ברכת הגומל

חז"ל קבעו לנו בתפילה מילים אלו על-מנת שנוכל להרים מבטינו ולהסתכל על רוב טובו של הקב"ה עימנו, ואח"כ נוכל גם כן לשבח לו בלב מלא תודה. עקב חשיבותה הגדולה של התודה תיקנו לנו חז"ל ברכה, זאת כדי שתהיה לנו התודה דרך קבע וכדי לחנך כל איש מישראל איך יידע להסתכל נכון על הטובות שעושה הקב"ה עימו, ויבין וישכיל להודות לה' על טובו הגדול. [1]

את ההוראה לברכה כתבו חכמינו במסכת ברכות (נ"ד, ב), שם נאמר בזו הלשון: 

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא.

בסיום אותו קטע שואלת הגמרא: "מאי מברך?", ועונה: "אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים"

הגמרא מוסיפה שם שיש לברך את הברכה לפני עשרה, כאשר שנים מהם יהיו תלמידי חכמים.

לפי הגמרא הזו פסק השולחן ערוך בחלק אורח חיים סימן רי"ט בסעיף א':

ארבעה צריכים להודות: יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר".

עד כאן נראים הדברים ברורים, אך עיון בסעיף האחרון של אותו סימן מעלה שאלה גדולה, שכן שם נכתב:

הני ארבעה לאו דווקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.

לאלו הארבעה שאמרה לנו הגמרא שצריכים לברך נוספו עוד רבים, ולפי סעיף זה בשו"ע משמע שכל אחד שפגש בחסד ה' כזה או אחר ילך לבית הכנסת ובקהל עם יברך הגומל. שינוי זה מעלה שאלה נוספת: עפ"י מה שנכתב כאן יש לברך על ניסים שקרו, כגון אריה בדרך או ליסטים, והאם יש לברך על שיט רגוע בים? או על הליכה במדבר שלא היתה בה שום סכנה או שלא היה בה אפילו חשש סכנה כל זאת חוץ מן השאלה - מה גרם לשינוי הגדול מהגמרא עד השו"ע? הרי בגמרא מובאים דווקא ארבעה מסוימים, והטור אף נתן להם סימן בסעיף א' - חיי"ם כמו שהבאנו למעלה בדברי השו"ע, ומדוע בשו"ע נוספו רבים נוספים?

כדי לעמוד על מקור השינוי נצטרך לעיין בדברי חכמינו הראשונים במה שכתבו על עניין זה ולראות מהו מקור השינוי.

הרי"ף על הגמרא שם, וכן הרמב"ם בפרק י' מהלכות ברכות הלכה ח', הזכירו את אותם הארבעה ולא הוסיפו עליהם. כך כתבו גם רבי דוד אבודרהם ורבינו גרשום והובאו בבית יוסף, הסוברים שרק אותם הארבעה צריכים לברך. וכן פסק גם הרדב"ז בשו"ת (ח"ג תקע"ב).  

מנגד היו לא מעט שכתבו שיברכו לאו דווקא אותם ארבע, אלא גם מי שניצל מכל מיני דברים נוספים. הריב"ש בשו"ת שלו בסימן של"ז כותב את הדברים בחן מיוחד וזו לשונו:

שאלת הא דאמרינן בפרק הרואה ארבעה צריכים להודות מי נימא הני דוקא, וא"כ אפילו נפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו אינו חייב לברך או נימא דכל שכן הוא:

תשובה: נראה שצריך לברך, שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצויים בדרכים וא"כ כשעמד עליו אריה לטרפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים, וכל שכן הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה, שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", וכל שכן שמיד שניצל צריך הוא להודות כדרך הארבעה שצריכים להודות ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת "שעשה לי נס" שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא, ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה? אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מכל מקום.

ניתן להבין כיצד הריב"ש מסביר את העניין –כל אדם שנעשה לו נס צריך לברך, שהרי הולכי מדברות מברכים בגלל הסכנות האורבות להם בדרכים וכגון אריות וחיות רעות. אם כן בוודאי שאם אדם שהיה בעיר ובאה לו צרה, כגון אריה וניצול ממנו - צריך לברך.

בסוף דבריו הריב"ש מבאר את היחס שבין ברכת "הגומל לחייבים טובות" לבין ברכת "שעשה לי נס במקום הזה". מי שנעשה לו נס והתחייב בברכת "שעשה לי נס" - כשיגיע למקום ישוב בוודאי שחייב לברך הגומל, והוא סוג של קל וחומר שהרי אולי לא יגיע לאותו מקום עוד פעם ואיך אפשר לומר שלא יברך ויודה על ההצלה לעולם?

