רצח גדליה-מבט נוסף

המשמעות המוכרת של הסיפור – רצח פוליטי

נטייה בולטת בציבור היא להציג את הסיפור כרצח פוליטי,[1] ויש אף מכנים אותו "הרצח הפוליטי הראשון". כמובן, אין הדבר נכון. ספר מלכים מתאר יותר מעשר רציחות[2] פוליטיות של מלכים ודמויות נוספות,[3] כך שרציחתו של אדם, גם אם קיבל מעמד של ממונה, עדיין קטנה מעצמת רציחתו של מלך בן דוד או מלך ישראל.[4] ויותר מכך, גם אם מדובר ברצח פוליטי, מדוע דווקא זה נקבע כיום צום, וכשאלת המהרש"א (ראש השנה יח ע"ב): "א"כ גם בשאר צדיקים שמתו יקבעו בו צום, וא"כ אין לך יום בשנה שלא יהיה בו יום שמת צדיק?".

המשמעות ההיסטורית – עזיבת העם את הארץ וקיבוע הגלות

רצח גדליה קיבע בפועל את הגלות, ועצמתו של טעם זה לקביעת יום הצום רבה. מספר הגולים העולה מספר ירמיהו קטן באופן מפתיע – שמונה מאות ושלושים ושניים גולים (ירמיהו נב, כט). אמנם על פי ביאור רש"י למלכים ב כד, יד,[5] המספר "עשרת אלפים" המוזכר שם כולל כמה אלפים שגלו בעת החורבן. עם זאת, מתוך הנחה שהעם היושב בירושלים ערב החורבן מנה עשרות אם לא מאות אלפים,[6] מדובר בהגליה חלקית מאוד. ואף שרבים[7] מתו בזמן הרעב[8] או בחודש[9]שבו התעללו הבבלים בנשארים בעיר, סביר להניח שנותרו רבים בחיים.[10] יוצא אם כן שבריחת העם למצרים לאחר רצח גדליה קבעה עובדה היסטורית חמורה: שלא נותרו כמעט[11] יהודים בארץ. ואם כן הרצח, ולא החורבן, גרמו ל"והשמתי אני את הארץ" (ויקרא כו, לב).[12]

משמעות העומק הדתית – הקושי בהשתנות

במאמר זה נוסיף היבט נוסף – דתי[13] – לסיפור טראגי זה. לצורך כך נלווה את סיפור הרצח מראשיתו.

אין זה ברור כמה זמן עבר מאז החורבן ועד לרצח. בפשטות, וכך הבינו כל הפרשנים, מדובר בפחות מחודשיים: מהעשירי באב עד לראש השנה – כחמישים ימים. דבר זה מקבל תימוכין מכמה פריטים בסיפור.[14]

ראשית, מכך שאלה שמזהירים את גדליה יוצאים ממקומות המחבוא שבהם התחבאו בעת המצור ככתוב:

וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום ואשר בכל הארצות שמעו כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם בן שפן. וישבו כל היהודים מכל המקמות אשר נדחו שם ויבאו ארץ יהודה אל גדליהו המצפתה ויאספו יין וקיץ הרבה מאד. ויוחנן בן קרח וכל שרי החילים אשר בשדה באו אל גדליהו המצפתה ויאמרו אליו הידע תדע כי בעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה להכתך נפש (ירמיהו מ, יא–יד).

סביר להניח שלאחר החורבן עזב הצבא הבבלי את האזור והשאיר רק כמה אנשים מטעמו לצורך גביית מסים וכדומה. זה נתן את האות לאנשים "מכל המקומות אשר נדחו שם" לבוא למצפה ולהצטרף לגדליה.

זאת ועוד, המסע לירושלים של "אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגדדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' " (ירמיהו מא, ה), מתאים מאוד לפרק זמן קצר לאחר החורבן. הם יודעים על החורבן אך לא על היקפו,[15] והם באים להקריב מנחה, ובעיקר כדי להיווכח מה נותר מבית ה'.

ליפשיץ מצביע על כך[16] שגדליהו פנה לעם לאסוף "יין וקיץ ושמן" (ירמיהו מ, י), ואילו הם מביאים רק יין וקיץ ללא שמן (שם יב). מכאן שאנו מדברים על תקופת טרום המסיק, בחודשים אלול–תשרי, כמו שעולה מן הכתוב.

