בית דוד ובית ה' - עיון באמונתו של דוד

מבנה הפרק

א.   "ויהי כי ישב במלך בביתו וה' הניח מסביב מכל אויביו" (ז, א). ניתן לראות בפסוק זה פתיחה חגיגית, המתארת מצב של שקט ושלווה בממלכת דוד לאחר שנות מלחמה רבות.[1] הפתיחה נחוצה כרקע להבנה טובה יותר של בקשת דוד, המופיעה בפסוק הבא: "ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית הארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (ז, ב), כפי שמבאר הרד"ק:

 כי מצוה היתה על ישראל לבנות בית המקדש לאחר שינוחו מהמלחמות, שנאמר "והניח לכם מכל אויביכם מסביב" (דברים יב, י) וכתוב בתריה "והיה המקום אשר יבחר" (שם, יא), "לשכנו תדרשו" (שם, ה). ועל המלך מוטל לעשות ולצוות ישראל לעשות [...]

ב.    הפנייה אל הנביא (ב–ג): המניע לבקשת דוד הוא תחושתו שלא ייתכן מצב שבו הוא "יושב בבית הארזים וארון אלהים ישב בתוך היריעה" (ז, ב). דוד מספר על רחשי לבו לנתן הנביא. נתן באופן טבעי[2] מזדהה ואולי אף שמח על רצון המלך ואומר: "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (ז, ג), היינו בשאיפותיו של דוד אין שום נגיעה אישית וממילא רצונו טהור. לכן, אם עלה הדבר בלבו של דוד, הרי שכנראה זהו רצון ה', כדברי המדרש: "אמר לו נתן הנביא אלולי שעלה במחשבה בלבו של הקב"ה שתבנה לו בית, אף בלבך לא היה עולה".[3]

ג.     תגובת ה' (ד–יז): "ויהי בלילה ההוא"[4] – מטרת ההפסקה ופתיחת הפרשייה, יחד עם הקיטוע "ויהי [...] ויהי [...]" הן ליצור מתח, שכן ההמשך המתבקש היה הסכמת ה' למעשי דוד, ודווקא כאן באה ההפתעה הגדולה: "האתה תבנה לי בית לשבתי?!". משמעותה של פסילה אישית זו אינה ברורה; וכי יש לך אדם ראוי יותר מדוד?

עיון בתגובת ה'[5]

תגובת ה' מכילה  מספר מרכיבים:

א.   מעולם לא ציווה ולא ביקש הקב"ה ממנהיג כלשהו לבנות לו בית, אלא התהלך עם בני ישראל במשכן;

ב.    הקב"ה לקח את דוד מאחר הנווה מן הצאן והמליכו על ישראל כדי להביא את ישראל למצב של שקט ושלווה;

ג.     בנו של דוד יהיה זה שיבנה את בית ה', ויחסיו עם ה' יהיו כשל אב ובן.

ההנמקות לאי הסכמתו של הקב"ה מעוררות מספר תמיהות:[6]

·       מה בכך שכל השנים לא היה ה' בבית קבע? אולי מצב זה נבע מהנדודים במדבר ומבניית הממלכה, אך כעת הגיעה העת לבנות בית קבע.

·       מדוע מופיעה כאן סקירה היסטורית על מלכות דוד? מה לזה ולבניית המקדש?

·       השאלה האחרונה ואולי הגדולה מכולן: כיצד עומד פרקנו ביחס לטיעון שאותו אומר דוד פעמיים; פעם אחת לשלמה: "ויהי עלי דבר ה לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים א כב, ח) ופעם שנייה באוזני העם כולו: "והאלהים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת" (דברי הימים א כח, ג).