מכאן נראה שברכת הגומל באה על אירוע יוצא דופן, בשונה מן הדעה הראשונה שלכאורה קשורה יותר למקור בגמרא. על דעה זו יש להוסיף עוד דעה שדומה לה מאוד בהסתכלות ובהשקפה על הברכה, והיא הובאה ברא"ש בפסקים (פרק ט' סימן ג') וכן בטור ובעוד פוסקים, והיא:

ונוהגין באשכנז וצרפת שאין מברכין כשהולכים מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים והא דאיתא בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן

(מתוך הטור סימן רי"ט)

מכאן משמע שהמנהג שפשט באשכנז וצרפת הוא לא לברך על הליכה או נסיעה פשוטה מעיר לעיר, אלא רק על דרכים שיש בהן סכנה. את לשון הגמרא (ברכות ל"ד, ב) "כל הדרכים בחזקת סכנה" מבארים שבכל הדרכים יש להתפלל תפילת הדרך, אך ברכת הגומל היא דבר מיוחד שנתקן במקום קורבן תודה. ההשקפה הנוספת המבוארת כאן היא שברכת הגומל היא לא דבר פשוט, ואם היה בית המקדש קיים האדם היה צריך להקריב קרבן תודה על הנס שנעשה לו. כאן, כמו בתשובת הריב"ש, נראה שההסתכלות על הברכה היא שהיא באה על דבר גדול ויוצא דופן ולא רק על מאורע יומיומי.

כמחלוקת שנחלקו הראשונים האם בדרכים עליהם יש לברך כך נחלקו גם על החלאים המצריכים ברכה, וזה כמעין המשך למחלוקת על הדרכים שכן לשניהם אותו השורש. כך נראה מלשון הטור:

וכן לענין חולה כתב הר"ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה, אבל חש בראשו או במעיו א"צ לברך וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל שיש בו סכנה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב: דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות, דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם (וכל החולים בחזקת סכנה הם). וכ"כ בערוך דאפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך וכן נוהגין בספרד.

הרמב"ם והערוך כותבים שניהם שעל כל חולי יש לברך, ואילו הרב יוסף שהובא בתוס' והוזכר כאן כותב שיש לברך רק על חולה שנפל למיטה, ולא רק החש בראשו או במעיו. המחלוקת הזו, באופן שהיא מתוארת בטור, נראה שמתחלקת בין חכמי ספרד לחכמי אשכנז והצרפתים. חכמי אשכנז כותבים שברכת הגומל היא לא ברכה שגרתית, ויתרה מכך: מכאן נראה שהיא ברכה שבאה על ההצלה מן הסכנה שוודאי יש לחוש לה. הם לא מקבלים להלכה את דברי הגמרא שכל הדרכים בחזקת סכנה וכל החולים בחזקת סכנה, אלא שכדי להתחייב בברכת הגומל לדעתם על הסכנה להיות ממשית.

המאירי בצחות לשונו ובדקות עיונו מביא לנו את המחלוקת בצורה מבוארת, וכך הוא כותב:

יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה שבאלו יש בהם נס והרי הן כעין היוצא מבית האסורים, אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכין לברך ואע"פ שפשוטי המקראות מוכיחים כך אין אני מודה בכך, אלא כל שעלה למטה וירד מברך. כבר אמרו עליה למטה "הרי הוא כמי שעלה לגרדום". וכן כל הולכי דרכים במשמע בתלמוד המערב אמרו בפ' תפלת השחר "כל הדרך בחזקת סכנה וכל החולי בחזקת סכנה", והוא הדין לכל הליכת ים. ולא עוד אלא שנראה לי שלא נאמרו אלו בפרט, אלא שאע"פ שלא אירע להם סכנה צריכין להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן. אבל כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות ויש בזה חולקים מתורת חובה הא מתורת רשות ודאי מברך.

המאירי כותב כאן במפורש שיש מי שאומר שהברכה היא על הנס ועל הסכנה, אך הוא, אין דעתו כן אלא שכל הדרכים בחזקת סכנה וכו'. בסוף דבריו נראה שאומר כמו שכתב ריב"ש שאם יארע לו סכנה יצטרך לברך ואולי מברך עליה רק מתורת רשות כי עיקר הברכה היא על אותם ארבעה.

השו"ע בסעיף ז' מסימן רי"ט מביא את דעת חכמי אשכנז וצרפת שהברכה היא לא על סתם דרך אלא דווקא על דרך סכנה:

באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה; ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה.

בסעיף ח' מביא השו"ע את הדין כי בכל חולי יש לברך, והרמ"א מעיר שם שבאשכנז נוהגים לברך רק על חולי שיש בו סכנה.

