חילוץ עקרונות מנהיגותיים מתוך המקרא

 

​אין כאן המקום להרחיב בנושא המנהיגות בכלל, אך לאור עיסוק בנושא המנהיגות בהקשר מטרת המאמר נידרש לפחות להתייחסות בסיסית ותמציתית בבחינת מאפייני המנהיגות העיקריים. מאפיינים אלו קשורים ליכולת השפעת היחיד – המנהיג, השפעה משמעותית על קבוצת מונהגים במסגרת ניסיון לחולל שינוי רצוי על רקע צורך במימוש מטרה ציבורית.[1]הצלחה מנהיגותית תתבטא בהצלחה במימוש המטרה הקבוצתית/ציבורית שהוגדרה על ידי המנהיג או הציבור. ראוי להעיר כי נסיבות של משבר מהוות לעתים רקע לצמיחת מנהיגות, כפי שניווכח להלן בניתוח האירוע המקראי. כלומר המשבר משמש בבחינת גורם המזמן גילויים וביטויים של יכולות מנהיגותיות. בנסיבות אלו גילוי המנהיגות ניכר אצל היחיד כבר בעצם החלטתו-בחירתו ליזום התערבות לשם התמודדות עם המשבר, לנוכח המצב שבו נתקל ואף בלי שנתבקש, אך ניכרים הם בעיקר במבחן התוצאה – מידת הצלחתו להביא לפתרון המשבר. מידת הצלחה יכולה להעיד על טיבו של הסגנון המנהיגותי, ערכו, מקומו ותרומתו בהתמודדות עם המשבר.

מטרת המאמר היא להציע הדגמת חילוץ עקרונות וסגנונות מנהיגותיים מתוך אירועים מקראיים באמצעות ניתוח סיפורי יוסף, מתוך תפיסת גישה המניחה קיום שיטת חילוץ עקרונות, כפי שתשתקף במאמר. במסגרת זו ייבחנו מאפייני מנהיגות כפי שבאו לידי ביטוי בדמותו של יהודה והתנהלותו במשבר מכירת יוסף בהשוואה להתנהלות אחיו הבכור – ראובן,[2] וזאת במסגרת בחינת תהליך התרחשותי הכולל שלוש מערכות – שלושה שלבים. חילוץ עקרונות מנהיגות מתוך תכנים מקראיים מאפשר להפיק מידע בעל ערך בנושא הנידון (נוסף על הידע המצטבר כיום במדעי המנהיגות ממחקרים), באמצעות יצירת תשתית ידע בנושא מנהיגות כבסיס להעברה וליישום כיום, כולל במישור החינוך ותפיסת המנהיגות החינוכית. תשתית הידע הנוצרת מאפשרת גיבוש הצעת תפיסת המנהיגות החינוכית הראויה והרלוונטית לימינו, כאשר המקרא משמש מקור.

מעבר למטרת התוכן הנ"ל של המאמר קיימים שני רווחים נלווים למטרתו העיקרית של תהליך החקר המוצע במאמר, תועלות המשמשות בד בבד מטרות נוספות: מטרת כלים – שיטת חילוץ העקרונות כמודל, ומטרה חינוכית/אמונית בהעצמת מקומם, ערכם וחשיבותם של מקורות היהדות כמשמעותיים וכרלוונטיים כיום, כיאה לתורת חיים. בהיות כל מנהיג, בין היתר, מודל לחיקוי וללמידה, הוא יכול להוות ולשמש בה בעת גם דמות חינוכית. לכן יוכלו היבטי המנהיגות המשוקעים במקרא לאפשר שרטוט קווים מנחים מומלצים לגיבוש מנהיגות חינוכית מיטבית ראויה בתקופתנו, מעבר לנושא המנהיגות בכללו.

בדוגמה הנידונה במאמר, העוסקת בסיפור מכירת יוסף על השלכותיה עד לסיומה בהתוודעות יוסף אל אחיו, עולה כי יהודה מתגלה כמנהיג הבולט ביותר: הוא זה שהביא בסופו של דבר למכירת יוסף במסגרת מניעת הריגתו על ידי הצעת הוצאתו מן הבור ומכירתו (ובכך מנע את הינמקו של יוסף בבור עד למותו, לאחר הצעת ראובן להשליכו לבור), והיה שותף מוביל ומשפיע בתהליכי התמודדות מול המשברים שבאו בעקבות מכירת יוסף.

