תורת השיר ותשתיותיה היהודיות ב"שאון של חול מתקתק בשקט"

 

​שם הספר שאול מכותר אחד משיריו, "שעון של חול" (עמ' 115), בשינוי אות אחת (א' תחת ע'). בשיר זה מוזכרים שלושה שעונים: של חול, של קודש ונוסף עליהם שעון סוריאליסטי עשוי גבינה מותכת. הראשון אינו מיועד, כמשמעות הראשונית העולה למקרא השיר, לימים של חולין, אלא הוא עשוי חול. כל השלושה משמיעים קול: הראשון שקט, השני "הולם" וגם תהליך התכת הגבינה של השלישי כרוך בהשמעת קול. כל השלושה, המייצגים שלושה עולמות: פיזי, מיסטי ומתועש, פועלים בתוך הזמן, שהוא לכאורה ישות סטטית, שקטה ודמומה. אולם הזמן אינו עומד מלכת, ואם אינו עומד, יש להניח כי אף הליכתו משמיעה קול. האני-השרה מגדירה עצמה כציירת ההולכת בזמן, וכמי שמערבבת קודש בחול, שקט בשאון, מתיכה אותם זה בזה עד שהיא יוצרת את השלישי המדומה לגבינה מותכת.^[1]

סיניסתזיה^[2] זו היא כלי בידי האני-השרה המשמש לה כדי להגדיר את "מלאכת השיר". שיר ארספואטי^[3] זה מסגיר את תחומי העיסוק האחרים של האני-השרה – ציור ופיסול. כלי השיר משיקים לעולמותיה האחרים. "יד רוחצת יד".

אכן, השער השני בספרה^[4] מתכתב באופן גלוי עם ציוריה. יעידו על כך שלושת כותריו ("לעשות בחפץ כפים";"חותם על בד"; "הקו שהלכתי אחריו"). תעדנה גם ההפניות בשולי העמודים הרלוונטיים לציורים שהשיר "מתכתב עמם" (וגם עם ציורי אחרים^[5]). תעיד גם ההפניה בסוף הספר לאתר שבו נסרקו הציורים,^[6] אף כי ניתן בהחלט להתרשם מהם בלבדיותם. למשל השיר "אשה בכחול, אשה בצהוב" (עמ' 52) המתייחס, כפי שמעידה עליו יוצרתו, לציורהּ "נשים בכחול וצהוב",^[7] אינו תְּלוי ציור זה דווקא; הוא בא לבטא את הרעיון שכחול וצהוב אינם מנותקים זה מזה וכשם שערבובם ייצור צבע שלישי שונה מהם (ירוק), כך נשים אינן ניתנות להגדרה בעזרת צבע אחד בלבד, כי "נשים במציאות / הן נשים מעל כל שיעור". נוסף על כך, עניין לו בסוגיות מגדר, כדבריה: "אשה לאשה אינה זאב" בניגוד ל"אדם לאדם זאב".

תֵמה זו משותפת לשירים אחדים בספר זה.^[8] בשיר זה נשמע קולו של משורר מובלע, המתנגד למִסגור הדמות הנשית. כנגד המגמה הקיימת לבייתה "ברבוע מבנה חרוט", טוענת השרה כי אינה חוסכת בצבע כחול או צהוב ("צבע עז שאין בו [=בצבע] צֶנָע"). לשון אחר: השלם החדש שיצרה הוא יותר מסך חלקיו. "פעמיים", בטורים שלהלן, הן יותר משתי פעמים. ישות חדשה.

אִשָּׁה בְּכָחֹל אִשָּׁה בְּצָהֹב

גוּף אֶל גוּף פַּעֲמַיִם כִּי טוֹב

ועוד: אף כי האני-השרה מפנה את הקורא לציורהּ כדי שיפרה את משמעו, יזהה בו הקורא רבדים נוספים שאין הציור מתמודד עמם, כגון קטע המצוי בתפילה ומקורו במשנה, פאה א, א:

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרְאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם. וּגְמִילוּת חֲסָדִים. וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים. וּבִקּוּר חוֹלִים. וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וּלְוָיַת הַמֵּת. וְעִיּוּן תְּפִלָּה. וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

אישה אינה נכללת בתוך הפריטים הנזכרים במשנה זו. לא כן בשיר.