גנזל טוענת[17] שאין סביר להניח שבתוך חמישים ימים הספיקו כולם לצאת ממחבואיהם. להפך, אי הוודאות השאירה את הבורחים לתקופה נוספת עד שייוודע להם אם כדאי לשוב. היא מוסיפה עוד שתי ראיות מספר יחזקאל, ומחיבור הראיות כולן היא טוענת שהרצח היה לפחות שנה ושבעה שבועות לאחר החורבן. יש סבירות מסוימת לדעה זו, מאחר שקשה להניח שבפרק זמן קצר כל כך התארגנה מערכת בירוקרטית שגדליה ניצח עליה.

הופמן[18] מוסיף ואומר שאין זה ייתכן שבשבעה שבועות התקבצו כולם תחת שלטון גדליה במצפה, וכן שה"צום השביעי" המוזכר כבר בספר זכריה (ז, ה) כיום שאותו צמים כבר שבעים שנה נקבע על ידי העם מתוך אירוע שהיה סמוך כל כך לחורבן. זאת ועוד, בסופו של ספר ירמיהו כתוב: "בשנת שלש ועשרים לנבוכדראצר הגלה נבוזראדן רב טבחים יהודים נפש שבע מאות ארבעים וחמשה כל נפש ארבעת אלפים ושש מאות" (נב, ל). השאלה היא מהי הגליה זו חמש שנים לאחר החורבן. לדעתו,[19] זוהי התגובה הבבלית על רצח הנציב מטעמם. מסיבות אלה מניח הופמן שהרצח היה כחמש שנים לאחר החורבן.[20]

מכל מקום, לפי הפשט מדובר באירוע שאירע בסמוך לחורבן. עיוננו מכאן ייתן תוקף לקשר הדתי ההדוק שבין הרצח לאירועי החורבן.

נחזור ליוחנן בן קרח ולימים שלפני הרצח. יוחנן מזהיר את גדליה:

ויוחנן בן קרח וכל שרי החילים אשר בשדה באו אל גדליהו המצפתה. ויאמרו אליו הידע תדע כי בעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה להכתך נפש ולא האמין להם גדליהו בן אחיקם. ויוחנן בן קרח אמר אל גדליהו בסתר במצפה לאמר אלכה נא ואכה את ישמעאל בן נתניה ואיש לא ידע למה יככה נפש ונפצו כל יהודה הנקבצים אליך ואבדה שארית יהודה (ירמיהו מ, יג–טו).  

תגובת גדליה (פסוק טז): "ויאמר גדליהו בן אחיקם אל יוחנן בן קרח אל תעשה את הדבר הזה כי שקר אתה דבר אל ישמעאל".

מניין לגדליה ששקר הוא דובר? להפך, יוחנן היה עם ישמעאל במקומות המחבוא בעת החורבן והמידע המודיעיני שלו לא יסולא בפז. אלא שזו האמירה הדתית של הסיפור. גדליה צועק מחדרי לבו: הייתכן שימים ספורים לאחר החורבן שבא עקב מילוי ירושלים בדם נקי[21] יעז יהודי לרצוח יהודי? הדבר אינו נתפס לא באוזני גדליה ולא באזני ירמיהו כותב הספר. וכי החורבן לא לימד דבר? זהו המוקד הדתי הראשון שהסיפור רוצה להביע – החורבן לא לימד דבר ביחס לה' ולצוויו, במקרה זה "לא תרצח".

ומכאן למוקד השני. א' כ"ץ[22] עמד כבר על האיכויות הספרותיות העולות מהדו-שיח שבין ירמיהו ובין העם הרוצה לברוח למצרים.

נעמוד על כמה שלבים בדו-שיח זה.

תגובת העם על הרצח (ירמיהו מא, יז–יח): "וילכו וישבו בגרות כמהם אשר אצל בית לחם ללכת לבוא מצרים. מפני הכשדים כי יראו מפניהם כי הכה ישמעאל בן נתניה את גדליהו בן אחיקם אשר הפקיד מלך בבל בארץ".

ואז בהפתעה פונים לירמיהו (מב, ב–ג): "התפלל בעדנו אל ה' אלהיך בעד כל השארית הזאת כי נשארנו מעט מהרבה כאשר עיניך ראות אתנו. ויגד לנו ה' אלהיך את הדרך אשר נלך בה ואת הדבר אשר נעשה".

ירמיהו עונה (פסוק ד): "ויאמר אליהם ירמיהו הנביא שמעתי הנני מתפלל אל ה' אלהיכם[23] כדבריכם והיה כל הדבר אשר יענה ה' אתכם אגיד לכם לא אמנע מכם דבר".[24]

ותשובתם (פסוקים ה–ו): "והמה אמרו אל ירמיהו יהי ה' בנו לעד אמת ונאמן אם לא ככל הדבר אשר ישלחך ה' אלהיך אלינו כן נעשה. אם טוב ואם רע בקול ה' אלהינו אשר אנו אנחנו שלחים אתך אליו נשמע למען אשר ייטב לנו כי נשמע בקול ה' אלהינו".