ניתן להצביע על שלוש מערכות (או שלושה שלבים) בסיפור מכירת יוסף והשלכותיו עד לסגירת המעגל כאשר יוסף מתוודע אל אחיו: (א) מכירת יוסף (בראשית לז); (ב) ירידה נוספת למצרים עם בנימין (שם מב; מג, א–טו); (ג) נאום יהודה והתוודעות יוסף בעקבותיו (שם מד, יח–לד). בכל מערכה נקט יהודה יזמה (כשראובן מקדימו – בשתי המערכות הראשונות), ובחר לעמוד מול גורם אחר (האחים או יעקב או יוסף) בניסיון לשכנעו לחזור בו מכוונתו:

א.   במערכה הראשונה נאלץ יהודה לעמוד מול אחיו שרצו להשאיר את יוסף בבור לנפשו, כאשר היה ברור שלא ישרוד עוד (בבור בו אין מים ויש נחשים ועקרבים[3]), וזאת לאחר מימוש הצעת ראובן להשליכו לבור (הצעה שלא צלחה לפי מבחן התוצאה מבחינת מטרתו של ראובן להצילו, "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" [בראשית לז, כב]);

ב.    במערכה השנייה, לאחר ניסיונו הכושל של ראובן לשכנע את יעקב אביו לאפשר להם לשוב מצריימה עם בנימין, ניצב שוב יהודה, והפעם לנוכח "עקשנותו" של יעקב אביו, אשר עמד בכל תוקף שלא לשלוח את בנימין עם אחיו למצרים, בהצליחו לשכנעו למסור את בנימין להשגחתו ותחת אחריותו כערב לביטחונו של בנימין;

ג.     במערכה האחרונה ניתן לומר על ראובן שהוא "ירד מהבמה הסיפורית-מקראית" כאשר כבר לא נזכר כלל כמתמודד אל מול המשבר החדש. הניגש להתמודד הוא יהודה בלבד ("ויגש אליו יהודה"). יהודה עמד כעת לבדו מול יוסף השליט העקשן והצליח להביא להתוודעותו – "שבירתו".

בכל שלוש המערכות הצליח יהודה במשימה שנטל על עצמו להשפיע על מהלך העניינים: מול האחים, מול יעקב ומול יוסף. הוא הצליח בסופו של דבר לשנות את מהלך האירועים לטובה, ובכך ניכרות יכולותיו כמנהיג, בה בעת שראובן, "מקבילו" בניסיונות ההשפעה, לא הצליח. כפי שנראה להלן במאמר, מנהיגותו של יהודה יכולה לשמש מודל ודוגמה למנהיגות חינוכית גם כיום.

במסגרת ניתוח המאורעות נציג בחינה השוואתית של התנהלות ראובן לעומת התנהלותו של יהודה; השוואה בין שני טיפוסי מנהיגות בעלי יזמה ולוקחי אחריות, אך בעלי סגנונות מנהיגותיים שונים, כפי שעלה והשתקף בכל שלב משלבי משבר מכירת יוסף והשלכותיו.

בשתי המערכות הראשונות ראובן היה הראשון ליזום התערבות לשם שינוי החלטות – בתחילה מול האחים ואחר כך מול אביו יעקב, ויהודה היה זה שזכה "לברך על המוגמר" באומרו את המילה האחרונה (תרתי משמע) ובחותמו את התהליך בהצלחה, בהתאם לציפיותיו. כאמור, במערכה השלישית והאחרונה ראובן כבר אינו מופיע, ויהודה מתמודד לבדו.

כאן ראוי לציין, כי בתיאורי המקרא אנו מוצאים מספר דוגמאות שבהן הבכורים במשפחה הם היוזמים, אך לא בהכרח הם רואים ברכה ביזמתם. למשל, קין יזם לפני הבל אחיו הבאת מנחה לה', וההמשך ידוע (העדפת הקב"ה דווקא את מנחת הבל); בתו הבכירה של לוט זיהתה את המשבר בהמשך קיום העולם ללא הולדת דורות חדשים לאחר הפיכת סדם ועמורה, והיא שהציעה לאחותה הצעירה את הדרך להתמודדות מול המשבר; ובמקרה דידן, בין אחי יוסף בלט ראובן כראשון בהתערבות למען סיכול עצת האחים להמית את יוסף אחיהם הצעיר. גם אברהם היה בכור במשפחתו (בראשית יא, כז) ואליו "נספח" לוט בהליכתו לכנען. עם זאת, לא תמיד היוזמים וסוללי הדרך הם המוצלחים והמצליחים ביותר, למרות היותם "פורצי הדרך".[4]

במקרה הנידון אין להתעלם מחלקו של ראובן בתהליך כסולל את הדרך "בריכוך כוונת האחים": יש לזקוף לזכות ראובן "זכות ראשונים" בכך שאולי התערבותו בתחילה היא זו שהכשירה את הקרקע ויצרה את התנאים הראויים להצלחת יהודה, הן במערכה הראשונה הן בשנייה, ואלמלא יזמת ראובן ייתכן ויהודה לא היה מצליח להשפיע כלל, לא בשלבים הראשונים ולא בסוף. כעת נבחן כל מערכה בנפרד.