מיותר לציין ש"כי טוב" מקורו בתיאור הבריאה בבראשית א. לשיר יש אפוא זיקה הן לתשתיות מקראיות וליטורגיות הן לסוגיות חברתיות, שספק אם ציורהּ רומז להן.

השיר, "שעון של חול" המסמן זמן, רומז גם לשער הרביעי בספר, המתמקד בביאור המושג המופשט "זמן". שני הפרקים הללו, האמנותי-פלסטי מזה והכמו-פילוסופי מזה, אינם נמצאים במוקדו של מחקר זה. גם לא הפרק החמישי[9] המגיב לאירועים בהוויה הישראלית הפוליטית-חברתית-דתית.^[10]

עניין לנו בפרק הראשון בלבד, הארספואטי, ובחשיפת תשתיותיו היהודיות. גם לו שער בן שני כותרים: "משלחת מלה כברית" ו"אדמתי השפה", ובו למעלה מעשרים ואחד שירים – כולם ארספואטיים.

להלן מאפייניו הראשיים.

בין שולט לנשלט

האני-השרה רואה את עצמה כנשלטת על ידי שיריה. אין היא אלא כלי בידם, אמצעי תעבורה. הם שולטים בה שלטון מוחלט. תובעים ממנה עשייה ומשעבדים אותה.^[11] אין היא נלחמת בהם. שִעבודה רצוי בעיניה. כך למשל בשיר "את עצמו יודע בשלושה חלקים" (עמ' 14).

א.

שִׁירִי אֶת עַצְמוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי לוֹ רַק צִנּוֹר

אֶת עַצְמוֹ שׁוֹמֵעַ וַאֲנִי לוֹ שׁוֹפָר וְקוֹל

בָּנוּי לְתַלְפִּיוֹת מִצּוּרוֹת תָּוִים וְאוֹתִיוֹת

אוֹחֵז מִלִּים רֵיקוֹת בָּהֶם אֲנִי חוֹרֶזֶת

וְתוֹבֵעַ מִמֶּנִי^[12] לִהְיוֹת הַסּוֹפֶרֶת הָאוֹרֶזֶת.

יד"ע המקראי משמעותו אינטימית.^[13] דומה שגם בשיר זה מצטרפת למשמעות הקוגניטיבית, צוברת הידע, משמעות אינטימית. השרה משמשת כצינור ליצירת אינטימיות זו וכשופר להשמעתה. היא אינה ממלאת את התפקיד הראשי ביצירתו. אין היא אלא חורזת, סופרת ואורזת – כולן מלאכות רוטיניות נמוכות.

יחסים אלה מתוארים באופן חד יותר בחלק השלישי של המחרוזת: "שירי לא שלי אני שִׁפְחָתוֹ לַעֲיֵפָה",^[14] וכן: "יוֹדַעַת מוֹדָה שִׁירִי לֹא שֶׁלִי / רַק מְחַלֶצֶת מִילִים מִכֶּלֶא חֲלוֹמוֹתַי".

יצוין, שרוב השירים אינם נענים לכללי הפיסוק המלא, הן מפני שאינם מחויביים להם, מתוקף שיוכם לעולם האמנות, הן מפני שבהיעדרם הם מאפשרים קריאה כפולה הנוצרת על ידי מרווחי קריאה (=הפסקות) במקומות שונים בטור השירי. כך למשל ניתן להבין את הצירוף "שִׁירי לא שלי" כציון עובדה המתפרשת בהמשך: "שירי לא שלי אני שפחתו", או – בתוספת המילה הבאה אחריו – כהדגשה יתרה של מחיקת זהות הכותבת: "שירי לא שלי אני".

סיוע לממד האינטימי בין "התוצר השירי" ובין דוברתו נמצא בשיר "אֵיךְ", מאותו פרק (עמ' 19).

