הפרדה מגדרית במסיבת נישואין: בחינה הלכתית

"מתקנין שם תיקון גדול"

המקור העיקרי, הנדון שוב ושוב, בסוגיות ההפרדה המגדרית הוא האמור במשנה סוכה (ה, ב) כי "במוצאי יום טוב ראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול". ובגמרא (בבלי, סוכה נא ע"ב): "מאי תיקון גדול? אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו (משנה, מידות ב, ה), 'חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה' ".

והוסיפו שם:

תנו רבנן, בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.[1]

בשאלה על אודות מטרת "התיקון" נחלקו ראשונים ואחרונים לשתי אסכולות עיקריות: האחת,[2] שהדגישה כי המטרה הייתה למנוע עירוב נשים וגברים, והשנייה,[3] שהדגישה כי המטרה הייתה למנוע הבטת אנשים בנשים. אף בשאלת מידת הרגישות ומיקום הרף שראוי שייעשה בנושאים שכאלה נחשפות שתי גישות. האחת, מובהרת בסגנונו של הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא, יח–יט):  

אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות.[4] אמרו חכמים: בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה שנאמר, "בוכה למשפחותיו" – על עסקי משפחות. ואמרו חכמים: גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות.[5]

השנייה, מובהרת בסגנונו של הריטב"א (קידושין פב ע"א):

הכול לפי דעת שמים, וכן הלכתא דהכול כפי מה שאדם מכיר בעצמו. אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה [...] ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש.

ניכר ביותר שנקודת המוצא של שתי האסכולות שונה מאוד, וברי שלא מעט מקרים יהיו בתווך וממילא בפלוגתא.

עם זאת, אין לכחד שלמרות אותו "תיקון גדול", גם במועדות ובחגי ישראל ההפרדה לא הייתה מוחלטת. צא ולמד מקרבן הפסח שהיה נאכל חבורות חבורות, ועל כל חבורה היו נמנות משפחות מעורבות, נשים וגברים ללא הפרדה. החריגה היחידה הייתה כלה, שרק לה התירו להחזיר פניה מבני החבורה. לא כן כל השאר, גברים ונשים כאחד, שפניהם מוסבים זה לזה, כחבורה אחת.[6]

למעשה, בספר הפרדס[7] הובאו דברי קדמונים שהורו:

אסור להתערב האנשים עם הנשים בין בסעודה בין בכל ענין אלא אנשים לבד ונשים לבד, מקל וחומר: ומה אם בעונת האבל כתיב "וספדה בית ישראל משפחות לבד בית דוד לבד ונשיהם לבד",[8] המשתה והשחוק על אחת כמה וכמה.

יוער כי בפִסקה זו לא נאמר מהו הגבול שבין "להתערב" ובין "לבד"; האם די בישיבה בשולחנות שונים ואולי די אפילו בספסלים נפרדים, או שהנדרש הוא ממש מחיצה המבדלת את שני המגדרים לשני מתחמים שונים. ועוד יצוין כי פִסקה זו עוסקת לא רק בשמחות אלא גם בסתם "סעודה" ו"בכל עניין".

"מפני רוב הרגלן בינינו – כיון דדשו דשו"?

אשר לסעודות נישואין, הורה בספר חסידים (סימן שצג):

כל המברך "שהשמחה במעונו" צריך לחקור אם קיימו "וגילו ברעדה",[9] 

אם רעדה במקום גילה,[10] אבל אם [...] אין תרבות שם וניבול פה ביניהם או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא יתכן לברך "שהשמחה במעונו".

בהסתמך על הוראה זו ביקש הב"ח (אבן העזר, סימן סב)[11] ליישב מנהג תמוה שנהג בעיר קראקא: "בקראקא נוהגים שבסעודה שעושים בליל שני מברכים 'אשר ברא' ולא 'שהשמחה במעונו', והוא תימה, ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה". ברם, לאור האמור סבר הב"ח שניתן ליישב ולומר כי "לפי שסעודה זו קטנה היא ומושיבים האנשים והנשים יחד בחדר אחד, וכתב במנהגים שאין מברכים 'שהשמחה במעונו' היכא דאיכא חששא דהרהורי עבירה", לכן אכן נמנעו מלברך בסעודת היום השני ומשם ואילך "שהשמחה במעונו". בשל כך, ובהתאם לכך, הורה הב"ח כי אם אכן "אין שם אלא אנשים במסיבה, צריך לברך 'שהשמחה במעונו' ".