מערכה ראשונה: מכירת יוסף

נבחן את המערכה הפותחת – רצון האחים להרוג את אחיהם ומכירתו בסופו של דבר. בתחילתה מתוארת יזמתו הברוכה של בכור האחים, ראובן, בניסיון למנוע את רוע גזֵרת הפגיעה ביוסף. ראובן נקלע לסיטואציה משברית שבה עלה מצד האחים הרצון להיפטר מאחיהם יוסף, אחיהם הצעיר אשר בא לשאול בשלומם בשליחות אביו, וראובן בוחר לא לשתוק, בכך שהדגים כיצד לא עמד על דם אחיו יוסף:

 וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ (לז, יב–כא).  

 הכתוב מתאר כיצד היה ראובן המגיב הראשון להצעתם הכפולה של האחים בניסיונם לסכל את מימוש חלומותיו: (א) הריגתו של יוסף ("וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ"); (ב) השלכת גווייתו לבור ("וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת"). בכתוב מתוארים שלושה פעלים המבטאים את פועלו של ראובן: "וישמע", "ויצילהו", "ויאמר". הפועל הראשון, "וישמע", מבטא קריאה נכונה של המציאות הבעייתית; הפועל השני, "ויצילהו", מלמד על כוונתו לפעול להשפיע על אחיו למנוע את ביצוע תכניתם. אף שהכתוב מנוסח כאילו שראובן הצליח כבר להצילו, "ויצילהו מידם", ולפיו עולה כי הוא הצילו באופן מלא, אנו יודעים מהמשך הכתוב שראובן הצליח "רק" להצילו ממוות. כלומר, ראובן הצליח לסכל את חלקה הראשון והמשמעותי יותר של תכנית האחים בכוונתם קודם להרגו ואחר כך להשליכו לבור, תוך הצעת השלכתו חי לבור. עם זאת, ראובן לא זכה למימוש תכניתו במלואה על פי גישתו המקסימליסטית, להביאו אל אביו. ראובן פנה אליהם, כפי שמתואר בפועל השלישי, באמירתו: "לא נכנו נפש".

בהמשך אין ראובן מסתפק בפנייה זו, אלא הוא משתמש, בחכמתו, בחלק השני של הצעת האחים, ומראה בכך כי אינו מתנגד לחלוטין להצעתם, אולי כדי לא להצטייר כסניגור ליוסף שנוא האחים, אלא משלב את הצעתו בתוך הצעתם. בכך דומה ש"הוסר ממנו החשד" שמא הוא (במאבקו-ויכוחו עם אחיו) "עבר לצדו של יוסף": "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (שם, כב). כאן מתגלית תבונת ראובן כמנהיג ריאלי ומפוכח (אף שנראה בהמשך שדווקא הפן הריאלי לא היה, בלשון המעטה, הצד החזק בסגנון מנהיגותו); הוא מבין כי קשה יהיה לעמוד מול האחים ולשכנעם לוותר לגמרי על תכניתם, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". לכן הוא מחליט להשתמש בחלק מהצעתם תוך שהוא "משדר" להם בכך שהוא מצטרף בהחלט ליזמתם העקרונית לסילוק יוסף מעל פניהם, ובד בבד הוא יוכל בבוא העת לממש את מטרתו להציל את יוסף ממוות בחילוצו מהבור.