בִּי עוֹשֶׂה כִּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ הֱיוֹת שְׁלְָלוֹ

נוֹגֵס מְלַחֵךְ מַיְשִׁיר מַבָּט מְגַחֵךְ

מְנַהֵל אוֹתִי [...]

גם בשיר לירי זה, בן תשעה טורים בלבד, נלווית לאינטימיות תחושה של כוחנות, במיוחד בשני הטורים החותמים אותו:

אֵיךְ נָפַל דָּבָר שֶׁנּוֹעַד לִהְיוֹת וּבִי נוֹלַד

צָמַח בִּרְבוֹת לִכְבוֹד אֲדוֹן עַצְמוֹ בִּלְבַד

מילת הקינה "אֵיך" מחזקת את תחושת הכאב והאינות. מצטרף לכך היעדר חתימת השיר, המסמן מצב מתמשך, וכן מילים נוספות מאותו שיר, כ"מנהל אותי", "לנַשֵל" וכן גם "אִתּוֹ אֲנִי בּוֹכָה".

מסכת היחסים היא אפוא מורכבת: ספק כנועה מרצון ומאהבה, ספק מכאב. שיר זה מבחין בין מה שנועד להיות ובין מה שקיים בפועל. לכתחילה "נטועה" הייתה (השרה) "בְּאֵזוֹר הַנוֹחוּת בְּלֹא הַנָּחָה". בפועל התהפך עליה הגלגל: "דבר שנועד להיות [שלי] ובי נולד / צמח ברבות [הימים] לכבוד אדון עצמו בלבד".

אם כך, מדוע היא אינה "מסתלקת", מוותרת, נוטשת? כי היא אינה מסוגלת, כניסוחה בטור הבא: "נפלתי בִּלשוני והיא בי דבקה".^[15]תשתיתו של הצירוף בתהלים קלז, ו: "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי". הלשון המקללת בתהלים הפכה בשיר ללשון המתארת עובדה. גם אם פה ושם נשמעת רטינה, האני-השרה קוראת בתחינה ללשונה "שתֶּחְדַל לרטון".

מיטב השיר כאבו

כמשוררים רבים המשוררת מתייחסת למקורות שירתה. אף היא סבורה, שהטובים שבהם הגיחו לאוויר העולם מתוך כאב. כך במפורש בשיר, "מיטב השיר כאבו" (עמ' 24):

מֵיטַב הַשִּׁיר כְּאֵב מָקוֹר מְעַצֵּב

מַיְשִׁיר מַבָּט נוֹקֵב לְכוּר מִילָתוֹ

מֵסֵב כְּזָבוֹ בֵּין שְׁאֵרִית בְּתָרִים

מַגִּיש בְּצַעַר קוֹדֵחַ מַתָּת עַל חַטָּאת

עַד קַרְנוֹת מִזְבֵּחַ בַּחֲגִיגָה עֲקוּדָה

בְּאֵין קָרְבָּן כַּפָּרָה עוֹלֶה בִּתְפִלָה

מֵעַל בָּמוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁהוֹתִירוּ

חָלָל שֶׁנָּפַל בֵּין הַזְּמָנִּים

מֵיטַב הַשִּׁיר כְּאֵבוֹ מֵיטִיב בְּטַעֲמוֹ

מיותר לציין כי תשתיתו של הכותר בניב המוכר, "מיטב השיר כזבו", המוזכר אצל ר' משה בן עזרא בספרו הפואטי "שירת ישראל",^[16]הטוען שהטוב שבשירים הוא המכזב, היינו זה המערב מציאות ודמיון. החרה אחריו טדרוס אבולעפיא, שטען כמותו, שהכזב הוא מטבע ברייתו של השיר, וכלל ברזל הוא כי "אין חן לשירה בלי שקר".[17] אולם המימרה "מיטב השיר כזבו", לא חודשה על ידי משוררי ימי הביניים; המקור לפתגם זה מיוחס לאריסטו.^[18] פתגם זה הגיע אל היהודים ככל הנראה בניסוחו הערבי: "היפה שבשיר רוב שקריו, והטוב שבדיבור הגוזמה שבו", ובגלגולו העברי הוא לבש את צורת הפתגם הנפוץ.^[19]