רבי מרדכי יפה, בעל ה"לבושים", היה מודע לדבריו אלה של בעל ספר חסידים, אולם סבר שאין העת הנוכחית כעת הקדומה: "ואין נזהרין עכשיו בזה, משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך [...] מפני רוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו" (לבוש התכלת, סוף חלק אורח חיים – מנהגים, לו).

לדידו אפוא, ולמִצער לתקופתו, אין להימנע מברכת "שהשמחה במעונו" גם כאשר אין הפרדת גברים מנשים, ואף שמדובר ב"סעודה קטנה" וב"חדר אחד", שכן הרגילות הביאה לכך שאין במציאות שכזו "הרהורי עבֵרה", והרי הם שהיו הגורם המעכב.

לא כך סבר רבי שלמה גנצפריד, בעל הקיצור שולחן ערוך, שאימץ גם בדורו (המאוחר הרבה לבעל הלבושים)[12] את הוראת ספר חסידים, ולכן הכריע כי "צריכים ליזהר שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד, שאם אוכלים אנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שהשמחה במעונו כי אין שמחה כשיצר הרע שולט" (קיצור שלחן ערוך, קמט, א).

ניסיון נוסף להבחנת תקופות בנידון דידן נעשה בעקבות דבריו של רש"י (סוכה כה ע"ב ד"ה ומן התפילין), אשר כתב כי בסעודות נישואין שכיח "שכרות וקלות ראש", מה שכמובן מוביל לצורך בהפרדה.[13] לימים טען אם כן הרב י"ה הנקין[14]כי "אף שלפי זה שוב תיאסר תערובת בחתונות שרגילות בהן שכרות וקלות ראש [...] יש לומר שהיום שכרות אינה מצויה ולכן לא חשיב לזה".

אף לדידו אפוא, השינוי החברתי-תרבותי מהותי, והוא משמעותי הלכה למעשה.

"אם צריך מחיצה בחתונה להפריד בין גברים ונשים"

ככלל, בנוגע לצורך ההלכתי במחיצה, אם לדבר רשות, אם לחתונות ואם לבית הכנסת בשעת תפילה, ערך הרב משה פיינשטיין[15] הבחנה ברורה:

במקום קיבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליכא חשש ייחוד, ויותר נוטה שליכא לאיסור זה [...] אבל בביהכ"נ ובשעת התפילה הוא איסור ברור ומדאורייתא וצריך שתהיה מחיצה של י"ח טפחים ביניהם או שיהיו הנשים למעלה והאנשים למטה כדביארתי.

נטייתו אם כן היא להתיר חתונה ללא מחיצה. ושוב הורה[16] בנוגע לשאלה "אם צריך מחיצה בחתונה להפריד בין גברים ונשים": "ובקשר להצטרכות למחיצה בחתונה, ידוע שהסברתי בספרי [...] שהחיוב למחיצה יש רק לדבר שפתוח לרבים, וחתונה נחשב כדבר פרטי", ולכן אין צורך.[17]    

אולם כאשר נשאל הרב ח"ד הלוי על אודות "סדרי צניעות בחתונות": "האם מן הדין צריכה להיות בסעודת חתן וכלה הפרדה גמורה בחדרים נפרדים או על ידי מחיצה גבוהה ואטומה, או די להקצות שני חלקים של אותו חדר לנשים ולאנשים", השיב כהאי לישנא:[18]

מן הסוגיא במסכת סוכה (נא) ניתן ללמוד שיש חיוב בהפרדה מוחלטת בין אנשים ונשים [...] ונראה שכל זה מן הדין ולא לחומרא בעלמא [...] ופשוט שצריכה להיות מחיצה גמורה של ממש ולא מחיצה בעלמא להיכר [...] המחיצה צריכה להיות בגובה שלא יוכלו להסתכל אלו באלו.