בפסוק הנ"ל הכתוב חוזר על הפועל "ויאמר" בתוספת מילת פנייה ישירה "אליהם", כאשר הוא פונה אליהם בתביעה מוסרית: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם", ואז חוזר ומשלב את הצעת האחים, "הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר". הוא אף מציע להם את הבור, ואולי גם בהצעתו זו מתבררת תבונתו כמנהיג: כלפי אחיו הוא יוכל להצטייר כמעין "שותף אכפתי", שלא רק שאינו חולק עליהם, אלא אף דואג לקדם את הצעתם בהיותו מגדיל לעשות – יוזם בעצמו את מציאת הבור המתאים. מבחינתו, בחירת הבור ביזמתו מאפשרת לו שליטה פוטנציאלית במצב בהזדמנות שלו להצביע על "בור מסוכן" פחות (אין בו מים – שלא יטבע חלילה),[5] שאף ניתן יהיה בקלות להוציא ולחלץ את יוסף ממנו לכשיתאפשר לו. זו (לפי דברי הכתוב) היתה תכניתו המקורית והיא מצופה בהחלט (שהלוא אין ליוסף כל סיכוי לשרוד בתוך בור ללא מים לשתייה). ראובן מסיים בתביעה מוסרית חוזרת הנראית כהנמקת דבריו: "וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ".

בסוף הפסוק הכתוב מציין את מטרתו המלאה של ראובן שהופכת להיות היעד הסופי של יזמתו – להביא להצלתו המלאה: "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו", מה שלא נאמר על הצעת יהודה שעלתה אחרי הצעתו.[6] כאן מצטיירת צדקותו הגדולה של ראובן בהשוואה לשאר אחיו, כולל אף אל מול יהודה.

בשלב זה ראוי לשים לב לתכונות המנהיגות המשתקפת בהתנהגותו של ראובן: (א) הוא קבע לעצמו מטרה: להציל את יוסף; (ב) הוא יזם, ובאומץ, התערבות לביצוע תכנית פעולה למימוש יעיל ומוצלח של מטרתו, תוך שהוא מוכן לפעול נגד הלך הרוח החד-משמעי ששרר אצל אחיו; (ג) תכניתו משקפת יישום מושכל של מימוש מטרת ההצלה בכך שהוא הציב פנייה מוסרית רגשית המשלבת חלק מתכנית האחים – ההשלכה לבור, בהציעו אף את הבור הספציפי.[7]

המשך הכתוב מעיד על הצלחתו של ראובן, לפחות מבחינת מניעת הריגתו של יוסף, בהביאו להשלכתו לבור בעודנו חי: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (שם, כג–כד). האחים אכן שמעו בקולו (אף שבניגוד ליהודה תגובת האחים המפורשת להצעתו טרם ביצועה, "וישמעו אחיו", אינה מתוארת כפי המתואר בתגובתם על הצעת יהודה). בזכות התערבותו, האחים בסופו של דבר רק השליכו את יוסף לבור ולא הרגוהו! כאמור בהמשך, מתבררת תכניתו המלאה של ראובן להציל את יוסף (כפי שהכתוב הציגה), כאשר הוא שב לבור, ואז גם מתבררת אכזבתו הרבה עקב אי הצלחת מימוש תכניתו להצלתו: "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (שם, כט–ל).  

בשלב זה יהודה "נכנס לתמונה" ומתערב. בעוד שראובן, בהתערבותו, השתמש בחלק מהצעת האחים – השלכה לבור, חי ולא מת, יהודה יוזם רעיון חדש ואולי "מחמיר יותר": מכירת יוסף. ראוי לציין כי דומה שיהודה פעל כאילו לא התבצעה הצעת ראובן (השלכה לבור ללא הריגה),[8] שכן על פי דבריו הוא בא למנוע את הריגתו, והלוא ראובן כבר קדם לו בכך, והוא מעלה טענה במישור התועלתי – "מה בצע":

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה (שם, כה–כח).

גם הצעתו של יהודה התקבלה והתבצעה, אך השוואת תגובת האחים להצעת ראובן לעומת תגובתם להצעת יהודה מלמדת על הבדל: לעומת אופן קבלת הצעת ראובן בולטת התוספת בכתוב המדגיש את תגובתם המידית של האחים להצעת יהודה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו". לכאורה, תוספת זו מיותרת, ואף תמוהה. אם משווים את תגובת האחים להצעת ראובן לתגובתם להצעת יהודה – שתי התגובות היו שוות בפועל בסופו של דבר למעשה, מבחינת עצם קבלת האחים את פניות ראובן ויהודה, אשר התערבו במגמת שינוי תכנית האחים. עם זאת, עולה השאלה מדוע הכתוב מציין במפורש דווקא אצל יהודה שהאחים שמעו ("וישמעו אחיו") ולא מציין כך בתגובתם לראובן. דומה שגם אם נסבור שהתגובה זהה עקרונית בכך שהאחים ביצעו כל הצעה, הכתוב מבטא או מרמז על הבחנה בטיב התגובה. יהודה הצליח כנראה בהצלחה משמעותית יותר מראובן לשכנע את אחיו, והצעתו התקבלה מבחינת האחים, אולי יותר בלב שלם (באופן טוב יותר), מאשר הצעת ראובן. ראיה לחיזוק ההבדל בתגובת האחים ואף להעצמת ההבדל, שכביכול האחים לא שמעו בקול ראובן, עולה בבירור מתוכחתו של ראובן במערכה השנייה (נרחיב עליה בנפרד, להלן בניתוח מערכה ב): "וְלֹא שְׁמַעְתֶּם!".