הדוברת ממירה בשיר זה כזב בכאב ובצער, ובזכרי מקרא כרוכים בכאב, כגון "שארית בתרים" – באזכור לחזון "ברית בין הבתרים" (הנזכר בטורים הבאים בזכרי מקרא נוספים, כ"עקודה" וכ"קרבן כפרה"). אל אלה מצטרף טור המזכיר "חלל שנפל בין הזמנים", שהוא ספק מקרה פרטי של כאב, ספק כללי.^[20] ההמרה מודעת לעצמה, שכן המילים, "מסב כזבו", מופיעות בטקסט במפורש. אמנם גם למשמעות הימי-ביניימית של הניב יש ביטוי בשיר, המזכיר במפורש את השורש עצ"ב במשמעות של עיצוב ("מקור מְעַצֵּב"), את אופן לכידות המילים ואת היותן כור מחצבתו של השיר. דין דומה לשתי המילים החותמות את השיר: "מיטיב בטעמו", במשמע של טוב דעת, אך גם טוב טעם. כזב במשמעות כזו נזכר בשירים נוספים מאותו פרק, כגון: "מקור נובע לספר כזבים בשירה" (מתוך: "על שפת המקור", עמ' 32); "קול עלה מאוב נשמתי" (מתוך: "קול שאחשוב", עמ' 22); "בַּעבות שרשי כאב" או "מתפרק לדְכִי דָּמַי" (מתוך: "סופות שירה", עמ' 12).

על עיצוב ושפה

דומה שעיצוב חלק מהשירים בפרק זה (וגם באחרים) קיבל השראה מ"שירי תמונה",^[21] הקיימים בשירה בכלל ובתוכה גם בשירת ימי הביניים, שאמנם לא עשתה את המנייריזם^[22] הצורני עיקר, אך גם לא ויתרה עליו, גם לא בתקופות בעלות צביון קלסי מובהק, כתור הזהב של השירה העברית בספרד המוסלמית. פגיס מבחין בין שני סוגים עיקריים של "שירי תמונה". יש כאלה היוצרים קשר ישיר בין הנושא ובין התחבולה הצורנית שהוא נוקט, למשל שיר מעוצב כמעגל יתייחס למעגל החיים או למעגל סובב בעולם, או שיר בצורת מנורה יזדקק לדימויים של אור. אחרים חסרים זיקה בין נושא וצורה חזותית, וגם כשהיא קיימת היא נראית ככפויה מבחוץ, כי העיקר הוא תחבולת הצורה.

שני הסוגים נמצאים בשירת הדוברת. רוב רובו של השיר "על שפת המקור" (עמ' 32), המעוצב כמקור ציפור, שייך לסוג הראשון.

שְׂפַת אֵם הִיא לִי שְׂפַת אֱמֶת

מָקוֹר נוֹבֵעַ לְסַפֵּר כְּזָבִים בְּשִׁירָה    

כָּל מִלָּה בּתוֹרָהּ נִשְׁעֶנֶת עַל אוֹת   

כְּיוֹדַעַת סוֹד בְּרִיאַת הַבָּאוֹת.               

שְׂפַת הַמָּקוֹר הִיא שִׁירַת צִפּוֹר

חֲבוּיָה בֵּין קִפְלֵי אוֹרוֹת  הַ נְּ שָׁ מָ ה^[23]