רבים מהמפרשים נקטו בדרך של "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר",[7] ולכן לטענתם יש לחבר את ההנמקות המופיעות בדברי הימים לכאן. משמעות הדברים היא שתמיהתו של הקב"ה בפרקנו, "האתה תבנה לי בית לשבתי?" מבוססת על הביקורת[8] הכתובה בדברי הימים על אודות שפיכות הדמים שגרם דוד, שכן "כל דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח".[9]

הכיוונים וההקשרים שאותם בחרו הפרשנים רבים הם ומגוונים,[10] אך כולם סובבים סביב ציר אחד – בירור הטענה "דמים רבים שפכת". על אילו דמים מדובר, ומדוע שפיכתם מהווה נימוק לשלילת מעשה הבנייה מדוד המלך?

נסקור מספר שיטות בקצרה, ונעמוד על עיקרן:

רד"ק[11] מציע שתי[12] אפשרויות: שמדובר בדמיו של אוריה החיתי או בדמי כוהני נב.[13] המלבי"ם[14] טוען שהביקורת הייתה דווקא על ההרוגים במלחמות הרשות שניהל דוד. בפירוש דעת מקרא[15] מבואר שהדמים הרבים מתייחסים לחיילי איש בושת שנהרגו בזמן מאבקי המלוכה, ואילו הרב גורן[16] רצה לפרש שהכוונה היא למלחמות דוד בארם צובא ובארם נהריים, שעליהן יש גם ביקורת של חז"ל: "סמוך לפלטרין שלך לא הורשת ושם אתה מוריש?".[17]

כיוון שונה עולה מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרקי אבות.[18] הרמב"ם מבאר את עניין המחיצות המפרידות בין הנביא לקב"ה, ואומר שעל אף מעלתו של דוד וחרף העובדה ששפך דמים תוך כדי מלחמות שאותן צווה לבצע, בכל זאת נמנעה ממנו בניית המקדש:

וכן דוד, עליו השלום – נביא, אמר: "לי דבר צור ישראל" (שמואל ב כג, ג) ומצאנהו בעל אכזריות! אף על פי שהשתמש בה בגויים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל; אבל באר בדברי הימים, שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש, לרב מה שהרג, ואמר לו: "אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת".[19]

בדרכו של הרמב"ם הולכים מפרשים אחרים,[20] הרואים בעיה מהותית בעצם בניית הבית על ידי אדם שעסק כל חייו במלחמות, מוצדקות ככל שיהיו.[21]

החולשה בהסברים אלה נובעת מכך שבעיני כולם נתפסות מלחמותיו של דוד, מוצדקות ככל שיהיו, בעייתיות מעצם שפיכת הדם הכרוכה בהם.[22] אלא שבכתובים עצמם אין רמז לביקורת כזו, לא בשעת המאבק נגד איש בושת ואבנר ולא בזמן הכיבושים הגדולים בארץ ישראל ומחוצה לה. יתרה מזו, מדוע בפרקנו אין מוזכר שום נימוק למניעת הבנייה מדוד? מדוע בעיית שפיכות הדמים המודגשת כל כך בספר דברי הימים אינה מופיעה בספר שמואל ולו במילה אחת?[23]

לדעתנו, ניתן להציע הסבר שונה, שעל פיו הבעיה אינה בתוקפן המוסרי של המלחמות או בעצם שפיכות הדמים, אלא בעיתוי של ההתעוררות לבנייה.[24]

הצעת פתרון

במאמר זה אנו מבקשים להציע שלמעשה שני הנימוקים המופיעים בפרקנו ובדברי הימים חד הם. רצונו של דוד לבנות בית לה' נובע מכך שדוד חש שלאחר שהוא הגיע אל המנוחה "וה' הניח לו", עליו לבנות בית קבע לה'.[25]

בתשובת ה' נמסר לדוד שלא כך יהיה. עם ישראל נדד שנים רבות במדבר, וגם בארץ ישראל נכונו לו מאבקים ארוכים וקשים עד שיבסס את מלכותו באופן מושלם. כל זמן שגלו ונדדו שכינה עמהם,[26] ולכן כל עוד התהלכו ישראל במדבר, גם הקב"ה התהלך באוהל ובמשכן.