והוא מוסיף:

אמנם נראה ללמד זכות לאלה המסתפקים בחלוקת האולם חציו לגברים וחציו לנשים, כיון שלצערנו בדורות האחרונים מרובה הפרוץ על העומד בענייני צניעות, והכל רגילים ברחוב ובמשרד [...] ואין החשש גדול בראייה בעלמא. ודמות ראיה לזה ממה שכתב הרב ב"ח [...] ואף שאין בדברי הלבוש היתר לכתחילה להושיב אנשים ונשים יחד ח"ו, וכל כוונתו ללמד זכות [...] וא"כ הוא הדין לנדון דידן, כשמחלקים את האולם הגדול חציו לגברים וחציו לנשים אין למחות בהם יותר, אף שודאי טוב יותר גם להעמיד מחיצה של ממש כפי שנוהגים שלומי אמוני תורת ה'.

[...] אם מותרת ישיבה מעורבת מסביב לאותו שולחן בסעודה קטנה של קרובי החתן והכלה... משמע שאיסור יש בישיבה זאת, ולכן אם נרצה ללמד זכות גם על מנהג זה שבוודאי נפוץ הוא ביותר, טוב ללמדם שישבו כל הגברים בקצה אחד של השולחן וכל הנשים בקצהו השני [...]

וסברא פשוטה היא שגם בשעת החופה יש צורך בהפרדה מוחלטת, אלא שבאותה שעה שורר בלבול ואי סדר וקשה ביותר להקפיד על כך, שכן הכל נדחפים לקבל פני חתן וכלה, וכמו"כ היא שעה קלה ואין כל אפשרות להכין מחיצות לאותה שעה בלבד. וכנראה שזו הסיבה שאין מקפידים על הפרדה בשעת החופה, והנח להם לישראל.[19]    

סיכום דעתו אפוא היא שלכתחילה טובה ההפרדה המוחלטת במחיצה גמורה וגבוהה, כך ראוי וכך נכון לנהוג. בדיעבד, יש מקום ללמד זכות על המקלים ומושיבים את הגברים ואת הנשים בחלקים שונים של האולם אף ללא מחיצה בין שני החלקים. כאשר מדובר ב"סעודה קטנה של קרובי החתן והכלה", יש מקום להקל עוד יותר ולהתיר את ישיבתם אף באותו שולחן, ובלבד שכל הגברים ישבו בקצה האחד וכל הנשים בקצה השני.[20]

הרב שלמה גורן, שנתן אף הוא את דעתו לסוגיה,[21] הילך בנתיב אחר, תוך שמטבע הדברים גם הוא דן בחלק מהמקורות שצוינו לעיל. ברם מסקנתו שונה בתכלית:

יש אולי לחלק בין התכנסות המונית של אלפים ורבבות [...] שאי אפשר לבדוק אחרי כל זוג, ובמסגרת של רבבות נוצרת אפשרות של ביצוע חטאים יותר, מאשר של קהל מצומצם, כגון במסיבת נישואין בלילה השני, שהציבור מצומצם ואפשר לעקוב אחריהם ואחרי התנהגותם של כל המשתתפים גברים כנשים [...] בזה קבעו הב"ח והלבוש שאין לחשוש [...]

אמנם התמיה על דבריהם ועל מנהגם של גדולי הפוסקים האחרונים הנ"ל מסוגיית הגמרא והתוספתא עדיין קיימת [...] מכל מקום [...] אין בידינו לדחות מנהגם של ראשונים [...] שאין בידינו לרדת לסוף דעתם של הפוסקים הללו.