סְפוּנָה בְּשִׁמְמַת מִלִּים הָרוֹדְפוֹת אַחַר

צִלָּן הַמְּנֻמְנָם מְבַקְּשׁוֹת לִרְאוֹת אוֹר

שְׂפַת הַמָּקוֹר מְנַקֶּרֶת בִּי מִשַׁחַר יָמַי

מִתְדַפֶּקֶת עַל דֹּפֶן שַׁעַר חַיַּי

לְהַרְאוֹת

אֶת

צְלִיל

הַ

קּ

וֹ

ל

וֹ

ת

"מקור" נזכר במפורש בטור החמישי: "שפת המקור היא שירת צפור". אף השורש נק"ר מצוי בשיר ("שפת המקור מנקרת בי משחר ימי"), ואף כי המשמעות הראשית של "מקור" בצירוף "שפת המקור" אינה מכוונת לתיאור מקור ציפור, יש בה כדי להכיל גם משמעות זו. לא זו בלבד. למילה "מקור", הנזכרת בשיר זה ארבע פעמים, משמעות משולשת: מקור השיר, מקור הציפור ומקור כאמצעי עיצוב. דומה כי שימוש רב-פנים זה אינו תמוה כלל ועיקר בפי דוברת שהיא גם ציירת, עובדה הבאה לידי ביטוי גם בספר שירים זה, המאויר באמצעות רישומיה המוקדמים שצוירו למעלה משלושים שנים לפני פרסום הספר.^[24]

צורת מקור זו מצויה גם באמצעו של השיר "אלף מילים שבות" (עמ' 13):

סוֹרֶרֶת

חוֹרֶזֶת     

שׁוֹזֶרֶת

חוֹזֶרֶת

גּוֹרֶרֶת

אותו שיר גם פותח בכעין צורת מקור:

אֶלֶף מִלִּים שָׁוֹות

בָּאוֹת

               אֵלַי     

                         הוֹלְכוֹת

שָׁבוֹת

תמונתיות זו נוצרת גם באמצעות מרווחים לכאורה מיותרים, כבשיר, 
"תר- מילים" (עמ' 10), שכבר בכותרתו נמצא רווח מיותר לפני "מילים" וכן גם בסופי הטורים הראשון, השני, השלישי, הרביעי והשמיני, ולכולם אנפורה זהה, "שֶׁלא", היוצרות במעגלן הפנימי – אם נעמידן בנפרד – את תהליך יצירת השיר. כך:

שֶׁלֹא אֶקַּח?

שֶׁלֹא אֶפְתַּח?  

שֶׁלֹא אֶרְקַח?

שֶׁלֹא אֶגַּע?

שֶׁלֹא אֵדַע?

לקיחת מילים מתוך שק-מילים לאחר שנפתח עוברת תהליך של רקיחה, מגע אישי, ובסופו – של רכישת דעת. הדוברת מערבת זה בזה עולם אמנותי-פלסטי בעולם מילולי כדי ליצור שיר – ממש כבשיר "אשה בכחול אשה בצהוב", הנזכר בפתח הדיון.

מרווחים דומים מצויים בשירים "אדמתי השפה" (עמ' 8–9), "א- סופות שירה" (עמ' 12) וכן "מילים בתיבות" (עמ' 11).

נראה כי דוגמאות אלה, וכן אלה שלהלן, שייכות לסוג השני שהוא מנייריסטי בלבד. אמנות לשם אמנות.

פירוק מילים באמצעות מקף ותוספי סוגריים הם מאפיין עיצובי נוסף, ייחודי לשירה זו.

הנה למשל ב"א- סופות שירה" (עמ' 12), המתכוון לתיאור אסופת שירים, מאפשרים הפירוק/ההפרדה להתייחס לשתי ההברות החותמות את המילה, "סופות" בנפרד, היינו סערות, קשיים, ואכן זו כוונת הטור על פי סופו 
("אֲ- סופות שירים וסערות"^[25]). בשורה הקודמת לשורה האחרונה בשיר נמצא וריאציה נוספת לטור הפותח: "אֲ(ז) – סופות". וזו אכן טענת השיר: סערת המילים, ריבוין וריבוי הסערות העוברות על הכותב, הן היוצרות את "ברית הַ- שירה". גם כאן נוסף מקף אחרי ה"א הידיעה, שבגין הפרדתה הופכת היא לאחד משמותיו של אלוקים (=ה'), המאפשרת הכנסתה למדור קדושה. דוגמה נוספת נמצאת ב"אלף מילים שבות" (עמ' 13): "מלה קושרת (ע)ברית בשורה", הכורכת את שפת השיר, עברית, במילה ברית, המעמיקה את אפיונה המיסטי-דתי – כבשיר הקודם.