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ (מב, כא–כב).

לכאורה יש מקום לשאול מדוע ראובן מתרעם על כך שאחיו לא שמעו בקולו? הלוא מבחינת אי הריגת יוסף האחים דווקא כן שמעו בקולו, שהלוא כעצת ראובן השליכוהו לבור בעודו חי ולא הרגוהו. ייתכן שראובן מתכוון לכך שהאחים הוציאוהו מן הבור ומכרוהו ללא ידיעתו-שיתופו וגם לא עדכנוהו על כך, אפשרות שאינה כתובה במפורש בכתוב.

השוואת הצעות ראובן להצעת יהודה מלמדת על שני הבדלים משמעותיים: (א) ראובן הפחית מהצעת האחים (השלכה לבור ללא הריגה) לעומת יהודה שהוסיף (מכירה); (ב) ראובן השתמש בשיקולים מוסריים יותר מאשר בשיקולים שכליים-תועלתיים: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם", "וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ". יהודה לעומתו נימק את הצעתו באופן הגיוני ותועלתי: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים", כלומר "ניצול המצב" כדי שניתן יהיה לשמוע מעין אפשרות של "הפקת רווחים כספיים". לצד הפן ההגיוני שילב יהודה גם פנייה לרגשות: "וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא". לאמור, איזו תועלת תצמח לנו מלהורגו? עדיף שנרוויח ממכירתו, ובה בעת גם לא אנחנו נפגע בו כי הוא קרוב אלינו, מבשרנו הוא. כלומר, יהודה, בהדגישו את הפן התועלתי וההגיוני שבהצעתו, לא ויתר גם על התייחסות לצד הרגשי והמוסרי.

המערכה מסתיימת בתיאור ייאושו של ראובן שלא הצליח לממש את מלוא תכניתו – להוציא את יוסף מהבור ולהשיבו אל אביו, והוא חש שנכשל במטרתו: "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (לז, כט–ל). לאור זאת ניתן להבין מדוע הכתוב לא ציין שהאחים שמעו לראובן כפי שציין בתגובתם כלפי הצעת יהודה, שהלוא תכניתו של ראובן להצלתו המלאה של יוסף נכשלה. לאור זאת ניתן גם להבין את האשמת ראובן: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם [...]" (שם, כא–כב), בעוד שהצעתו של יהודה (המחמירה, אך המינימלית בהשוואה להצעת ראובן) התקבלה במלואה. הכתוב מעריך את ההצלחה בהתאם וביחס לתכניתו ולמטרתו המקורית של היוזם (לפי "גובה השאיפה קטן סיכוייה"): ראובן שהגה תכנית שאפתנית מדי או מקסימליסטית מבחינת מטרתה להשגת הצלה מלאה של יוסף, לא הצליח במימושה, בעוד שיהודה הסתפק במטרה צנועה יותר והצליח לממשה.[9]