אם כן לאחר העיון בדברי הראשונים והאחרונים נראה שלדעת חכמי אשכנז הברכה אינה יומיומית, ועל כן 'הרחיקו' את הברכה בכך שאמרו שלא כל הדרכים והחלאים בחזקת סכנה כדי להצריך ברכת הגומל. לדעתם יש לברך את הברכה במקרי סכנה ונס. אולם חכמי הספרדים 'קירבו' את הברכה לחיי היומיום, בכך שכל הליכה או נסיעה בדרך מצריכה ברכה וכן חולי. 

דברי חכמי אשכנז מתיישבים יותר בנקל עם המציאות לעומת דברי הספרדים אשר לדעתם יתכן מצב מעט לא מובן בעניין הברכה. לדוגמא: אדם שנסע מעיר לעיר במקום שאין בו סכנה ממשית ובאמצע הדרך אירע לו נס וכמעט שהתהפך. לדעת האשכנזים יברך הגומל על הנס שנעשה לו, ואילו לדעת הספרדים לא יברך על הנס אלא על הנסיעה. באמת עניין זה מעט לא מובן, אלא אם נאמר שחכמי הספרדים מקבלים את דברי הגמרא ככתבם וכלשונם.

לשם ביאור דעתם של חכמי הספרדים נצטרך לעיין במקור הברכה, הוא מזמור ק"ז בתהילים, ממנו לומדת הגמרא על חיוב ההודאה להקב"ה. במזמור זה מתוארים ארבעה סוגים של מקרים, והגמרא למדה פסוק אחרי פסוק על כל אחד מארבעת אלו:

יורדי הים מנלן - דכתיב: (תהלים ק"ז) יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה', ואומר: ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות, ואומר: יחוגו וינועו כשכור, ואומר: ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם, ואומר: יקם סערה לדממה, ואומר: וישמחו כי ישתקו, ואומר: יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

הולכי מדברות מנלן - דכתיב: תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה, יודו לה' חסדו.

מי שחלה ונתרפא - דכתיב: אולים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו כל אכל תתעב נפשם וגו', ויזעקו אל ה' בצר להם וגו', ישלח דברו וירפאם וגו', יודו לה' חסדו.

מי שהיה חבוש בבית האסורין, מנלן? - דכתיב: ישבי חשך וצלמות וגו', כי המרו אמרי אל וגו', ואומר: ויכנע בעמל לבם וגו', ואומר: ויזעקו אל ה' בצר להם, ואומר: יוציאם מחשך וצלמות וגו', ואומר: יודו לה' חסדו.

ממזמור זה לומדת הגמרא על כך שצריך לברך את הברכה במעמד עשרה ועוד. הפסוק האחרון החותם את המזמור הוא: "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'". פסוק זה משמיענו, אחרי מזמור שלם, שהחכם הוא שישמור את מצוות הודאה לה' יתברך, לידע להתבונן ולהבין שהמציאות מונהגת ע"י הקב"ה. דווקא כאן באה המילה "ויתבוננו", שמשמעותה היא שכדי לראות את יד השגחה העליונה צריך התבוננות. זה כדי שאדם שחלה ונתרפא לא יאמר 'אני עשיתי אני הושעתי', 'כספי עמד לי והרופא הצילני' וכד'. אלא האדם צריך להתבונן ביתר דיוק שלמרות שהוא לקח רופא טוב הקב"ה הוא שהציל אותו. באותו אופן אם הוא עבר בדרך שאין בה בדרך כלל סכנה ידועה ידע להתבונן ולהבין שההשגחה העליונה היא ששומרת עליו. בגלל ההבנה הזו ראו חכמי הספרדים 'לקרב' את הברכה, כך שהאדם יברך אותה גם כשהוא נוסע בדרך רגילה, או שהוא חולה מעט, זאת כדי שיתבונן. והחי יתן אל ליבו את חסד ה' שיש עליו, שהרי כל כוונת הברכה היא לא על הניסים אלא על המאורעות שמצריכים התבוננות בהשגחת ה'.

אך עדיין ניתן לשאול קצת אם כן למה לא יצריכו לברך גם על ניסים, כגון מה שמביא השו"ע בסעיף ט' שארי תקף אדם או שבאו עליו לסטים? וכתשובה לכך יש לומר שהגמרא מציינת את ברכת הגומל וגם את ברכת שעשה לי נס במקום הזה וע"פ הבנה זאת ברכת הגומל היא יומיומית ואילו על נס שנעשה לאדם שהוא דבר שאינו יומיומי ובא בעיתות הנצרכים אז תיקנו את ברכת שעשה לי נס.