ירמיהו עונה להם (פסוקים י–טו):

אם שוב תשבו בארץ הזאת ובניתי אתכם ולא אהרס ונטעתי אתכם ולא אתוש כי נחמתי אל הרעה אשר עשיתי לכם [...] אם אתם שום תשמון פניכם לבא מצרים ובאתם לגור שם. והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים.

ומה הם צריכים יותר מכך? הם הרי ביקשו תשובה וקיבלו אותה בבירור! אך עתה מגיעה ההפתעה (מג, ב –ג):

ויאמר עזריה בן הושעיה ויוחנן בן קרח וכל האנשים הזדים אמרים אל ירמיהו שקר אתה מדבר לא שלחך ה' אלהינו לאמר לא תבאו מצרים לגור שם. כי ברוך בן נריה מסית אתך בנו[25] למען תת אתנו ביד הכשדים להמית אתנו ולהגלות אתנו בבל.  

והתוצאה (פסוק ז): "ויבאו ארץ מצרים כי לא שמעו בקול ה' ויבאו עד תחפנחס".

פעמים אין ספור הם הצהירו שיקשיבו, ישמעו ויקבלו, אך לא עמדו במילתם.

והנה, המסר הדתי של הסיפור מובע שוב על ידי גיבורים אחרים של 
הסיפור – העם, ובאותה מטבע לשון: "שקר אתה מדבר"! משמעות העניין היא גם כאן: "לא למדנו כלום". לפני החורבן לא שמענו אל הנביא, וגם עתה, אף שהתקיימו כל דבריו: ירושלים חרבה, משפחותינו נספו וגלו, כל זאת לא גרם לנו לשנות את יחסנו לדבר ה' על ידי נביאיו. אמנם הצהרנו שנקשיב ופנינו מיזמתנו לנביא שיפנה לה',[26] אך עמוק בלב אין לנו אמונה כלל ורק לעצמנו אנו מוכנים להקשיב. מתברר שגם בעיית ההאזנה לשליחי ה' – נביאיו, לא נפתרה.

משני מוקדים אלה – הרצח ואי ההקשבה לנביא – מתגבשת עצמתו של הסיפור. שינויים, בין אצל אדם יחיד בין אצל ציבור, קורים רק לעתים רחוקות. מאחר שהספר הוא ספר דתי, זה מסרו. לכן ראוי שייקבע צום על החולשה האנושית הגדולה כל כך – חוסר היכולת להשתנות גם לאחר מכות שאין כדוגמתן.

יש להוסיף על כך מוקד רעיוני שלישי. בפועל, כל המאפיינים של השנים האחרונות של ממלכת יהודה, כפי שתוארו בספרי מלכים וירמיהו, מתגלים שוב במיצוי בסיפור זה: הקושי להשתנות, אי העמידה בהתחייבויות, רצח, שקר, חורבן וגלות.[27]

עתה ברורה לדעתנו הסיבה לאריכות הגדולה כל כך בסיפור, שהרי מתוך פרטיו עולים הרעיונות הדתיים שעליהם דיברנו, וההחלטה של דור החורבן להפוך את יום רצח גדליה ל"צום השביעי" מקבלת נימוק דתי עמוק, כמשתמע מספר זכריה, פרק ז.

נסיים בתשובתו של המהרש"א לשאלתו שהובאה בתחילת דברינו, שגם היא נוטה להוסיף לסיבת קביעת הצום ממד דתי:

ועוד יש לכוון בזה, לפי שזה נעשה בי' ימי תשובה והיה לו לישמעאל שהרגו להתעורר בתשובה והוא לא היה חושש בכך והוסיף צרה לישראל בהריגתו לגדליה שהיה [הצרה] לכלל ישראל כמפורש בירמיה. וע"ז אמר הכתוב "יחיינו מיומים" (הושע ו, ב) – לפי שבימים אלו אנו מתפללים על החיים ע"כ אמר "יחיינו מיומים" – דהיינו בב' ימים ראשונים מימי התשובה שמתפללים על החיים. אבל ביום הג' מימי התשובה שבו נהרג גדליה, שהיה לנו נפילה בו ביום, יש לנו לדאוג ביותר ולבקש רחמי שמיא בתרתי. דהיינו: שיקיימנו מאותה נפילה וגם שנחיה שיגזור עלינו חיים.