אגב "(ע)ברית", העובדה שכל השירים בספר כתובים בעברית, מעידה על חשיבותה בעיניה. זו היא שפת אמהּ. אף על פי כן הכותבת מקדישה שיר שלם – "על שפת המקור" (עמ' 32) – לתיאור חשיבותה העליונה של שפה זו בעיניה. לדידה,  כל  כולה  קודש.  "שפת  אמת"  היא  מכנה  אותה.  בין  קפליה  חבויים

"אורות  ה נ ש מ ה".^[26] כל כולה "אור".

מבין שורות השיר חוזר ועולה, במרומז או בגלוי, סיפור מתן תורה. הפסוק  הסינסתיזי: "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ, טו) מהדהד בטור: "להראות את צליל הקולות". משמעות המילה "תורה" בטור "כל מלה בתורהּ נשענת על אות", כפולה (תור [=התור שלה] ותורה). חיפוש אור ("מבקשות לראות אור") רומז לתיאור המקראי בשמות כה, יח ("והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש"). השיר מאזכר גם את סיפור בריאת העולם, הן בהזכרה מפורשת של השורש בר"א ("בריאת הבאות"), הן בצירוף "שחר ימי", המקביל לשחריתו של עולם, הן בזיקת הצירופים "לראות אור" ו"אורות הנשמה" לתיאור בריאת האור בבראשית א, ג. בעקיפין, על דרך המדרש ובהשפעתו רומז הצירוף "שפת אמת" למדרש בבראשית רבה א, ז: " 'בראשית ברא אלהים' ואין אלהים אלא אמת, שנאמר: 'וה' אלהים אמת' (ירמיהו י, י)". ועוד, שני האירועים הללו – בריאת העולם ומתן תורה – חברו יחדיו במדרש הידוע מבראשית רבה א, ד: "ששה דברים קדמו לבריאת העולם". תורה היא הראשונה בין שאר דברים שמנה המדרש.

אגב זיקת השיר למדרש, הרי לפיו אף אותיות האל"ף בי"ת קדמו לבריאת העולם.^[27] אולי בהשפעת תשתית זו, במודע או שלא מודע, נמצא בשיר: "כל מלה בתורה נשענת על אות / כיודעת סוד בריאת הבאות".

תשתיות מקרא ומדרש חוברות אפוא אישה לרעותה כדי לשמש מסד לטפחות השיר.

אזכורה של השפה העברית מצוי גם בשיר הפותח את הפרק הארספואטי, "אדמתי השפה" (עמ' 8):

עַכְשָׁו?

אֲנִי עוֹבֶדֶת בְּתוֹר מְשׁוֹרֶרֶת      עֲבוֹדָה עִבְרִית

עֲבוֹדָה קָשָׁה מְפָרֶכֶת שִׁנַּיִם      מְלֶאכֶת קֹדֶשׁ

אמנם יותר מש"עבודה עברית" רומזת לשימוש בשפה העברית, הרי היא מושג מקובל לעבודה של עברים, שאינה של זרים. עם זאת, אין לשלול גם את המשמעות הזו, במיוחד בזיקה לשיר הקודם ולעולם של קדושה, המצוי שם כשם שהוא מצוי כאן ("מלאכת קדש").

אם כך הוא, תמוהה העובדה שפעמים מוסט הטור השירי מימין – כמקובל בעברית – לשמאל. כך ב"אדמתי השפה" (עמ' 8), ב"א-סופות השירה" (עמ' 12) ובשירים נוספים בפרקי הספר, שאינם נידונים כאן.

באחד השירים הארספואטיים, "משוררת מימין" (עמ' 26), מזדקקת המשוררת לציוני המיקום הללו – אמנם בהקשר אחר:

מְשׁוֹרֶרֶת מִיָמִין^[28]

מַבִּיטָה לִשְׂמֹאל

צוֹעֶדֶת בַּמִּשְׁעוֹל

לְפָנִים

וְתוֹהָה לִשְׁאֹל.