לכן אפשר למעשה [...] להושיב בשמחה של מצוה גברים ונשים ללא הפרדה של מחיצה ביניהן, אע"פ שרואין זה את זו ולהיפך [...] להושיב בשמחה באולם אחד, על כסאות נפרדים, משפחות-משפחות, גברים ונשים וילדיהם ללא הפרדה. אבל חסידים ואנשי מעשה, הנוהגים לא להושיב גברים ונשים בשמחות באולם אחד, או שנוהגים לעשות מחיצה ארעית המפרידה בין גברים לנשים, כדי שלא יסתכלו אלו על אלו, אין זה אלא מידת חסידות, ולא נהגו כן בדורות הראשונים, לא בקראקא בדורו של הב"ח ולא בדורו של הגאון מוה"ר מרדכי יפה בעל הלבושים.

[...] כמובן יש מקום לחסידים ואנשי מעשה גם היום להחמיר על עצמם ולנהוג להפריד במחיצה בין גברים לנשים בשעת שמחה. אבל המקילים בדבר יש גם להם על מי לסמוך.   

מעניינת העובדה שהרב גורן מעניק משקל רב, משמעותי ואף מכריע לנוהגם המעשי של ישראל ושל גדולי ישראל במהלך הדורות, כמעט אף יותר מאמירת המקורות עצמם.[22] משתמע, שלו הדיון היה נשען רק על מקורות, אזי הרב גורן היה מצדד בהפרדה. אולם מאחר ש"אין בידינו לדחות מנהגם של ראשונים", לכן גם אם "אין בידינו לרדת לסוף דעתם של הפוסקים הללו" ברי שהנהגתם ראויה. למעשה, הרב גורן רואה בהפרדה עם מחיצה הידור של חסידים ואנשי מעשה, מידת חסידות, כזו שלא נהגה "בדורות הראשונים". לעומת זאת, ישיבה מעורבת ללא מחיצה, "גברים ונשים ללא הפרדה של מחיצה ביניהן [...] משפחות-משפחות, גברים ונשים וילדיהם ללא הפרדה", מותרת בשופי.

הוא הדין, ואף יותר מכך, הרב נחום אליעזר רבינוביץ, שהמליץ לכתחילה על קיום מעורב של האירוע, לפחות במקומות שהחברה מעכלת זאת.[23] גם אצלו נקודת המוצא היא, לצד המקורות כמובן, השינוי החברתי-תרבותי, וזאת משני היבטים: האחד, סף החריגה, וממילא הרגישות, בנוכחות משותפת של שני המגדרים; השני, מיעוט אפשרויות לגיטימיות שיוצרת החברה הדתית להיכרות הדדית וראויה של המגדרים השונים. שני ההיבטים, לצד תיעוד עובדתי ממעשיהם של גדולי ישראל, משוקללים אצלו לתוך המשוואה ההלכתית, והם משפיעים ישירות ומהותית על ההכרעה:

רגישותם של בני אדם לדברים שונים, מושפעת מהאווירה, מהנהלים ומאורחות החיים המקובלים בחברה, והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות. כלומר, לאותה תופעה ייתכנו השפעות ותגובות שונות לפי ארחות החיים המקובלות בכל חברה וחברה [...] בהתאם למציאות שנהגה בתקופתם ובמקומותיהם, שהיו מורגלים בנוכחות נשים בחברתם, קבעו בעלי התוספות ובעל הלבוש לא לכפות על הציבור סייגים בצניעות שהיו מקובלים במקומות אחרים ובזמנים אחרים. כלומר למציאות החברתית יש השפעה על הקביעה הרצויה [...] אי אפשר לקבוע הנחיות מוחלטות לכל המקרים [...]

הרואה יראה שבעבור הציבור "שלנו" היום דבר זה הוא חשוב ביותר. ישנה בעיה גדולה ומחריפה שמתקשים הרבה צעירים למצוא את זיווגם. צורך חיוני הוא ליצור הזדמנויות למפגשים בין בחורים ובחורות דתיות במסגרת אירועים שאין בהם חשש של ייחוד ושיש בהם נוכחות של הורים ומורים וזקני העדה כדי למנוע הוללות וקלות ראש יתרה [...] ואין לך הזדמנות מתאימה יותר מחתונה של בני תורה [...] וגם בדורות האחרונים היו קהילות שנהגו למעשה ללא מחיצה בחתונות ואירועים, וכן העיד הגרי"י וינברג זצ"ל [...] אמנם בהונגריה בקהילות של החסידים החמירו מאוד על ההפרדה בדורות האחרונים [...] אבל מאידך בליטא ובאשכנז היה המנהג שונה לגמרי [...] וכן זכיתי אני לראות את הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל בחתונות ובשמחות משפחתיות, וכן שאר גדולים, ולא היתה שם מחיצה, שכך נהגו.[24]