ייעודו ההיסטורי של דוד, שלשמו הוא נלקח מן הנווה מאחר הצאן, הוא אכן להביא את בני ישראל אל המנוחה ואל הנחלה,[27] אלא שמצב זה עדיין לא הגיע למרות ההפוגה המתוארת בפתח פרקנו.

כאן עלינו להזדקק לשתי הקדמות. הראשונה עוסקת בזמנו של הפרק: האם הפרק מתאר מצב שקרה בראשית ממלכתו של דוד לאחר העלאת הארון לירושלים, כפי שמשתמע מסדר הפרקים בספר,[28] או שמא יש כאן תיאור מאוחר[29] הקשור לקניית הגורן מארוונה היבוסי בסוף ימי דוד? לשאלה זו נפקא מינות רבות, כפי שנראה בהמשך.

עניין מהותי נוסף שעליו נעמוד תחילה הוא עניין ההתגלות. התבוננות באירועים שהתרחשו, החל במשיחת דוד על ידי שמואל ועד להמלכתו בפועל, מעלה השתאות ופליאה על חוסן רוחו ואישיותו של דוד. כזכור, הומלך דוד בצורה מוזרה וסתומה על ידי שמואל,[30] שכן שמואל מגיע לבית לחם בצורה חשאית, ובסופו של דבר לאחר הליך סינון מסתורי בבניו של ישי הוא מושח את דוד, אך אינו מותיר שום רמז לגבי האופן שבו תתממש המשיחה ותהפוך להמלכה. בעצם, שמואל עוזב את דוד שחזר אל צאנו נבוך ומבולבל ללא שום הסבר או הנחיה כיצד לפעול.

לאחר מכן אנו מלווים את דוד בדרכו לעמק האלה[31] לראות את שלום אחיו, אלא שיחד אתו אנו מופתעים לראותו הופך לשחקן מרכזי בזירה, כאשר הוא מכה את גולית, מביא תשועה לישראל והופך בעצם להיות מועמד לחתן המלך.

 הנה כי כן חשב דוד, אכן מתגשמת נבואתו של שמואל. קידומו הצבאי המהיר והפיכתו לשר צבא משתלבים אצלו בוודאי בידיעה הברורה שלו נועדה המלוכה, וכניסתו לתפקיד היא רק שאלה של זמן ועיתוי. אלא שפתאום מוצא את עצמו שר הצבא והיורש העתידי מוכרז כמורד במלכות, הוא נאלץ לנוס על נפשו ומגיע עד פת לחם. מאיגרא רמה הוא יורד עד לבירא עמיקתא.[32]

יש להניח שאותה ידיעה ברורה פינתה את מקומה לספק ולפקפוק לגבי נבואת שמואל:[33] האם היה בה ממש או שמא היה זה חלום? או שמא חשב דוד שהיה בו עצמו פגם שבעטיו איבד את הבחירה?[34] האם ציפו ממנו לכבוש את המלוכה בכוח לאחר מינויו לשר צבא? האם הגיב נכון לזריקות החנית של שאול? האם נהג כשורה כאשר נתן לאירועים להתרחש מבלי שינקוף אצבע?

בהמשך מצא דוד את עצמו בשולי החברה עם כל איש צר ומצוק, ומאוחר יותר הוא הגיע לסכנת חיים בהיותו נרדף על ידי שאול ושלושת אלפי חייליו בין צוקי עין גדי. ייתכן מאוד שבהיותו במערה חשב דוד שאולי עליו להרוג את שאול, לא רק מדין "הבא להרגך השכם להרגו", אלא מתוך מחשבה שאולי זו הדרך למימושה של הנבואה שאותה קיבל בבית לחם. אלא שדוד נאמן לעקרונותיו[35] ואינו מוכן לפגוע במשיח ה'.