שיר זה אינו עוסק בנושאי עיצוב או שפה; עניינו אחר. אולם דומה כי לא נרחיק עדותנו אם נטעינו גם במשמעות זו.

מעבר לזיקתה העמוקה של הדוברת למקרא ולמדרש היא מרבה לעשות כבשלה בניבים או בצירופים. יש שהיא משתמשת בהם כמות שהם, אולם מעבה את משמעויותיהם כ"עבודה עברית" או כ"כותב חורש" – במשמעות כפולה של מלאכת אמנות (="מעשה חורש") ושל עבודה פיזית. יש שהיא ממירה את אחת האותיות באחות דומה לה, כדי לבטא משמע שונה, כ"מעבדת לדעת", במקום "מאבדת לדעת" וכחילוף "שבות" ו"שוות" בשיר "אלף מילים שבות" (עמ' 13), אשר עגה עממית ושפה מקראית משמשים בו בערבוביה:

אֶלֶף מִלִּים שָׁווֹת^[29]

בָּאוֹת

          אֵלַי

                   הוֹלְכוֹת

שָׁבוֹת

"מילים שוות" (=נחשבות בלשון העם) – מִזֶה ו"מילים שבות" בזיקה למגילת קהלת^[30] – מזה.

דוגמה נוספת לשימושה בשתי אותיות שונות שוות צליל נמצאת בטור: "תובעת אותי פי שְׁנַיִם טובעת בי חותם עקש" (מתוך: "אדמתי השפה", עמ' 8) לכל הצירופים ה"חדשים" הללו מכנה משותף; כולם תוצר של המטפורה המרכזית, המדמה את "מלאכת השיר" לעבודת אדמה על כל הכרוך בה, וכך אכן נחתם השיר: "ומקדשת את אדמתי לשפה" (שם, עמ' 9).

צירופים מפתיעים מעין אלה נמצא גם בשיר "מילים בתיבות" (עמ' 11). המשפט השירי, "למלים לא היה נוח בתבות", נמצא בזיקה הפוכה לתיבת נח, שלכל מי ששהה בה היה נוח, בוודאי בהשוואה למי שנמצא מחוצה לה. בשיר זה הופכת הדוברת את הניב המוכר: "תמונה שווה אלף מילים" ל"אלף מילים שוות תמונה". לאו מילתא זוטרתא היא לציירת שהיא גם משוררת! בדומה לכך הופך הפסוק, שהפך לניב – "תדבק לשוני לחכי" – ל"כותבת בימיני שלא תדבק לשוני לטפלה".

כסיכום לפרק זה, נסתייע בשני טורים מתוך "נגלה לי רז" (עמ' 16):

שִׁירִי הָיָה אָסוּר בְּקִפְלֵי מַשְׁמָעוּת^[31] שׁוֹמֵר עַל לוּט

יָצָא לְאִוְרוּר מִבַּעַד פִּתְחֵי מִלּוּט שְׂפַת הַדִּבּוּר

כפל משמעות הוא גם קפל משמעות. השימוש המקורי בצירופים עתיקים יותר ועתיקים פחות מאוורר אותם, מחדשם, מנערם ומעניק להם נופך אחר.

חתימה: כל שיר אמתי הוא נס

כותר פרק זה שאול משירו של אורי צבי גרינברג, "שיר נס השיר".^[32] 
להלן מקצת מטוריו הבלתי נשכחים:

כָּל שִׁיר אֲמִתִּי – הוּא נֵס:

הוּא פְתִיחַת הַשַּׁעַר וְהַפְשָׁלַת הַוִּילוֹן:

מַשִּׁיב רֵיחוֹת הַנִּיחוֹחַ מִן הַשָּׂדֶה הָאָבוּד:

מֵאִבֵּי הַנַּחַל וּמִנֶפֶשׁ הַבְּאֵר וְהַקִּילוֹן:

לְשָׁם עָפוֹת צִפֳּרִים בְּעֵינַיִים סְגוּרוֹת:

כָּנָף לְמַטָּה וְכָנָף לָרוֹם – –

"ניסיותו" של השיר אינה מכוח אמצעי עיצובו, אלא מכוח יכולתו לדובב מחוזות ילדות מוקדמת, בבחינת "פתיחת השער והפשלת הוילון", השבת "ריחות הניחוח מן השדה האבוד" וכיוצא באלה מחוזות אבודים, ששבו לרגע לחיים.