לסיכום: בעניין חברה מעורבת יש לשקול כל מקרה לגופו, תוך התבוננות מה ייצור מתיחות ומה יפחית את המתח [...] אין ליצור סייגים כפויים במקום שלא נהגו, שהללו מעוררים את היצרים. ומאידך יש ערך רב ביצירת הזדמנויות למפגשים בין בנים ובנות שהגיעו לפרקם בתנאים מתאימים, כדי שימצאו את זיווגם.    

קרובה לכך גם התייחסותו והכרעתו של הרב יהודה הרצל הנקין:[25]

לדעתי, המיקל להורות שלא כדברי הקיצור שולחן ערוך והבית שמואל לא הפסיד, וגם למי שנהג להחמיר יכול לשנות מנהגו ואין בזה משום "אל תיטוש תורת אמך", שקרוב לומר שהוא דבר המותר שנהגו בו איסור מחמת טעות [...] שאין קפידא בישיבת אנשים ונשים בחדר אחד [...] ואף על פי כן לא נראה למהר לשנות המנהג במקום שנהגו, שלמה נוסיף קורבה בין אנשים ונשים [...] ואם ירצו להחמיר על עצמם למרות שמותר הרשות בידם [...] היוצא לנו שהנוהגים להושיב אנשים ונשים בחדר אחד בשולחנות נפרדים קדוש יאמר להם.  

בתמצית סוכמו הדברים במאמרו של הרב אליהו דוד קלרק:[26]

מתקופת הגאונים יש בידינו תשובה המחייבת הפרדה גמורה, וכן בספר חסידים; רוב הפוסקים האחרונים עד זמננו לא חייבו את ההפרדה, וזאת על סמך דברי הלבוש או מנהג מקומם; דברי הב"ח [...] משמשים יסוד לשיטה המחמירה ודורשת להפריד גברים מנשים [...] לדעת הפוסקים הסומכים על דעה זו [...] הירידה בצניעות המלבוש משמשת סיבה להחמרה ולאיסור כל תערובת.[27]

סיכום: נהרא נהרא ופשטיה

כלל האמור מורה כי "נהרא נהרא ופשטיה".[28] נמצאנו למדים כי תימוכין תורניים, קדומים ומאוחרים, יש למצדדי ההפרדה המגדרית במסיבת הנישואין, ולא פחות מכך קיימים תימוכין תורניים למאפשרים ישיבה שאינה נפרדת, ואפילו לאלה המצדדים בישיבה שאינה נפרדת לכתחילה. שעה שאלה העובדות, שאכן יש בסיס תורני לאלה וגם לאלה, הרי שהשיקול כיצד לנהוג בכל מקרה צריך להיות נידון לגופו. שיקולי חברה, מקום, מועד והשלכות – מידיות ועתידיות, הפרט והכלל וכו' – משמעותיים ביותר, ובנידון דידן הם אלה שצריכים להיות לוז ההכרעה. ייתכן שאפילו אותו מסדר קידושין ינהג פעם כך ופעם כך, ולא שדעתו שלו השתנתה, אלא שדווקא בהכירו כדבעי את הסוגיה הוא יודע להטות את ההכרעה המעשית הילך והילך.[29]

בהתאם לכך, בשונה מאותם שאינם יודעי ההלכה, הרי אותם ששנו פרקם בסוגיה ודאי לא ילעיזו האחד על השני, זה שמהלך בכה וזה שמהלך בכה, שכן אלה וגם אלה יודעים בעמיתם שגם "זה" לא פחות מ"זה" ניצב כדבעי על אדני תורה כתובה ומסורה, ו"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".[30]