יש לזכור שבכל אותן תנודות ותמורות בחייו של דוד אין הוא זוכה ולוּ להתגלות אחת, ואף לא לדברי נבואה על מעשיו: הרצויים הם בעיני ה'?[36] האם משיחתו עדיין בתוקף או שמא אבדה בשל טעויות ושגגות[37] שעשה? ביטוי חריף למצוקתו הרוחנית של דוד ניסח רש"י בפירושו למזמור קטז בתהלים על הפסוק "אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב": "אני אמרתי בחפזי – בסלע המחלקות שהיו שאול ואנשיו עוטרין עליי ואל אנשיי לתפשני. ושם נאמר, 'ויהי דוד נחפז ללכת' (שמואל א, פרק כג). כל האדם כוזב – אף שמואל הנביא שהוא נאמן לנביא אף הוא כוזב שמשחני למלך"!

מה מחזיק את דוד בכל דרכו הארוכה והמפותלת אל המלוכה? התשובה לדעתנו היא אחת: דוד. גם בהיותו בגיא צלמוות וגם בהיותו בנאות דשא, ידע דוד שה' עמו. אמנם תחושות אלו של דוד אינן זוכות לגיבוי אלוהי ישיר, אך דוד חי כל העת בתחושה ובאמונה ברורה ויציבה שה' צלו על יד ימינו, ולכן אינו ירא מדבר.[38] פעם אחת בלבד עמד דוד כפסע ממעשה חמור, אם כי מוצדק, של פגיעה בנבל הכרמלי, ושם באה לעזרתו אביגיל, ומנעה אותו מבוא בדמים.[39]

דוד עולה למלוכה, זוכה לגרש את אויביו הפלשתים מן הארץ, ואף מעלה את הארון לירושלים. יש להניח שבשלב זה עוצר דוד ומודה לה' על כל שגמל אתו, ובלבו עולה מחשבה טובה – בניית בית לה' כדי ליצור מצב של קביעות לשכינה. ייתכן מאוד שגם נתן ראה את העיתוי כמתאים מכל הבחינות האפשריות, שהרי זוהי הגשמתה של יציאת מצרים:[40] "מקדש ה' כוננו ידיך".[41]

אלא שכאן באה ההפתעה הגדולה: ה"במאי" הגדול שניווט עד עתה את דוד בתוך המאורעות, מסיט את הפרגוד שהסתיר אותו, מתגלה בפני גיבור הסיפור, דוד, ואומר לו שאמנם, "ואהיה אתך בכל אשר הלכת" (ז, ט), כלומר הייתי אתך וליוויתי אותך בכל אותה דרך ארוכה שעשית מאחר הנווה ועד הלום, אך המערכה עדיין לא הסתיימה. עוד ארוכה הדרך, עוד נכונו לך פעולות רבות, עוד צפויות לך אכזבות רבות והצלחות נפלאות, עוד יהיו לך מאבקים ארוכים מבית ומחוץ, ובעצם – עם ישראל עדיין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה.^[42]

בסוף הדרך מבטיח לו הקב"ה: "ושמתי מקום לעמי ישראל [...] והניחותי לך מכל אויבך". או אז, "בית יעשה לך ה' " (ז, ח–י). לא אתה תבנה בית לה', אלא ה' יבנה לך בית; בית קבע ומלכות נצחית עם שושלת של קבע. כביכול רוצה הקב"ה לבנות בית לדוד, ורק לאחר מכן יוכל דוד לבנות בית לה'. רק בנך יזכה לבנות לי בית אחרי שאתה תשכב עם אבותיך, ובבית הזה אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן.[43]

עצמתם של הדברים גדולה ביותר, והתחושה היא כמעט אינטימית ומתוארת כאן ביחסי אב ובן הנמצאים יחדיו בבית, ולולי נכתבו לא היו ניתנים להיכתב.[44]

מזמור קלב בתהלים, העוסק גם הוא במאוייו של דוד אל המקדש, מתאר את הדברים בצורה המחזקת את קו המחשבה שהצגנו.

לאור תיאור זה ניתן להבין את היחס בין פרקנו למקבילות בדברי הימים. חוסר היציבות שעדיין קיים במלכות דוד, שאליו מתוודע דוד רק עתה ושאותו מתאר הקב"ה כאן בפרקנו, מתואר במקבילות בדברי הימים כשפיכות דמים. מכאן תשובה גם לשאלה השנייה לגבי זמנו של פרק ז. לאור דברינו עד עתה אין סיבה שלא לומר באופן פשוט שהפרק שלנו מתאר את הדברים בזמנם.

לאחר הפוגה במאבקיו של דוד הניח דוד שהגיעה השעה לבנות את בית ה'. אלא שה' מוסר לו בהתגלות חד-פעמית שעוד רבה הדרך ועדיין לא הגיעה השעה. בסוף ימיו, כפי שכתובים הדברים בספר דברי הימים, דוד מספר לשלמה על שאיפתו בימים עברו לבנות בית לה' ועל התנגדות הקב"ה לרעיון. אלא ששם מתוארים הדברים במבט לאחור, וכעת דוד מבין שאכן אותה הפוגה הייתה זמנית. מאז הוא עבר תלאות רבות, החל ממלחמת מואב, ארם ועמון דרך בת שבע ובעקבותיה מעשה אמנון ותמר, מרד אבשלום ומלחמת האחים שלאחריה, מרד שבע בן בכרי ועוד. אכן, אומר דוד לשלמה, דמים רבים שפכתי מאז, עד שהגעתי עתה אל המנוחה האמתית.[45]

נדמה שקו המחשבה שהוצג כאן תואם באופן כמעט מלא את מזמור תהלים קלב, א–יח:[46]

שיר המעלות זכור ה' לדוד את כל ענותו. אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב.אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער. נבואה למשכנותיו נשתחווה להדום רגליו. קומה ה' למנוחתך אתה וארון עזך.כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו. בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך.

 נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך. אם ישמרו בניך בריתי ועדתי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך. כי בחר ה' בציון אווה למושב לוֹ.זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איויתיה.צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם.וכהניה אלביש ישע וחסידיה רנן ירננו. שם אצמיח קרן לדודערכתי נר למשיחי.אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו.

חלקו הראשון של המזמור (פסוקים א–י), מתאר את מאמציו ואת רצונו של דוד למצוא מקום לה' ומשכן לאביר יעקב, ואילו החלק השני  (יא–יח) מתאר את תגובת ה', המנוסחת בגוף ראשון, למאמצים אלה. שני החלקים נפתחים בשבועה: החלק הראשון בשבועת דוד והחלק השני בשבועת ה'.[47] בדומה למתואר בספר שמואל, מענה ה' לדוד מדגיש את רצון ה' לבנות בית לדוד עוד לפני שדוד יבנה את בית ה'.[48] יתרה מכך, בניית בית דוד לאורך ימים ושנים והתקיימות דבר ה' על כך שצאצאי דוד "עדי עד ישבו לכסא לך" קודמת ואף משמשת כתנאי ל"זאת מנוחתי עדי עד".[49]

סיכום

קורות חייו של דוד, המתוארות בספר שמואל, משקפות מתח קיומי שבין חיים המוּנעים מאמונה עזה ומכוּונים על ידי נבואה בהירה ובין מציאות המחייבת הכרעות מוסריות וקבלת החלטות על סמך שיפוט אנושי וערכי. מתח זה מותיר לדוד מרחב נכבד של קבלת החלטות, כאשר רק לעתים נדירות מציץ עליו "בעל הבירה" ומכוון את דרכיו. בכך הולכת ומתעצמת דמותו של דוד כדמות מופת בתולדות ישראל. קריאה זו הוליכה אותנו לניתוח מקומו של הפרק, העוסק במניעיו של דוד לבנות את בית המקדש ובנימוקים לדחיית הבקשה על ידי הקב"ה