הדוברת שותפה ב"חומר ורוח מנשב – שיר נחטב" (עמ' 28), למינוח של אורי צבי גרינברג, אולם לא למהות. לדידה, "מלאכת השיר" העיצובית הבאה אל סיומה, היא בבחינת נס. שירו של אורי צבי גרינברג מפוסק בעיקר בנקודתיים ובמפרידים, המבקשים להרחיב את תמונות הילדות. שירה של הדוברת אינו חתום, כדרכם של רוב שיריה.

הנה השיר:

 

1. עוֹד מִלָּה נִכְתֶּבֶת עַל דַּף חָלָק וְחַף מֵרֶמֶז

2. מִתְהַוָּה וּמְצַוָּה חֵיל אוֹתִיּוֹת לְהִתְכַּנֵּס

3. כָּל אוֹת מִשְׁעֶנֶת לְמִלָּה הַתּוֹלָה בָּה יְהָב

4. זוֹ מִטַּעֲמָהּ מַצִּילָה קַו וּמַצְלִילָה קוֹלָהּ

5. דַּף יוֹמִי מַיְשִׁיר מַבָּט מִסְתַּדֵּר אֶל שׁוּרוֹתָיו

6. מִתְמוֹסֵס אֶל בְּנֵי מֵעָיו נֶחְטָב אֶל תּוֹךְ תָּוָיו

7. פֶּרַח הַשִּׁיר נֶחְשָׂף בִּמְלוֹא קֶסֶם הַכָּזָב

8. חֹמֶר כּוֹתֵב רוּחַ מְנַשֵּׁב וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד

9. וַאֲנִי לָדַעַת כְּעֵד רוֹעֵד שֶׁהָיָה זֶה רֶגַע נֵס

בזה אחר זה מקוטלגים כל שלבי "העשייה השירית": ראשיתה בדף חלק (שורה 1), שאליו מתכנסות אותיות (שורה 2). אות לאות חוברת כדי ליצור מילה (שורה 3), העוברת עיבוד מצלולי וקווי (שורה 4). המילים יוצרות שורות (שורה 5).[33] בשורה השישית נחשפים לרגע מקורותיו הכואבים של השיר ("בני מעיו"), אולם מיד שבה הכותבת אל תיאור העשייה: "נחטב אל תוך תויו" – בדומה לחטיבת עצים מפרכת ולכתיבת תווים. בשורה השביעית מדומה השיר לפרח. הכזב המוזכר בשורה זו אינו מעיד על עולם שקרי אלא על אמצעי עיצוב פואטיים, בזיקה למשמעותו בשירת ימי הביניים. חומר ורוח חוברים איש אל רעהו, כאדם וחוה בראשיתו של עולם, "והיו לבשר אחד" (שורה 8). כיוון שלא ויתרה על שום שלב, דומה שהבאתו של השיר לידי גמר מובטחת. אולם הכותבת מודעת ("ואני לדעת") כי מה שאירע לה הוא נס.

את עיקרי תורת העשייה השירית יצקה לשיר זה. הוא מתאר כיצד נוצר מאותיות, החוברות למילים, היוצרות שורות, המשלבות "חומר ורוח". יופיו קשור במצלוליו ("מצילה קו ומצלילה קולה"). כרוב השירים בספר, אף הוא אינו חתום, כרומז על תהליך נצחי שהצלחתו לעולם נסית. הוא נאחז בכתובים עתיקים – כמקרא ("והיו לבשר אחד"), ככתבי קודש אחרים ("דף יומי") וככזביה של שירת ימי הביניים ("קסם הכזב"). הוא רומז להיותה נשלטת וכנועה לציוויי המילים ולא מצוָּה ("עוד מלה [...] מתהוה ומצוה").

"חומר ורוח מנשב – שיר נחטב" הוא אפוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה.