פרשת משפטים

 

ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו": יש ארבעה פירושים עיקריים לעניין האכילה והשתייה לאחר מחזה אלוקים:

1.       ביטוי גנאי לעם ישראל: הם לא אכלו ממש, אלא זה בא לבטא שלא היו מספיק מרוכזים בחזיון אלוקים (ויקרא רבה כ, יא);

2.       ביטוי שבח לעם ישראל: חוויית החיזיון וקרבת אלוקים החייתה אותם כמו שאוכל מחיה (רש"י שם);

3.       שבח: היו שמחים בקרבן שלהם כאילו אכלו ושתו (אונקלוס, שמות כד, יא);

4.       כפשוטו: עשו סעודת מצווה ויום חג מתוך שמחה של קבלת התורה (רמב"ן שם).

 

מגוון הפרשנויות נובע משתי גישות מנוגדות לאכילה:

א.  האכילה כאמצעי

רָאוּי לָאָדָם לְהַעֲבִיד כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ כֻּלָּם לְפִי הַדַּעַת כְּפִי שֶּׁהִקְדַּמְנוּ בַּפֶּרֶק אֲשֶׁר לִפְנֵי זֶה, וְלָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו תַּכְלִית אַחַת, וְהִיא: הַשָּׂגַת ה', יִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם, כְּפִי יְכֹלֶת הָאָדָם. רְצוֹנִי לוֹמַר: יְדִיעָתוֹ. וְיָשִׂים פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן, תְּנוּעוֹתָיו וּמְנוּחוֹתָיו וְכֹל דִּבּוּרָיו, מְבִיאִים אֶל זֹאת הַתַּכְלִית, עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּפְעֻלּוֹתָיו בְּשׁוּם פָּנִים דָּבָר מִפֹּעַל הַהֶבֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: פֹּעַל שֶׁלֹּא יָבִיא אֶל זֹאת הַתַּכְלִית. מְשַׁל זֶה: שֶׁיָּשִׂים הַכַּוָּנָה בַּאֲכִילָתוֹ, וּשְׁתִיָּתוֹ, וּבְעִילָתוֹ, וּשְׁנָתוֹ, וִיקִיצָתוֹ, וּתְנוּעָתוֹ וּמְנוּחָתוֹ – בְּרִיאוּת גּוּפוֹ בִּלְבָד, וְהַכַּוָּנָה בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ  שֶׁתִּמְצָא הַנֶּפֶשׁ כֵּלֶיהָ בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים לֶאֱחֹז בַּחָכְמוֹת, וְלִקְנוֹת מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וְהַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְאוֹתָהּ הַתַּכְלִית (רמב"ם, שמונה פרקים, פרק חמישי).

על פי הרמב"ם, תכלית האדם היא השגת ה' וידיעתו, ועל כן כל פעולותיו של האדם צריכים להביא אל התכלית הזאת. מכאן, שהאכילה והשתייה הם אמצעים כדי שהנפש תהיה בכלים שלמים ובריאים.

במקור הבא נאמר שבעולם הבא נקבל את החיוּת שלנו לא מאוכל כי אם ממחזה אלוקים. נוכל לחוש שובע, אנרגיה ותחושת מילוי מתוך חוויה רוחנית של קרבת אלוקים (גם כיום, פעמים רבות תחושת ריקנות ורעב נובעות מריחוק מהקב"ה, וחוויה רוחנית היא זו הממלאת אותנו וגורמת לנו לחוש פחות רעבים):

אף שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, אמנם ישיגו השביעה והבריאות ממחזה אלקים, כאיש אכל ושתה כמאמר הכתוב (שמות כד, יא) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ופירשו חז"ל (ברכות יז, ופירוש רש"י שם) כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה (באר מים חיים, בראשית, ב).

 

ב.  האכילה כבעלת ערך עצמי

מה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי החיים כולם, ואצל בני אדם בינוניים, להמשיך את האדם לאכול להחזיק את חייו וכוחותיו, פועל בצורה אצילית וכוח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל נצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור וחדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה. ויאכל בעז וישת וייטב ליבו, וייטב ליבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן, לבאי בסוד ד', דידעי מאי דמחוי להו במחוג (אורות הקודש, ג, עמ' רצב).

 

הרב קוק זצ"ל מתייחס ב"אורות הקודש" לאכילה ולהנאה ממנה כבעלי ערך עצמי. אכילת הצדיקים, אלו הבאים בסוד ה', מוסיפה אור בתוך נשמת האדם ובכל העולם כולו.

 לירון וייס