בחינת סגנון מנהיגותו של יהודה בהשוואה לסגנונו המנהיגותי של ראובן מאפשרת עמידה על מספר עקרונות מנהיגותיים כמסקנות: (א) ריאליות ומפוכחות: הצבת רף גבוה מדי של מטרות יש בה חיסרון. ראובן שאף להצלחה מלאה; הוא תכנן לחלצו מהבור ולהצילו, ואילו יהודה הסתפק במניעת מותו של יוסף בבור. לעומת גישתו המקסימליסטית של ראובן אשר לה מחיר בסיכוי הריאלי בהצלחת מימושה, ניתן לומר שבהתנהלותו המנהיגותית הנראית מינימליסטית יותר משתקף יהודה כאדם מעשי-מציאותי יותר מאשר אחיו הבכור ראובן שניגש לממש חזון יומרני ובלתי ריאלי; (ב) התנהלות חכמה: "באופן בלתי מחשיד" ו"ללכת עם ולא נגד". במקרה זה יהודה הציע הוספה בכיוון ההצעה המקורית, הצעה המשדרת לאחיו הליכה עמם בקידום מגמתם, ולא התנגדות, בעוד שראובן שידר (לצד מה שנראה כהסכמה עם הרעיון הכללי לפגוע ביוסף), בה בעת ובסופו של דבר, התנגדות להצעת האחים. יהודה המשיך את הקו של האחים בהוסיפו הצעה ולכן הצעתו התקבלה "בלב שלם" יותר, כפי שהכתוב מדגיש, "וישמעו אחיו", בעוד שראובן הציע הצעה הגורעת מהצעת האחים ופוגעת/מחלישה את מגמתם; (ג) טיעונים מגוונים: לשם הצלחה בשכנוע לסיכול הצעה שלילית, ראוי לשלב טיעונים מסוגים שונים, גם טיעון מוסרי וגם תועלתי, כפי ששילב יהודה, בעוד שראובן טען בעיקר טיעון מוסרי-רגשי בלבד; (ד) טיעונים משכנעים: מעבר לשיקולי אמת מוסריים וערכיים ראוי לשלב גם טיעונים הגיוניים-תועלתיים שלעתים משכנעים יותר מטיעוני אמת, צדק ומוסר, כפי ששילב יהודה, בבחינת היה (גם) חכם ולא (רק) צודק.

מערכה שנייה: ירידה למצרים ופגישה עם יוסף התובע את הבאת בנימין

במערכה זו מתוארת פגישת האחים עם יוסף במצרים. הם נתקלים בדרישת יוסף המושל להביא אליו את בנימין. דרישה זו מעוררת אצלם רגשות אשם על ההתייחסות ליוסף. שוב יוזם ראובן התערבות, ויהודה רק משתלב אחריו באומרו את "המילה האחרונה". המערכה מתחילה בצורך לרדת למצרים לשם השגת מזון למחיה. לאחר תחילת שנות הרעב נאלצים אחי יוסף לרדת מצריימה ולהשיג מזון למחיה, כפי המתואר:

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ: וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם: וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן (מב, א–ד).

עם הגיעם יוסף מתנכר אליהם:

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ: וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם [...] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם [...] וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם (מב, ה–כ).

האחים מקשרים את אשר קורה להם בזיקה למעשיהם – החטא ועונשו, תוך שהם חושפים מידע חדש על אודות קריאתו המתחננת של יוסף אליהם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (שם, כא). שוב יוזם ראובן התערבות ומזכיר להם את פנייתו בעת מכירתו, תוך שהוא חושף מידע חדש על אודות פנייתו אליהם: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (שם, כב). בהמשך מבינים האחים היטב ש"הכול משמים" – יד ההשגחה בהם:

וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ: וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ (מג, ז–ח).

האחים שבים אל יעקב בפחי נפש:

וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר [...] וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ: וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ: וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה (מב, כט, לג–לו).

והנה, שוב ראובן הוא הראשון ליזום ולהתערב בניסיון לחולל שינוי. הפעם בניסיון שכנוע אביהם יעקב להרשותם לשוב מצריימה כאשר בנימין עמם: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (שם, לז). נשים לב לטיעון של ראובן. במסגרת שאיפתו העזה להבטיח את אמונו של יעקב אביו בהבטחתו שלו לדאוג להשיב את בנימין, הוא מעלה טיעון מוסרי/רגשי שאינו הגיוני: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית".[10] יעקב אכן אינו משתכנע, ומתעקש שלא לאפשר לאחים לקחת עמם את בנימין: "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (שם, לח). בינתיים הרעב "עושה את שלו": "וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" (מג, א–ב). אז מתערב יהודה, לאחר שהמתין בסבלנות להשפעת הרעב – ביטוי לתכונת מנהיגות: הסבלנות והחכמה לפעול רק כאשר התנאים בשלים יותר:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם (שם, ג–ה).

יהודה מציג טיעון הגיוני ומובנה. הוא נוגע בנקודה העדינה. "אין ברירה", הוא מסביר, לאור מצוקת הרעב – מצוקה קיומית (שאותה חשים יעקב ובניו ב"בטנם"), אלא לשוב מצריימה בכל תנאי, ולקבל כל תכתיב. אז מתפתח דו-שיח, כאשר יעקב מקשה והאחים מגיבים:

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח: וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם (שם, ו–ז).

אך יהודה אינו מרפה, ומצליח לשכנע:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם (שם, ח–י).

