהתיר עריות.

[138]      פירוש רש"י, שם, ודומה לכך, רמב"ם, הלכות איסורי ביאה כב, יז.

[139]      השוו ר"י זרקא, עוד יוסף חי, חגיגה יא ע"ב: "לא תקרבו שלשתכם זה אצל זה לפני הרב כדי לגלות לכם טעמי (!) פרשת עריות". דבריו מזכירים את דברי רמ"מ כשר ("הזוהר", סיני – ספר היובל, ירושלים תשי"ח, עמ' מ–נו): "ועל פי מ"ש בפירוש 'אין דורשין בעריות' [...] כידוע אחד הטעמים של מתנגדי הזוהר הוא, משום אותה הנקודה היסודית שנמצא בזוהר (גם בספרי ר"מ די ליאון), שמגלה טפח מענייני הזיווג מה שאין כן בשאר ספרי חז"ל, והיו כאלה שהדברים השפיעו עליהם לרעה ויצאו לתרבות רעה. ומטעם זה אמרו חז"ל, שאין דורשין באלה העניינים. וטעמו של הזוהר, שהשתמש בציורים אלה, כתבו המפרשים משום שאין לנו בעולמנו עוד נושא כזה שנוכל להשתמש בו בתור משל להסביר השתלשלות העולמות ובנין של הספירות כמו עניין זה של הזיווג".

[140]      פירוש רבנו חננאל (לעיל הערה 27), מגילה כה ע"ב, השוו את הגרסאות השונות שם.

[141]      הניסיון הראה שבנות רבות שלמדו באולפנה את הבבלי, כתובות עב ע"א, האומר שכיסוי ראש חלקי (כגון "קלתה") לאשה נשואה מועיל להוריד את האיסור מדאורייתא לאיסור מדרבנן, טועות לחשוב שלמעשה די בכיסוי חלקי. אף בשבתי בוועדת משרד החינוך לחיבור חוברת חדשה ליחידת "בית, חינוך ומשפחה", ירושלים תשע"ג, ללימודי הבגרות, סברתי להשמיט את אותה גמרא, אך לצערי דעתי לא התקבלה.

[142]      ויקרא טו, א–ב.

[143]      רנצ"י ברלין (הנצי"ב), העמק דבר, ירושלים תש"ל, שם, מובא על ידי הר"ד ליאור (לעיל הערה 13).

[144]      משלי ה, יח.

[145]      ר"מ פיינשטיין, אגרות משה, יורה דעה, ה, ירושלים תשע"א, סימן לד.

[146]      מעניין לציין שרב סעדיה גאון, אוצר הגאונים (לעיל הערה 69), מגילה, עמ' 46, סימן קסח, מביא 21 פסוקים שנהגו שאינם מיתרגמים, ביניהם לא רק מעשה ראובן, אלא גם "פחז כמים" שבפרשת ויחי.

[147]      רמ"מ שניאורסון (האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל הצמח-צדק), אגרות קודש, א, ברוקלין תש"מ, סימן יב, עמ' שמג, מאדר-ראשון תר"ח. כך הבאנו לעיל בהערה 67, גם בשם הב"ח, הט"ז, הש"ך ובעל החוות יאיר.

[148]      רמ"מ שניאורסון (לעיל הערה 17): "ובמה שמסתמך מקונטרס תנועת ההשכלה וכו' הרי שם מדובר בהנוגע לדילוג, וכן שלא לשלול את זה באופן פרינציפיוני, וק"ל".

[149]      המערכת, "ענינים שבצניעות", התקשרות, גיליון 569, פרשת בהעלותך, י' בסיוון תשס"ה, עמ' 17: "הצמח צדק מדבר מהבחינה העקרונית, ומבחינה זו אין לדלג שום נושא ואף לא אות אחת. הרבי מדבר מהבחינה המעשית, ובה יש מקום, למשל, לדלג ענייני דקדוק, מפני שהמורה אינו בקי בהם. כך גם אין לשלול כליל דילוג ענייני צניעות, אם המורה חושש שלא יוכל ללמדם כראוי". אלא שהרבי מסביר שדילוג של נושאים אלו בלבד עלול להשיג את ההפך מכוונת המורה. השוו למה שהבאנו בשמו של הרבי, לעיל בהערה 17, לדלג מסכת סוטה.

[150]      לעיל הערה 84, בתוספתא המרכזית של מאמרנו.

[151]      מדרש תנחומא, ד"צ ורשא תרל"ה, פרשת וירא סימן יב. השוו ר"ש רפפורט, הקדמה לאגרות משה, ח, ירושלים תשנ"ו, עמ' 15, שהביא אתעדותו של הר"מ פיינשטיין על אודות חלומו של איש שמת מיתה משונה בתחילת חורף תרפ"ב, משום שלעג על פרשת לוט ובנותיו שהבין אותה כפשוטה. השוו רמב"ם (לעיל הערה 135), המדגיש שיש גם הבנה פשוטה בפרשיות ראובן ויהודה וכדומה.

[152]      לצערנו, הממצאים באשכנז חלקיים כל כך בעקבות שרֵפת התלמוד בפאריס ובמקומות אחרים, אך הגניזה הקהירית משקפת כשש מאות שנה של תרבות רבנית מתקופת הראשונים.  

[153]      חוץ מאשר לשיטת הרי"ף המתירה לכתוב מגילות מגילות, שאליה נתייחס בהקשר של שיטת ר"ח הירזנזון במאמר ההמשך (לעיל הערת כוכבית).

[154]      י' זוסמן ועוד (עורכים), אוצר כתבי היד התלמודיים, א, ירושלים תשע"ב, עמ' 3–6, 324. http://aleph.nli.org.il:80/F/?func=direct&doc_number=003423762&local_base=NNLALLמדובר ברשימת צירופי קטעי גניזה (=קטעים מאותו כתב יד, היינו מניין מספר כתבי היד ששרד מהם יותר מקטע אחד) לפי מסכת, תלמוד ורי"ף.

[155]      לשם השוואה, במסכת בבא מציעא מצאו רק 12 עותקים של רי"ף. הממצא מצביע על כך שהרבים, המתקשים בלימוד גמרא, היו לומדים את פרטי הלכות כשרות מתוך הרי"ף במקום מהגמרא.

[156]      זוסמן (לעיל הערה 154), עמ' 291–301.

[157]      אחי, ד"ר עזרא שבט, מראשי מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית בגבעת רם, הסביר שהמנהג לדקלם את פרק ב של מסכת שבת ("במה מדליקין") בבית הכנסת בשבת היה קיים כבר לפני הרמב"ם, כך שכמה מממצאי משניות שבת עלולים להיות סידורי תפילה. הדבר יסביר גם מדוע בתלמוד מצאו יותר כתבי יד של מסכת ברכות ממסכת שבת, ובמשנה מצאנו להפך.

[158]      ר"ח בנבנשט, שיירי כנסת הגדולה, ירושלים תשמ"ט, יו"ד סימן רמה, אות ג, על פי ר"י החסיד, ספר חסידים (לעיל הערה 44), סימן רסא, שהדגים שלא אהבו ללמוד את מסכת מועד קטן העוסקת בהלכות אבלות, וראו ר"י אסאד, שו"ת יהודה יעלה, ב, ניו יורק תשכ"ה, סימן רמח.

[159]      הר"ש גורן, בעוז ותעצומות (ערך: א' רט), תל אביב תשע"ג, עמ' 62.

[160]      ש' שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים תשס"ה, עמ' 51.

[161]      בבלי, בבא מציעא עו ע"א.