שלא כראובן, אשר ביטא את מחויבותו להבטחת דאגתו לבנימין על ידי מוכנות להקרבת בניו, יהודה מפגין לקיחת אחריות אישית בכך שהוא מציע את עצמו להיות ערב, כלומר להתחייב למסור את נפשו במקומו של בנימין. שוב מונח לפנינו טיעון משכנע בשל הגיונו. אין מדובר בטיעון רגשי (מהלב או מהבטן), אלא בטיעון שכלי (מהראש), ואכן יעקב "נשבר": "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (שם, יא).

ניתוח משווה על התנהלותם של ראובן ויהודה מלמד גם הפעם שבעוד שראובן משתמש רק, או בעיקר, בטיעונים רגשיים, יהודה משתמש גם בטיעונים הגיוניים, כלומר משלב טיעונים מסוגים שונים. הבחנה זו כאן מחזקת את מה שראינו במערכה הראשונה – מכירת יוסף. מסתבר כי טיב הטיעונים ומידת השימוש בסוגים שונים של טיעונים קובעים את מידת השכנוע.

נבחן עתה את המערכה האחרונה שבה יהודה מצליח "לשבור" את יוסף.

מערכה שלישית ואחרונה: יוסף מתוודע אל אחיו

במערכה זו ראובן "נאלם/נעלם", "יורד מעל במת הסיפור המקראי", ולמעשה רק יהודה מתייצב. בנאום ארוך ונדיר באורכו במקרא (17 פסוקים) הוא מוכיח מנהיגות ומצליח לשכנע את יוסף. בכך מסתיימת הפרשה הקשה מבחינה חווייתית לכל שותפיה: האחים, יעקב ויוסף. הגורם להיווצרות המערכה האחרונה הוא בתיאור הגביע אשר נמצא ("נתפס") באמתחת בנימין, ועל פי הסיכום עם יוסף אמור בנימין להישאר במצרים כעבדו של יוסף: "וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן: וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה" (מד, יב–יג).

כאן רק יהודה מתערב, ופעמיים. בתחילה הוא מנסה למנוע את רוע הגזֵרה והכתוב מדגיש את יזמתו כמוביל את המהלך:

וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ (מד, יד–טז).

יהודה אינו "מרים ידיים". הוא ממשיך לגלות דבקות במשימה בהיותו ניצב גם במערכה השלישית לשם שינוי המציאות. הוא ניגש[11] אל יוסף, מושל מצרים, נואם נאום מובנה היטב וערוך בהדרגתיות תוך שהוא מסיים בשילוב מימוש התחייבותו לערבותו. נציג את הנאום תוך פירוקו לשלושה שלבים, כאשר כל שלב מדגיש טיעון אחר, וביחד הם מצטרפים לכלל מערך טיעונים משכנע הבנוי לתפארה:

א.   הדגשת השלכת השארת בנימין – מותו האפשרי של הנער בנימין:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבו: וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת (מד, יח–כב);[12]

ב.    הדגשת ההשלכה של השארת בנימין – מותו האפשרי של האב יעקב:

וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי: וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה (שם, כג–לא).

ג.     הדגשת מחויבותו של יהודה והחשש להפרתה:

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי (שם, לב–לד).

נוסף על כך, הנאום ערוך במתכונת עניינית: סיכום הדו-שיח ("ונאמר [...]", "ותאמר [...]") תוך שימוש בסגנון של חזרה על מוטיבים להדגשה, כגון אזכור בנימין או הנער (שבע פעמים), אזכור יעקב או אבינו (ארבע עשרה פעמים), ובכך יהודה נוקט בפנייה המשלבת טיעונים מסוגים שונים – רגשיים, מוסריים והגיוניים, בפנייתו גם אל הראש וגם אל הלב ומבלי לשדר פאניקה. יהודה מגלה כאן אחריות אישית ומשמש בכך דוגמה אישית הנחוצה במנהיגות. יוסף נוכח בעצמתו של יהודה, מאזין לחשש על מות אהוביו, ומתוודע לנחישותו המרשימה של יהודה להיות נכון למסור את עצמו במקום בנימין, תוך עמידה עיקשת על כך שאינו מוכן לוותר. ואז יוסף מגיב:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (מה, א–ב).

סיכום ומסקנות

במסגרת תיאור סיפורי יוסף, מתבררים שני סגנוני מנהיגות; האחד, של ראובן, המושתת בעיקר על הדגשת פן הצדק, הרגש, האמת והמוסר, ללא שילוב (מספיק) של טיעונים הגיוניים ותועלתיים. בלשון ימינו ניתן לכנות סגנון מנהיגותי זה "צודק אך לא חכם"; השני, סגנון מנהיגותי המשתקף אצל יהודה בשלבו מגוון טיעונים ממישורים שונים, גם מצד האמת המוסרית והצודקת וגם מצד ההיגיון והתבונה. בלשון ימינו ניתן לכנות זאת "גם חכם וגם צודק".

ככלל, ניתן לסכם כי במסגרת ניהולו בהצלחה את המשברים מתוך גישה מורכבת בסגנון "חכם וצודק", יהודה הציג יכולות מרשימות וכישורים מנהיגותיים רבים ומגוונים: הוא גילה ביטחון עצמי בכך שבכל מערכה התייצב להתמודדות בהצעת פתרון המשבר; הוא הקרין כריזמה שהתבטאה בנוכחות משפיעה על האחים, על אביו יעקב ועל אחיו יוסף; הוא הפגין יזמתיות ולקיחת אחריות בנקיטת פעולה במשברים; הוא גילה אומץ לב שהתבטא בנכונותו לעמוד לבדו באומץ מול השליט הזר (מבחינתו) תוך נכונות להיות ערב מתוך מסירות נפש (בסופו של דבר – נפשו שלו, ולא כבתחילה – של יוסף). בהתנהלותו ניכרה תבונה רבה בניהול שלוש מערכות תוך התמודדות בהצלחה בפתרון משברים וגילוי רגישות לזולת בהתחשבויותיו הרבות במכלול הנפשות הפועלות בכלל וכלפי דאגות אביו, ולקיחת אחריות בשמירה על בנימין, אשר העידה על יכולת ראיית הנולד שבאה לידי ביטוי בשכנוע אביו למסור בידיו את בנימין. הוא הפגין כושר התמדה בהתמודדות נחושה ללא רפיון והרמת ידיים, וניהל תקשורת דיאלוגית מיטבית בכל שלוש המערכות תוך יצירת אמון בעיני שומעיו, בהצעותיו.

לאור זאת מובן מדוע דוד המלך יצא מצאצאיו, ומושג המלוכה העתידי הוטבע תוך שימוש בשמו של דוד – משיח בן דוד.

אף שכיום נצברו במחקר העדכני רב השנים רשימות של תכונות המנהיג האידיאלי, מתוך ניסיון מצטבר ומקיף של מחקרים על אודות מנהיגים רבים בהיסטוריה, דומה שיש ערך רב בהכרת העבר המקראי כמקור ישן-חדש, גם בתחום המנהיגות, וכבסיס השראתי לדורות. דמותו של יהודה יכולה לשמש מודל למנהיגות חינוכית כיום היכולה לחולל שינויים ולהשפיע על הדור החדש השפעה משמעותית בכיוונים חינוכיים רצויים, בשל השימוש המושכל המשלב סוגי טיעונים משכנעים ורלוונטיים. יהודה הוא דוגמה לדמות אמיצה, המשדרת אכפתיות רבה ודבֵקות במשימה לשם הצלחה במימוש החזון הלכה למעשה כפי שנדרש לפתרון המשבר. אנשי חינוך נתקלים בשדה החינוכי באתגרים יום-יומיים ובמשברים חינוכיים, וראוי לנו ללמוד ולקחת דוגמה מהתנהלותו המנהיגותית של יהודה, אשר הוכיחה את עצמה בהשוואה לסגנונו המנהיגותי של ראובן.

מעבר לניתוח שבו חולצו עקרונות מנהיגותיים בכלל ועקרונות מנהיגות חינוכית בפרט, הניתוח המוצע במאמר יכול אף להוות מודל לשיטת חילוץ עקרונות מתוך מקור מקראי. מודל זה ניתן לפתח ככלי מחקרי בין-תחומי בעיסוק במפגש שבין תחומי הדעת השונים ליהדות על מקורות היסוד שלה, בעת ניסיונות חשיפת עקרונות, רעיונות וערכים כלליים ואוניברסליים בתוך מקורות היהדות המהווה תורת חיים משמעותית ורלוונטית גם לימינו, כאשר תוכני הדעת האוניברסליים מגיעים מהעולם הכללי, ותורת ה', שהכול מצוי בה, יכולה לשמש בעבורם מקור – מודל חינוכי לעולם להליכה בדרך האמת.